בית יצחק אבן העזר חלק א עא

קרובים ל"מ להאשה מ"מ התוס' בכמה דוכתי לא ס"ל כרמב"ן ע' תוס' יבמות ל' ע"ב ד"ה אשה שכ' דמוקמינן הערוה בחזקת וכו' ותוס' חולין י"א ע"ב ד"ה כגון. וכ"כ כ בח"ס סי' י' דלקרובים שלא מחמת חיתון לא חיישינן. וכיון דיש לומר דל"ה רוב פסולים על כן יש להתיר באופן שהאשה מוחזקת בכשרות ולא נחשדת ח"ו לזנות ואז הנני מסכים להיתירא. אמנם אם ח"ו אינה מוחזקת בכשרות ס לא אצרף להתירא:

והנני ידידו דו"ש באהבה

סי' מא

ב"ה פרעמישלא תרל"ז

להרב המאוה"ג בנש"ק מ' נפתלי מארילס נ"י האבד"ק ליטוויסק

ע"ד שאלתו באחד שאשתו יושבת בבית הכומרים ועדים שנים העידו על זה שראו אותה שמה והמשמשים דשם אמרו שכבר המירה דתה אמנם זאת לא נודע בבירור והנה בשם א"א שיתן לה ג"פ כ' לא יניחו לדבר עמה רק דרך חלון פתוח ועל המעט וגם ירא הבעל לדבר שם ולגרש שם כי לא בא במספר השנים שמותר לישא עפ"י נימוסי המדינה ומתירא מעונש ושואל אם רשאי לזכות לה גט ולישא אשה

(א) תשובה הנה אם עדיין לא המירה דתה ההכרח לחקור מקודם אם תחזור לביתה ולא תמיר דתה אם מותרת לבעלה ישראל. והנה מבואר באה"ע סי' ז' סי"א בהג"ה. דאם אשה נדרה עצמה להמיר ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה וכ' הב"ש היינו כשהיא לא נאסרה מחמת יחוד כי מיירי דנתיחדה זמן מועט אלי' דה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר דהוי כאלו מסורה בידה. משמע מלשון הב"ש באם נתיחדה זמן מרובה אסורה אף לב לבעלה ישראל. אולם בדגול מרבבה כתב דמהרי"ק לא קאי רק באשת כהן אבל באשת ישראל כיון דנדרה רק בדיבור ולא המירה בפועל אינה נחשבת מומרת לכל התורה ומותרת לבעלה ישראל ואפילו לזמן מרובה וע"ז נשען בנוב"י תניינא אה"ע סי' כ"ד להתיר אשה לבעלה שישבה בבית הכומר שבעה שבועות ולא המירה דתה אך חזרה לבית אבי' ואמרה שלא זינתה וחתם סופר ח"א סי' כ"א תמה מה לי בהמירה ומה לי לא המירה כיון שישבה בבית הכומר כמה שבועות ואכלה טריפות וחיללה שבת ונכנסה לתורפה ומה לי אם לא עבר עלי' עדיין המים הזדונים וכתב דנהי דאבדה חזקת כשרות שלה מ"מ חזקת היתר לבעלה מסייע להיתר. משא"כ כשהמירה נכנסה בכלל נכרים פרוצים בעריות והוה כודאי זינתה עיי"ש ועיין מה שפלפל על המהרי"ק. והנה נחזי אנן מאי דקמן אמת שאכלה נבילות עידן ועידנים ומפאת זה לא חשודה על איסור אשת איש עון מיתה ואנן לא ידעינן מה חיללה שבת שם. אמנם אף אם חיללה שם שבת כיון דל"ה בפרהסיא ל"ה מומרת לכל התורה ובעינן שתהי' חשודה באיסור שהוא בענין אחד כגון בחשודה לאכול איסור חמור חשודה על אכילת דבר איסור קל משא"כ בב' מיני איסורין כמ"ש הב"י סי' קי"ט על תשובה להרמב"ן עיי"ש ד"ה ועל מ"ש אפילו על קל ממנו אף אם היא חשודה על חילול שבת בצינעה אינה חשודה על זנות. אמנם כל זה אם אינה מומרת לחלל שבתות בפרהסיא או לע"ז אבל אם היא מומרת לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא אז ודאי חשודה על כל התורה כולה דלא כתשו' ח"ס אה"ע סי' כ"ב ע"ש שכ' שאחאב שהי' מומר לע"ז אי לאו דאינו בר זביחה ושחיטתו פסולה אבל חשוד לא הוי לאכול נבילות וזה ודאי ליתא דאם הוא חשיב מומר לכל התורה כולה כש"כ דחשיד לכל התורה כולה וכן מבואר להדיא בסי' קי"ט סעיף ז' מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה חוץ מע"ז וחילול שבת בפרהסיא נאמן לשאר איסורים ומבואר דבע"ז וחילול שבת בפרהסיא אינו נאמן דחשוד לכה"ת כולה ועכ"פ דברי הח"ס תמוהים בכל התשובה שם בענין זה דהרי המהרי"ק סי' ק"ס כ' דאף לר"מ דס"ל מומר לדבר א' חשוד לכל התורה היינו חשוד הוי אבל מומר לא הוי ותמה בזה על תוס' חולין י"ד וע' פלתי סי' י"א שתמה על התוס' חולין בזה ולא זכר שכבר קדמו מהרי"ק בתשובה ולפ"ז כ"ש במומר לע"ז דהוא מומר לכהת"ה בודאי הוא חשוד לכת"ה כולה וז"ב. וראיתי בלקוטי שו"ת ח"ס סי' פ"ג שכ' ג"כ דהוה מומר ולא חשוד ואינו מובן אך ביושבת בבית הכומר דלא חיללה שבת בפרהסיא לא נודע אם עבדה ע"ז ולא חשידא אזנות דאשת איש

(ב) אמנם המהרי"ק בתשו' מפלפל אי חשובה עובדת ע"ז בשביל מה שאמרה להמיר דהוי כאומרת אלך ואעבוד ע"ז וע"ז כ' מהרי"ק דקי"ל כרב אשי בסנהדרין ס"א ע"ב דדוקא בישראל מומר חייב במסית באומר אלך ואעבוד ולא כרבינא שם. עוד כ' מהרי"ק דאפי' לרבנן מ"מ בפעם אחת לא נעשה מומר לכה"ת ומייתי דברי התוס' חולין י"ד ואף דתו' שאנץ ס"ל דאם עבד ע"ז בפרהסיא אף בפעם אחת נעשה מומר התוס' מטיך לא ס"ל כן והלכה כתוס' מטיך נגד תוס' משאנץ. אלו תוכן דברי מהרי"ק בקצרה (וע' בספרי ליו"ד ח"א רסי' ט"ו על דברי מהרי"ק) ולפ"ז צ"ע על הרמ"א סי' ז' שפסק כמהרי"ק דבמ"ש מהרי"ק דהלכה כר"א דאלך ואעבוד ל"ה עובד ע"ז תמהני דהרי הרמב"ם פסק פ"ה מה' עכו"ם ה"ה דהמסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני ע"ז אם קיבל מהם ואמר נלך ונעבוד אעפ"י שעדיין לא עבד שניהם נסקלין המסית והמוסת ומדלא הביא דוקא בישראל מומר כתי' רב אשי משמע דלא פסק כרב אשי רק כרבינא וצ"ע על המהרי"ק שלא הביא דברי הרמב"ם בזה וההיתר שכ' המהרי"ק דהלכה כתוס' מטיך דאפי' חשיד לא נעשה בפעם א' אף שעבד ע"ז הנה הש"ך יו"ד סי' ב' סקי"ז פסק להדיא דלא קיי"ל כן רק אף בפעם אחת נעשה מומר עיי"ש. ומה שהתיר מהרי"ק מטעם דאף דנעשה בפעם א' מומר דוקא במעשה אבל בדבור שאמר אעבוד אף דהוה עע"ז לא נעשה מומר בפעם אחת כבר כ' הח"ס סי' כ"א דאין סברא לחלק ואין לסמוך על המהרי"ק בהיתרים אלו רק על מ"ש דכיון דאיכא חזקת היתר אין לאסור מספק וע"כ אף שהש"ך יו"ד סי' ב' פסק כפוסקים דבפעם אחת נעשה מומר זה דוקא בשחיטה דאיתחזק איסורא משא"כ לאסור אשה על בעלה. אמנם לדעתי נראה דבר נכון דאם נאמר דהרמב"ם אינו פוסק כרב אשי רק כרבינא בהך דסנהד' ס"א ע"ב אמאי לא הביא בה' עכו"ם פ"ג ה"ג כשכתב דעובד אחת מעבודות לע"ז חייב והי' לו לומר דאפילו כשאמר שיעבוד אחת מעבודת אלו חייב דהוא רבותא יותר ולמה השמיט זאת ולא הביא רק פ"ה שם דמיירי במסית וניסת ע"כ נראה דדוקא במסית חייב כשאמר אלך ואעבוד הרי אבה ושמע וע"ז חייבה התורה מיתה למסית וניסת משא"כ אם אמר בלא הסתה אלך ואעבוד א"ח מיתה ובאמת כבר הרגישו תוס' במקצת ד"ה האומר אעבוד דפירש"י דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא אלא היינו טעמא דמקבלו עלי' באלקי. ולפ"ז דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דמקבלו עלי' בזה באלקי לא ס"ל להגמ' לחלק בין מסית וניסת לשאר עע"ז אבל לדברי ר' יוסף דטעמא משום דאבה ושמע באמת בלא הסתה אינו חייב באומר אלך ואעבוד. אמנם בגמ' לא משמע כן הן בתי' רב אשי הן בתי' רבינא ע"כ נראה לישב הא דמקשה בגמ' העובד עכו"ם עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד דלמא מסית שאני דאחמור רבנן דחייב אפילו בלא התראה ושאר חומרות משא"כ עובד ע"ז ורק דמשמע להגמ' דאפי' ניסת חייב ועל הניסת לא אחמרא רחמנא דניסת באמת בעי התראה אבל עדיין קשה די"ל דניסת חייב מדעובר על לא תאבה ולא תשמע כמו שמסיק באמת ר' יוסף ע"כ נראה דהכי מקשה בגמ' דקתני במתניתין האומר אעבוד ומשמע דלא משכחת עע"ז רק בעבודה ולא קתני יותר דבאומר חייב היינו בניסת וזאת קו' הגמ'. ולכן משני רב אשי דאף בניסת בעי דוקא ישראל מומר ורבינא משני לא זו אף זו קתני והיינו בניסת חייב אף באומר דעבר על לא תאבה ולא תשמע והרמב"ם פוסק כרבינא אבל כ"ז אם היה לו הסתה אבל באומר אלך ואעבוד לכ"ע פטור ומ"ה הרמב"ם פ"ג לא מייתי אלך ואעבוד רק פ"ה בהסתה דהרמב"ם דוחק לומר לא זו אף זו כמו שתי' רבינא ומה שפוסק הרמב"ם פ"ג ה"ד מקבל עלי עכו"ם באלקי חייב מבואר שם דדוקא באמר זה אלי אבל באומר אלך ואעבוד אין סברא לחייב בלא הסתה. ושוב מצאתי במנחת חינוך מצוה תס"ב שכ' ג"כ דוקא מסית חייב בלשון זה אבל כל אדם בלשון זה ל"ה קבל' ע"ש בקצרה ולא הרגיש כלל דא"כ מה הקשה בגמ' שם אמנם למה שפירשתי ניחא. ולפ"ז באשה שהלכה לבית הכומר דהי' בלא הסתה י"ל דל"ה קבלה עד שתעבוד או שתאמר זה אלי ול"ה עובד ע"ז אף לרבינא

(ג) עוד י"ל בזה דבאמת צריך להבין אמאי מחייב ר' יהודה בדבורא בעלמא ולא ס"ל סברא דשמא יחזור ולא יעבוד וגם אמאי מחייב רבינא והנ"ל לפמ"ש התוס' שם ד"ה ומה סבר דפלוגתא דר"מ ור"י, קאי בניסת והנה הניסת צריך התראה וכיון דאתרי' בי' שאם תאמר אלך ואעבוד ותחייב מיתה והוא קיבל התראה ואמר אעפ"כ אני ניסת ואמר אח"כ אלך ואעבור ודאי לא יחזור ולכן חייב מיתה ולפ"ז אני אומר דאף אם נפסוק כרבינא ולא נחלק בין ניסת לשאר עע"ז מ"מ דוקא בהתרו בו וקיבל התראה אבל בלא התראה ל"ה מומר לע"ז באומר אלך ואעבוד דילמא יחזור בו כיון דלא התרו בו עיי"ש וכיוצא בזה כ' בנוב"י תנינא אה"ע סי' י"א בישוב שיטת הבה"ג דלאסור אשה לבעלה בעי כמכחול בשפופרת עיי"ש וע' תוס' חולין ל"ט ד"ה הי' שהקשו אהא דשחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז דחייב מיתה דילמא מימלך ולא זריק ונ"ל דכיון דאתרי' בי' וקיבל התראה ודאי לא מימליך והתוס' מייתי ראי' ממסית הנה ממסית אין ראי', דמסית ל"ב התראה ול"ש סברא הנ"ל אך מניסת יש ראי' דהוא צריך התראה אך בניסת שוב י"ל כיון שאמר אלך ואעבוד הרי שמע ואבה ואף אם לא יעבוד חייב על הרצון דאהכי חייבה רחמנא ואכמ"ל ועכ"פ מאן דסובר בניסת חייב אומר אלך ואעבוד הוא מטעם שקיבל התראה אבל בלא התראה לכ"ע ל"ה מומר לע"ז ואחרי שהוחזקנו בדברי מהרי"ק ע"כ יש לסמוך אדברי נוב"י וח"ס וגם בלא"ה כיון דאין אשה נאסרה אלא בקינוי וסתירה מה לנו אם היא חשידה על זנות מ"מ ל"ה קינוי וסתירה ובשכבר המירה דתה כיון דיצאה מכלל ישראל הוי כעכו"ם דרוב פרוצים בעריות וא"צ עדים וקינוי וסתירה משא"כ כל עוד שלא המירה כמ"ש בח"ס הנ"ל. ודברי התוס' מוכרחין דבודאי אשה שחללה שבת בפרהסיא מותרת לבעלה אף דהוי מומרת לכל התורה מ"מ כיון דאין אשה נאסרת על בעלה רק בעדים היא מותרת. וע"כ צ"ל בהמירה ממש הטעם כדכתיבנא לעיל

(ד) הן אמת דמ"ש בדגול מרבבה דהא דמהרי"ק אוסר אם שהתה בבית נכרים דוקא באשת כהן לא באשת ישראל אינו מובן מסברא דכיון דאנן לא חיישינן לאונס מה לי אשת כהן או אשת ישראל וצ"ל כמ"ש בב"ש סקל"ד בנתיחדה חדה לשם זנות דאינה אסורה רק לכהן דדמיא לשבוי' דאסורה מחמת ספק משום מעלות יוחסין רק לכהן ה"ה ביושבת בבית הכומר ושהתה שם דמיא לשבוי' ואסורה משום מעלת יוחסין לבעלה כהן ולא לישראל מיהו דברי הב"ש הנ"ל שרצה לישב דברי הבה"ג דבנתיחדה לשם זנות עם נכרי אסורה אף באשת כהן ולא בפנוי' דוקא מטעם כיון דשבוי' אסורה משום מעלת יוחסין ה"ה בנתיחדה לשם זנות תמוה מאוד בעיני דלענין חשש שזינתה ברצון לא מצינו חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל ועוד דא"כ לענין עדי כיעור נמי נחלק בין אשת כהן לאשת ישראל ונאמר דמשום מעלת יוחסין תיאסר אשת כהן בעדי כיעור לא אשת ישראל וא"כ מה מקשה ביבמות על רב דס"ל בעדי כיעור אין מוציאין מבעלה מברייתא דמחלק בין יש לה בנים או אין לה בנים דע"כ בדליכא עדי טומאה לישני דשם מיירי באשת כהן דמוציאין מבעלה משום מעלת יוחסין כמו בנתיחדה עם נכרי לבה"ג וכ"כ בתשו' מהרי"ק סי' ק"ס להדיא דבדבר מכוער אין חוששין בין אשת כהן בין אשת ישראל. וע"כ דברי הב"ש שכ' בדברי בה"ג דאף לענין רצון יש חילוק בין אשת כהן בין אשת ישראל הוא היפך דברי מהרי"ק. וע"כ כוונת הב"ש כיון דשבוי' נאסרה על כהן ה"ה יחוד לשם זנות עם נכרי דמיא לשבוי' ואינו דומה לשאר דבר מכוער. ומ"מ מדברי מהרי"ק לא משמע כן להמעיין היטב אשר ע"כ דברי הדגול מרבבה צ"ע דמשמע דאף דישבה בבית