בית יצחק אבן העזר חלק א סה

כגרשה ובכה"ג לא תיקן ר"ג ואף לענין היתר ב' נשים, י"ל דהיכי דמצוה לגרשה לא תיקן ר"ג שלא ישא אשה על אשתו זאת ואף דבזה לא מקיים המצוה מ"מ הרי ירחיקה מביתו ואף היא תקבל אח"כ ג"פ שמשליש לה א"כ בכה"ג נאמן וכיון דאמרינן דבכה"ג ל"ג ר"ג י"ל דל"ה נגד חזקה דע"א הוא רק מברר דבזה ל"ג ר"ג כעין שכ' הר"ן קדושין ס"ג במי שאמר קדשתי בתי. ואמר אחד אני קדשתי דהוא רק מברר החזקה, ובשלמא בעד שאמר שמתה אשתו שכ' הב"ש קנ"ח וסי' ט"ו דע"א אינו נאמן שם אמר העד דעד היום הי' רובץ עליו החרם רק דהיום נשתנה הדבר ע"כ ל"מ נגד חזקת קר' משא"כ באומר שאשתו פרוצה ואומר שמצאה במטה עם נכרי באופן דמצוה לגרשה ובכה"ג ל"ת ר"ג י"ל שגם מתחילת נשואין היתה פרוצה ואף דאוקמי אחזקת צדקת עד שעה שהעיד. וכבר הי' רובץ החר' אך עתה נשתנה מ"מ הרי הבעל טוען ששמע דברים מכוערים עוד מקודם נשואים ולא התחיל הח' בכה"ג אולי נאמן העד וכש"כ היכי דאיכא קלא דלא פסיק ע"כ י"ל דנאמן ע"א

(י) ועוד נלע"ד דמה דפשיטא לב"ש ט"ו ס"ק דע"א אינו נאמן להתיר חר' דע"א אינו נאמן באיתחזק איסורא כמבואר סי' קכ"ז. ונוב"י אה"ע ל"ג לא דחה דבריו רק לפ"מ שסובר דע"א נאמן מן התורה בעדות אשה אבל לפע"ד י"ל דע"כ אין מבואר בסי' קכ"ז דע"א אינו נאמן נגד חזקה רק בדאורייתא אבל בדרבנן נאמן אף נגד חזקה ל"מ לשיטת הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק ט"ו דס"ל דכל ספק דרבנן אף באיתחזק איסורא ספיקא לקולא דלא כש"ך ודאי נאמן ע"א אך אפי' לשיטת הש"ך בכללי ס"ס דבכל ספק דרבנן באיתחזק איסורא ספיקו להחמיר מ"מ ע"א י"ל דנאמן והכי מוכח קצת בריש פסחים מדהימנו' נשים בבדיקת חמץ אע"ג דמיקרי טורח ולא מיקרי בידם דמה"ט אילו הי' דאורייתא לא הי' מהימנא ורק כיון דהוא דרבנן מהימן אע"ג דאיכא חזקת חמץ וזה יהי' סברת הרא"ה והפנ"י בסוגי' דפתח פתוח שכתבו דבדרבנן ל"א שוי' חד"א ואינו מובן כיון דאדם נאמן על עצמו אמאי ל"א בדרבנן כן וע"כ צ"ל דאף שאמר מתחילה שהוא אסור מ"מ אח"כ אומר שהוא מותר אך כיון שכבר אמר שאסור ואיתחזק איסורא אינו נאמן לומר נגד זה משא"כ בדרבנן דנאמן אף באיתחזק שוב נאמן אח"כ להכחיש דברים הראשונים. ולפ"ז כיון שהסכימו רוב הפוסקים דחר' דרבנן אחר אלף החמישי ע"כ נאמן ע"א דאין בו חר"ג כנלע"ד. וע' נוב"ת אה"ע ז' דמייתי דבריו שבנובי"ק ל"ג וסי' נ"ד ולא כתב דבאיסור דרבנן ע"א מהימן אף באיתחזק משמע דלא פסיקא לי' ומ"מ להלכה נלע"ד דנאמן ולפמש"כ לעיל בטעמא דל"א שוי' אנפשי' חד"א בדרבנן להפנ"י והרא"ה משום שנאמן להכחיש דבריו הראשונים אף באיתחזק איסורא בדרבנן י"ל דדבר זה במחלוקת שנוי דלר"מ דס"ל עירובין ל"ו דספיקא דרבנן אף באיתחזק מותר לא יסבור שוי' אנפשי' חד"א בדרבנן משא"כ לר"י שם דס"ל באיתחזק אף בדרבנן להחמיר י"ל דל"מ חזרה באיתחזק איסורא ויאמר שוי' אנפשי' חד"א אף בדרבנן

ועי' תוס' יבמות קי"א ע"ב ד"ה לאחר ל' מבקשים ממנו וא"ת מה הוא מפסיד אם חולץ לה וכ' הנ"י דלמא תתפייס ותרצה לדור עמו עי"ש והקשה מוח"ז הגאון ר"ע דהרי אמרה לא נבעלתי ונפסלה בגט ושוי' אנפשי' חד"א ומזה הוכיח בתשו' סי' ס"ט דמדרבנן ל"א שוי' חד"א. ולפמ"ש זה יתכן לפ"מ דמוקי בגמ' כר"מ אבל לרבה שם דמוקי המשנה כר"י עדיין קשה לפמש"כ דתלי' במחלוקת. ומ"מ לפ"מ שכתבתי לעיל די"ל דבזה אף ר"י מודה ואין להאריך בפרט זה

(יא) והנה מצד מה שהאשה הרחיקה נדוד ולא נודע מקומה אי' ויש ספיקות שמא המירה דתה ושמא מתה וע' בס' מטרת חכמים אה"ע ס"ט שהאריך הגאון המחבר לחתנו הגאון מסאנדעץ בדבר השאלה באשה שהרחיקה נדוד וכפי הנראה דעת המחבר להקל אך שם כבר הרחיקה נדוד ד' שנים משא"כ בנ"ד שלא הרחיקה נדוד רק א' וחצי שנה קשה להקל מטעם הנ"ל

(יב) והנה במש"כ לעיל דאף דע"א א"נ נגד חזקת היתר מ"מ כיון שאינו אומר שראה שזינתה רק ששכבה במטה עם הערל וזה דבר מכוער ועוברת ע"ד וכיון דבע"א כיעור לא נאסרה על בעלה רק מ"מ מצוה לגרשה כמו בעוברת ע"ד בכה"ג העד אינו מעיד נגד חזקת היתר רק שאומר מצוה לגרשה ובכה"ג ל"ג ר"ג כמ"ש הרשב"א בתשו' תקנ"ז בכה"ג נאמן ע"א אף בזה"ז ואין זה סותר לזה שכ' רמ"א קע"ח דבזה"ז אם ע"א אומר שראה שזינתה אינו נאמן לומר שמאמין ומותרת לו לחד שיטה והיא שיטת הר"ש מלוניל דשם כיון שהעד אומר שראה שזינתה הרי הוא אומר שאסורה והיא נגד חזקה וע"א א"נ לאוסרה ואין בזה רק מה שהוא אומר שמאמין וחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ע"כ א"נ. וא"ל דעכ"פ נאמין לו שמצוה לגרשה דז"א דכיון שהוא עד לאוסרה וא"נ ל"מ עדותו כלום. משא"כ באומר רק בדבר מכוער דאינו אוסרה בזה רק שלדבריו מצוה לגרשה, י"ל דנאמן נגד חר' וכיון דמהדין נאמן אין מלקין הבעל שאמר שמאמין לו. ומתירין לו לגרשה בע"כ ואם א"א לגרשה מתירין לישא אחרת

(יג) והנה כ"ז לדעת הרשב"א בתשו' דהיכי דמצוה לגרשה ל"ג ר"ג. אמנם מש"ע קע"ח משמע דפוסקים חולקין על הרשב"א דהרי מבואר שם שיטת הר"ש מלוניל דבזה"ז דאיכא ח' א"נ לומר דמהימן ליה ומותרת לו ולדעת קצת פוסקים משמתינן אותו שגרם לעבור בחר' והיא שיטת תוס' סוף נדרים והרי הוכחנו דע"א מצוה לגרשה ואין כאן חר' כלל. הגם שכתבתי לעיל שי"ל דהיכי דאומר שראה שזינתה גרע טפי מדבר מכוער מ"מ מפשטו' לישנא דרמ"א לא משמע כן. אמנם לדעתי העני' י"ל דמהימן לומר שמאמין אף בזה"ז. דהנה דברי התוס' כתובות ס"ג ע"ב ד"ה אבל צ"ע שכתבו בהנהו עובדא דשילהי נדרים שלא מיירי באומרת טמאה א"ל וז"ל וכן נראה דאומרת טמאה א"ל אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מירכס כיון דשוי' חד"א ותמה מהרש"א ופיסקי מהרי"א דהרי זה בלא"ה קשה אמשנה אחרונה דאומרת טמאה אנ"ל תביא ראיה לדברי'. וכ' ודוחק לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל ואני אומר דיש חילוק גדול בדבר לפ"מ דאמרינן ברכות דף כ' דכבוד הבריות אינו דוחה ל"ת רק בשו"ת. והקשה תוס' מכהן שמטמא למת מצוה והוא קו"ע ותירץ דלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות עיי"ש. והנה כבר כתבתי בספרי שיח יצחק ובתשו' דהא דחכמים אין עוקרין בקו"ע זה דוקא איסור שלא נדחה מפני כבוד הבריות משא"כ הנדחה כש"כ שחכמים יעקרו בקו"ע דלא גרע כבודם מכבוד הבריות. ומעתה מיושב במשנה דנדרים דמיירי בכהן דהוה ל"ת שאינה שב"כ שפיר י"ל אף דמדאו' שוי' חד"א מ"מ חכמים שחששו שמא עיניה נתנה באחר עקרו מן התורה בקו"ע ומש"ה לא הקשו תוס' רק אסוף נדרים דמיירי ברצון ואסורה אף על ישראל והו"ל עשה ששב"כ ואיך אומרת טמאה דשוי' חד"א ואיך יעקרו בקו"ע, וזה פי' יקר הארכתי בתשו'. (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ז אות ד' וח"ב סי' קנ"ד אות ד' ולעיל סי' כ"ט אות י"ב) ולפ"ז ניחא באשת כהן שאמרה זינתה באונס. אמנם בישראל שאמר שראה שאשתו זינתה אסורה מדאוריי' משום שוי' חד"א או באומר שמאמין להעד דג"כ שוי' חד"א איך נתיר לו איסור תורה משום חרם דר"ג ואיך חכמים יעקרו בקו"ע באיסור השוה בכל ואף דאנן קיי"ל אף אשת ישראל שאומרת זינתה ברצון אינה נאמנת מ"מ י"ל כיון שהאשה קרקע עולם ולא מקרי מעשה רק דרחמנא קרא מעשה משום הנאה שמא גם בכה"ג חכמים עקרו מן התורה דלא מקרי מעשה משא"כ אם הוא אומר שראה שזינתה אסורה עליו איך נתיר לו בקו"ע בשביל חר' דר"ג. ע"כ הנראה דהלכה כשאר דעות שם וליתר שאת י"ל דבעד כיעור גם הר"ש מלוניל מודה (וע' יש"ש פ"ב מיבמות סי' ח"י שכ' ג"כ לחלק באשה משום דקרקע עולם ודוק וכוונתו כנ"ל). שוב ראיתי שבגוף הסברא שכתבתי שאינו שוה בכל כמו שנדחה מפני כבוד הבריות נדחה מתקנת חכמים יש קצת סתירה מיבמות פ"ט ע"ב דמקשה מקטנה שבעלה מטמא לה למ"ד חכמים אין עוקרין ומה קו' לפי הסברא שכתבתי. אמנם י"ל דאין ה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אך האמת משני דהנה במה שכתבתי שם בספרי דהיכי דיכול לשאול על האיסור חכמים עוקרין והי' לי בזה סתירה ממה דמקשה מתרומה והארכתי בספרי. והראו לי סברא זאת ברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח ע"ש. אמנם גם סברא שכתבתי הכא היא סברא גדולה וראוי למשכונא נפשא להסיר כל הסותר לסברא זאת

(יד) והנה בדבר עיקר ההיתר הואיל ומאמין לעד יש לעיין דמבואר ברמ"א סי' קע"ח דאם יש לו קטטה עמה אינו נאמן לומר שמאמין ובנ"ד הי' להבעל קטטה עמה וכבר נגמרו הגירושין רק שיתן כתובה ע"כ א"נ לומר שמאמין לעד. ובברית אברהם פ"ח אות י"א כ' דהואיל דדין זה מתשו' המיוחסת קל"ג ושם מבואר דוקא בקטטא והחזיק שקרן כהך קטטה דיבמות קט"ז באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני והוחזקה שקרנית איברא דבח"ס ח"ב סי' ק"ו והובא בפ"ת כ' דמלשון רמ"א משמע דאפי' בקטטה בלא הוחזק כפרן אינו נאמן שמאמין מ"מ כ' גבי גברא שמתהפך בתחבולותיו להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא אישתכח שיקרא לא מהימן תו לאסרה עליו משמע דאם הב"ד מכירין שלא התעולל אך באמת הי' נראה עלי' שאסורה לו נאמן לומר גם אחר הקטטה שמאמין לעד ובתשו' ח"ס שם מייתי דברי יש"ש פ"ב יבמות סי' ח"י דלא ס"ל כמיוחסת הנ"ל דקטטה אינו נאמן ועיינתי במהרש"ל ואין זכר שם ממיוחסת הנ"ל רק על שיטת הר"ש מנינבל דא"נ בזה"ז לומר שמאמין שם המהרש"ל מטרתו לחלוק ומ"מ לפי הענין נראה שאם הב"ד רואין שבאמת מאמין לעד ודברי הקול בשגם בנ"ד דאין האשה כאן ולא נודע מקומה אי' וקלא שהלכה עם נכרי זה עידן ועדנים ומקצתם אומרים שהמירה יש לסמוך אפוסקים המתירים להתיר לו לישא על אשתו

(טו) ושוב ראיתי בתשו' ב"ח צ"ח שפסק דהרבה נשים המעידין בכיעור ואיכא נמי קלא מפקינין מבעל באין לה בנים וזה דלא כנובי"ת אה"ע כ' שכ' דהרבה נשים אפי' עידי כיעור אין כאן עיי"ש איברא דכפי הסברא נראין דברי הנוב"י דמה מועיל עדות נשים ואין ראי' מרמ"א קט"ו ס"ז דהרבה קרובין כעד א' ומדלא נפסלו משום קרוב דאפי' היכי דמהני ע"א מ"מ קרובין ל"מ כמ"ש הפוסקים אב"ע ס' י"ז ומ"ב עפ"י דברי הסמ"ע דאם שני' העידו ואחד קרוב אפי' שבועה אין משביעין דשם כונת הרמ"א במאמין לדברי העד דאפי' קרובין מהני קמ"ל דהרבה קרובין כע"א משא"כ באינו מאמין לאסרה עליו עפ"י נשים אין לו מקום מ"מ לשיטת ב"ח יש לצרף בנ"ד שגם אשה העידה שמצאה עם נכרי במטה ונכרית אמרה שנסעה עם נכרי אשר נחשדת עליו ונוב"ת סי' י"ח מייתי לטו"ז יו"ד קכ"ב דמסל"ת מהני לפרקים להחמיר אך שהנוב"י חולק בזה משום שיש לה חזקת היתר וכ"ז כשאנו דנין להחמיר לאסרה על בעלה אבל כשאנו דנין אם הוא מותר לישא אחרת ולא יכשל בחר' דר"ג יש לצרף עדות נכרי מסל"ת

(טז) עוד יש לצרף לסניף דעת רמב"ן וריטב"א ריש גיטין דטעמא דאשה נאמנת לומר שטהורה היא אף נגד חזקת איסור משום שא"א בעדים ואין דנין אפשר מא"א ומזה יש סמך קצת לדברי הר"ן קדושין דמה"ט האמינו חכמים לחי' שהוא כהן משום שאין דרך שיעמדו אנשים והאמינו ע"כ לנשים. ולפ"ז י"ל בעידי כיעור בכפר דאין נמצא שם ישראלים רק קרובין או נשים ונכרים האמינום חכמים ואולי יהיה זה סברת הב"ח שהובא לעיל

(יז) והנה כת"ה הביא דברי בית מאיר קט"ו ס"ז שכ' ראיה לשיטת רמב"ם דהיכי דנאסרה משום שהבעל שוי' חד"א אין כופין להוציא מדאמרינן יבמות כ"ד ע"ב דמ"ה אוקי רב המשנה ביש לה בנים, ויש לה עדים משום דקתני הוציאוהו וב"ד בעדים הוא דמפקי ולוקה באין עדים ורק שהבעל מודה שזינתה ושוי' חד"א ומ"ה ב"ד כפוה להוציא וע"כ בכה"ג אין כופין להוציא. (ומ"ש ב"מ דאם זה מוכח ממתניתן מיירי באין לו בנים