בית יצחק אבן העזר חלק א סא

להקשות ארבנן דלכ"ע אינו מוליד רק דלר"י הוה סריס חמה וכן לריב"י ספק סריס חמה ולרבנן הוא סריס אדם וחולץ וחולצין לאשתו כן ס"ל לברטנורה ורמב"ם בפירוש המשנה אך הרמב"ם שפוסק פ"ו מיבום טומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם נראה שחזר ממה שכ' בפי' המשנה דאם הוא סריס אדם איך מיבם וע"כ פי' דרבנן פליגי וס"ל דל"ה סריס וגם גוף פי' הפני משה אם כי פרושו מחוור דפי' הקרבן עדה דקאי על אנדרוגינוס צ"ע כמו שהקשה בעצמו בשירי קרבן דאנדרוגינוס לאו בר אולודי כמ"ש הרמב"ם ואשתו א"צ חליצה ע"כ וודאי קאי אטמטום שנקרע מ"מ דלמא טעמא דרבנן דל"ה סריס כלל אך י"ל מדתני מיבמין את אשתו ולא אמרו דהוא מיבם על כרחך רבנן ס"ל דהוא סריס אדם דלא כרמב"ם בפסקיו שכ' רצה חולץ רצה מיבם ודו"ק. ועכ"פ דברי הברטנורה מיושבין במקצת ודו"ק ומ"מ גוף הדבר דהוה סריס אדם ואסור לבוא בקהל צ"ע דמי סירסו הלא הוא בידי שמים וצ"ע

(ח) ואשוב לדינא הנה לפי שההיתר הראשון סובב הולך על דעת הרמב"ם דחולי הוא בידי שמים ומות' לבוא בקהל אבל הרא"ש חולק על כן נראה אם ההית' הב' קיים מה שיש להבחו' מילוי שערות בזקן. וכבר כ' הרמב"ם פ"ב מאישות דסריס אדם אינו מביא סימנים לעולם ומדיש לו שערות ע"כ אינו סריס אדם וזה הוא ההית' מהרב הגאון מראדוויל שהובא בנוב"י אה"ע סי' ו' והפוסקים האחרונים תמהו מדוע לא העירו הפוסקים בזה שקדמו להרב הגאון מראדוויל וכבר הבאתי לעיל שגם בתשו' פני יהושע אה"ע סי' ט"ו התיר לחלוץ אף בלי שערות על סמך שאמרה אם החלוץ שהוא סריס אדם על סמך דברי הרמב"ם וה"ה להיפך כשיש לו שערות יש להוכיח שאינו סריס אך מה שיש לעיין הנה הנידון שלפנינו הנראה שהוא ודאי סריס נהי דמחמת נקב שיש בגיד יש לומר שמא נסתם בראש הגיד כולו עד הנקב ולתשובת הרא"ש בכה"ג אפשר שיורה כחץ ועיין בח"ס ח"א סי' י"ד שהאריך בפרט זה ע"כ י"ל בצירוף השערות יש להוכיח דאינו פצוע דכה אך במה שנחסר מהעטרה ולא נשאר רוב בכה"ג הוה ודאי סריס ואין ספק רק אם נעשה זאת בידי אדם או בידי שמים מי יודע אם מועיל בזה ריבוי השערות דכבר כתבנו דלדעת הלח"מ אם נפצע אחר שנולד אף אם הוא מחמת חולי נקרא בלשון הרמב"ם סריס אדם ואינו מביא סמנים לעולם א"כ מהשערות אינו ראיה דהוא סריס בידי שמים כיון דגם זה אינו מביא שערות ולעיל כתבתי שהרב הגאון מראדוויל הביא מהשערות לראיה שהוא נפצע בידי שמים לאחר שנולד ושוב עיינתי ונראה מלשון הנוב"י דהרב מראדוויל הביא מזה שאינו סריס כלל וזה בעובדא דידיה שנתמעך הביצה על כן אין לנו ראיה שיש חילוק בין סריס אדם לסריס שנעשה אחר שנולד בידי שמים אך מלשון תשו' הפנ"י סי' ט"ו נראה קצת כן אמנם גם משם אינו ראיה גמורה על כן יש לעיין בדבר ובלא"ה בכסא דהרסנא מחלק דעד כאן לא כ' הרמב"ם שאינו מביא סימנים לעולם רק בנתמעך כל אברי הלידה כדרך שהעכו"ם עושין הכונה שלא יהיה לו שוב תאות המשגל השחוף כמ"ש הרמב"ן סוף פ' וישב בפוטיפר וכענין סריסי המלך דאז אין בו שערות שיבואו בעת יגדל האיש משא"כ אם ניטל העטרה או ניקב דיש בו גבורות אנשים אם שאינו יורה כחץ מי יודע אם שערות מועילים לעדות ואם עכ"ז גדולי הפוסקים סומכים על שערות כל זה בספק כגון ביצה שיש פוסקים כר"ת או בספק אם נשאר חוט בשר מקיף משא"כ בנ"ד שיש רק ספק אם ע"י חולי הזה בידי שמים מה יועילו השערות. ושוב עיינתי בתשו' תפארת צבי מהגאון מגלוגא שהוא אבד"ק בראד שהובא בנוב"י ושם בסי' ז' משמע דהגאון מראדוויל הביא ראיה משערות דהוה פ"ד בידי שמים מחמת חולי ומ"מ אחרי שבלחם משנה מבואר להיפך לא אדע אם יש לסמוך ע"ז והמעיין שם בתשובה יראה שהרב מגלוגא יפה העיר בפי' דברי הרמב"ם והביא ראיה מלשון הריב"ש סי' תס"ח שהובא בב"י סי' רל"ה שכ' גם על סריס חמה לשון שלא יביא שערות לעולם אף דמשכחת שיביא שערות. וכן כוונת הרמב"ם דוקא בסריס חמה שלא נודע שהוא סריס וודאי צריך להמתין עד כ' אבל בסריס אדם שנתמעך או נתקו וכו' באופן שהוא וודאי סריס הוה גדול בודאי וא"צ להמתין שזה אינו מביא סימנים לעולם הכונה שברוב פעמים אינו מביא אך גם לזה קשה דלסברת הגאון מגלוגא דבודאי סריס הוא בודאי גדול מבן י"ג מה לי אם יביא שערות או לא והרי אף אם יביא הוה גדול דדוקא באינו סריס אמרינן כיון שעדיין לא הביא ודאי קטן הוא משא"כ בסריס אמרינן סריסתו גרמה לו שלא הביא עדיין ומ"מ גדול הוא ומזה מוכח דכוונת הרמב"ם הואיל שלא יביא לעולם על כן גדול הוא

(ט) הן אמת דמדברי הרמ"ה שהובא בטור ח"מ סי' רל"ה ומדברי הריב"ש שהובא בב"י משמע דבודאי סריס הוא גדול למפרע שהרי כתבו דאם לא הביא שערות עד אחר ל"ה שנים הוא ודאי סריס ונעשה גדול מבן י"ג אף שלא נולדו סימני סריס ומבואר דסריס ודאי נעשה גדול למפרע וע"כ הא דצריך להמתין עד כ' הוא שמא לאו סריס הוא וקצת קשה לי בזה אתוס' יבמות פ' שהקשו איך לקי לרב דנעשה גדול למפרע והלא הוה התראת ספק ומאי קושיא דלמא למ"ד ה"ס ל"ש התראה דוקא בספק אחד אבל בס"ס לוקין דהות התראת ודאי דס"ס כרוב ועדיף מרוב לקצת פוסקים א"כ בלא הביא שערות בזמנו דהוה רעותא או ביש לו קצת סימני סריס מתרין מס"ס שמא יולד בו כל סימני סריס ויהי' גדול למפרע ואת"ל שלא יביא סימני סריס שמא לא יביא שערות עד ל"ה שנים ומאז הוא ג"כ גדול למפרע ומה הקשו ומפאת זה יש קצת ראיה דתוס' לא ס"ל כרמ"ה דבל"ה שנים נעשה גדול למפרע וניחא לי דיפה הקשו דל"ה ס"ס דשם אונס חד הוא דאם לא יביא שערות הוא ג"כ סריס ותוס' ס"ל דשם אונס חד ל"ה ס"ס ולהרמב"ם דלא ס"ל כתוס'. אולי לדידיה באמת ל"ק קושית תוס' ועכ"פ כיון דמוכח מדברי רמ"ה וטור דבודאי סריס נעשה גדול למפרע לאיזה תכלית מביא הרמב"ם שאינו מביא סמנים לעולם אך לנוב"י שכ' דהרמב"ם פוסק כשמואל דלא נעשה גדול למפרע אף בהביא סימני סריס שפיר כ' הרמב"ם דוקא בסריס אדם נעשה גדול תיכף בי"ג. הן אמת דקשיא על שיטת הרמב"ם אמאי אמרינן אין הסריס נידון כבן סורר ומורה לפי שאין לו זקן התחתון ומה בכך שהרי זקן התחתון להורות שהוא גדול והרי הוא בודאי סריס כגון שנחתך גידו והוא גדול בודאי וכן קשי' לשיטת הרמ"ה הנ"ל דבודאי סריס הוא גדול אמאי לא נידון כבן סורר ומורה. ומצאתי שהקשה כן בבית אפרים סי' ב' אך י"ל דהרי אמרינן בסנהדרין בן ולא אב ומ"ה אין נעשה בן סורר רק בג' חדשים דלאחר כן ראוי להיות. אב שהוכר עוברה ודרשינן מי שחדשים גרמו לו שאינו אב כגון קודם ג' חדשים אבל בסריס שאינו ראוי לאב ל"ה בן סורר וזה בסריס אדם אבל בסריס חמה שיש לו רפואה מקרי ראוי להיות אב ע"י רפואה הוה ס"ד שנדון כבן סורר ולכן אמרינן שאינו נעשה בן סורר דשמא קטן הוא שאין לו שער ומ"מ עדיין צ"ע. ובירושלמי הקשה בפ' הערל על סריס ויתרה בו שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים והקשה בבית אפרים על הרמב"ם דסריס אדם ודאי אין לו שערות מה מקשה בירושלמי להנ"ל ניחא דסריס אדם בלא"ה לא נעשה בן סורר דדוקא אם הוא בן הסמוך לאיש ומחמת זה לע"ע אינו ראוי להיות אב נעשה בן סורר ולא בשלא יהי' לעולם ראוי לאב כנ"ל וקצת כיוצא בזה דרשינן בזבחים כ"ז מי שפיגולו גרם לו וע' בתוס' שם ומ"מ יש לחלק ועדיין צ"ע

(י) והנה ראיתי בתשו' ח"ס סי' י"ד מישב דברי רש"י בסוטה שבדף כ"ד כ' רש"י אשת סריס שותה כגון שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל ומשמע דאם היה סריס קודם שנשאה לא מקרי קדמה שכיבת בעל לבועל דאינו בר שכיבה ובדף כ"ו פרש"י דסריס בר שכיבה הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא וכבר תמה במהרש"א וכ' הוא דלענין שיהיה נקרא מבלעדי אישך השתא מקרי בר שכיבה אך לענין קדמה שכיבת בעל לבועל ובבועל כתיב שכבת זרע ע"כ בעינן בבעל שיקדים שכיבה הראוי להזריע על כן הוצרך רש"י לפרש שנסתרס לאחר שנשאה ע"כ ודבריו תמוהין מאוד דגם בבועל ל"ב שכיבה הראוי להזריע כדאמר שמואל דף כ"ו דשחוץ מקנין על ידו ותוס' כ' שם דשחוץ גרע מסריס והא דכתיב שכבת זרע דרשו בגמ' שם פרט לשקינא דרך אברים וכיון דנאסרת בבועל סריס אין שום ה"א דאם נעשה סריס חמה קודם נשואין שלא תשתה. אמנם גברא רבה אמר מלתא וכו' ודבריו נכונים עפ"י המבואר ברמב"ם פ"א מאיסורי ביאה דמי שבעל ביאה בלא קישוי כגון סריס חמה אינו חייב משום עריות וכ' הב"ש סי' כ' מדנאסרה על בעלה בביאת שחוץ שהרי מקנין על ידו מוכח דלאסור אשה לבעלה אינו תליא בחיוב מיתה והעצי ארזים מייתי דברי הלבוש דמשחוץ לא נאסרה על בעלה רק מדרבנן וכן בביאת אבר מת ומישב הסוגיא דסוטה דשמואל דאמר מקנין על ידי שחוץ דקאי ללישנא בתרא דשמואל בנדה מ"ג דס"ל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד הא טמויי מטמאה דמקרי שכבת זרע לענין טומאה וה"ה לאסור על בעלה ולדידן דלא פסקינן כלישנא בתרא דשמואל שם לא נאסרה על בעלה מביאת שחוץ רק מדרבנן. ולפ"ז כיון דלענין בועל לא מקרי ביאת סריס ביאה ה"ה לענין קדימת שכיבת בעל ושפיר כ' רש"י במשנה שנסתרס לאחר שנשאה ויפה העיר. והנה לפענ"ד נראה דמה שכ' הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה דסריס חמה אינו מתקשה ואינו חייב על ביאתו על עריות וכ"כ בפירוש המשנה ביבמות פ' הערל דלאו בר תשמיש הוא התוס' לא ס"ל כן דאס"ד דסריס חמה אינו בר תשמיש, א"כ מה הקשו ביבמות ע"ט ע"ב תוס' ד"ה ואיידי דאמר ר' יהושע ור' יהושע גופיה אי ס"ל קהל גרים איקרי קהל מאי קאמר ואין לי לפרש הרי ע"כ בסריס אדם קתני חולץ וחולצין לאשתו דאי אסריס חמה קאי אמאי קתני חולץ אפילו ליבם שרי ולתני מיבם עיי"ש. ומה קו' ואיך יתנה דסריס חמה מיבם והרי תוס' כ' ביבמות ר"פ הבא על יבמתו נ"ג ע"ב ד"ה שאנסוהו דביאה בלי קישוי אינה קונה ביבמה אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב עיי"ש וכן פסקינן בסי' קס"ו בלי שום חולק ואיך יתנה סריס חמה מיבם והלא אינה קונה ביבמה ואם יתנה מיבם משמע דקונה אותה ביבום ויכול לפוטרה בגט וע"כ התוס' ס"ל דסריס חמה בר ביאה הוא דיכול להתקשות ולרמב"ם באמת מיושב קו' תוס' ומה דקשה לרמב"ם איך ס"ל לר"א סריס חמה חולץ והרי אינו בר יבום וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה יש לומר דזה דוקא אם אסור ליבם אבל סריס חמה מדינא מותר ליבם רק שאין לו כח ופומא כאיב ליה כעין שכ' תוס' יבמות מ"ד ד"ה כל שאינו עולה והרי חרש וחרשת שאינו עולה לחליצה ועולה ליבום ותי' דהתם בני חליצה אלא דפומייהו כאיב להו והרי זקן שתש כחו ודאי בר חליצה אף שתש כחו ואינו קונה ביבמה עוד נ"ל להוכיח מגמ' דסריס אדם בר ביאה וקישוי הוא מדהקשה בגמ' דף ע"ט ע"ב אתירוץ כגון שנשא אחיו בת גרים אי הכי יבומי נמי מיבם ואמאי נקט חולץ ואס"ד דלאו בר קישוי הוא ואינה קונה ביבמה דלמא מ"ה לא קתני מיבם דיהי' משמע דקונה ביבום וע"כ מוכח דסריס אדם בר קישוי ויבום הוא וכן מוכח מקרא מדלוקה בפ"ד משום לא יבוא ע"כ דבר קישוי הוא. וכן מוכח מדתנא דף כ' בפצוע דכה וסריס אדם אם בעלו קונה ביבמה ע"כ בר קישוי הוא דבלא קישוי אינה קונה ביבמה וז"פ. ולפ"ז ליכא למימר כמ"ש לעיל בשם כסא דהרסנא דמ"ש הרמב"ם פ"ב מאישות דסריס אדם אינו מביא סימנים לעולם דוקא כשניטל ממנו כל כח ותאות המשגל דאז אינו מביא שערות ומ"ה נקט הרמב"ם דכמו שהעכו"ם עושין דסתם סריס אדם בר קישוי ותשמיש הוא רק שאינו יורה כחץ ומ"ה אינו מוליד ע"כ גם לשון הרמב"ם הכונה בכל פצוע דכה וסריס אדם: (יא) והנה נלע"ד דהא דכתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה דסריס חמה