בית יצחק אבן העזר חלק א ס

(ג) ומצאתי בתשו' פני יהושע סי' ט"ו שכ' בענין שאלתו ביבם בן ט"ו שנים ולא הביא שערות והי' בעל ביצה אחת והביצה השניה ניתקה ממקומה ונכנסה לתוך הגוף והעידה אמו שבקטנותו יצאו בני מעיו לחוץ וחתנה דחפם בכח לתוך הגוף וע"י דחיפה זו ניתקה הביצה, ונכנסה לפנים וכ' להתיר שיחלוץ אף שאין לו שערות משום פצוע דכה ואינו מוליד ולהרמב"ם לא יביא סמנים לעולם על כן הוא בודאי גדול ואף דלדעת ר"ת בעל ביצה אחת ל"ה פצוע דכה וא"כ אין ראיה שהוא גדול גם ר"ת מודה בניתקה ולא נכרתה וגם כ' שם דלדעת רש"י דע"י חולי פסול והוה פ"ד פשיטא שאין לך חולי גדול מזה אלא אפילו לדעת הרמב"ם דחולי מיקרי בידי שמים מ"מ בנ"ד שניתקה ע"י דחיפת אדם הוה סריס בידי אדם ומזה נראה דאם היה חולי ואח"כ ניתק ע"י אדם הוה פ"ד ע"י אדם אך י"ל שם שאני שלא הי' חולי על הביצה רק על בני מעיים והחולי לא שלטה באבר ההולדה והנה שם מבואר דלא כהלבוש שכ' דהפסול לא תלי בהולדה גם מבואר משם דאם הוא פצוע דכה בידי שמים אפשר לו להביא שערות ודינו כקטן דעיקר שקלא וטריא שלו הוא להוכיח דהוא סריס בידי אדם והוה כגדול אף שלא הביא שערות וזה דלא כמו שנראה מדברי לח"מ פ"ב מאישות ה' י"ד דמה שכ' הרמב"ם אבל הבן שנתקו או שחתכו או מיעכו ביציו כמו שהעכו"ם עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשהוא בן י"ג הוא גדול הכונה אף ע"י חולי נקרא סריס אדם ואינו מביא שערות עיי"ש. וכן הבין מדבריו בכסא דהרסנא דלא כמו שנראה מתשו' הנוב"י סי' ו' בשם הרב מראדוויל דהואיל דהביא שערות הוא הוכחה דל"ה סריס אדם ומשמע דסריס ע"י חולי מביא שערות ומתשו' פנ"י משמע ג"כ כדברי הרב הגאון מראדוויל ודוק. עוד משמע מתשו' פנ"י שם דאמו אינה נאמנת רק משום דחזקה דרבא מסייע שהוא סריס אדם מדלא הביא שערות בי"ג עי"ש ויבואר אי"ה לפנינו

ולענין שאלתינו מה שחששתי לעיל שמא ע"י התחבושות נעשה הנקב ונחסרה העטרה והוה תחילתו בידי שמים וגמרו בידי אדם. מצאתי בח"ס סי' י"ד בסוף ד"ה ואיתא בירושלמי שכ' ג"כ די"ל דהתחבושות שהניחו הרופאים כמניח גחלת על לבו אלא שכ' דכל שתחילתו בידי שמים וסופו בידי אדם מותר בפ"ד דילפינן מממזר מה ממזר תחילתו בידי אדם וסופו בידי שמים אף פ"ד בעי תחילתו בידי אדם וסופו בידי שמים משא"כ בתחילתו בידי שמים לא נאסר פ"ד ודבריו נכונים אך דקשה. ממה שאמרו בירושלמי מ"ד בידי שמים מיירי בעלתה חטטין ומחכך וכו' והרי בכה"ג כשר דגם בירושלמי הקדים בתחילה דילפינן מממזר דתחילתו בידי אדם וסופו בידי שמים. אמנם לפמ"ש לעיל דתליא במחלוקת דזוז"ג מיושבין דברי הירושלמי כמ"ש לעיל: לעיל

(ד) ובבית מאיר מצדד לומ' דהיכא דנחלה הגיד או הביצים ועומדים לרקוב ולהכרת אח"כ אף שנכרתו בידי אדם ל"ה פצוע דכה דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וראיתי בספ' דברי חיים להגאון מסאנדץ חלק עליו בצדק דא"כ מות' לחתוך בשבת פירות שעומדים לחתוך וזה ודאי אינו וע"כ לא תליא זה בהך דעומד לחתוך. והנה האמת שיש לחלק בין הענינים ובתשו' מקום שמואל סי' ג' הרכיב הרבה ענינים בזה וכ' דמה דמטריפינן על שם סופו הוא ג"כ תליא בזה אי אמרינן כל העומד לחתוך וגם זה ליתא לדעתי אולם לפענ"ד גוף הדין אם הוה פצוע דכה או לא תליא בפלוגתא דהרא"ש בבכורות ל"ד כ' בבהמה שאחזה דם אף דאם לא נקיז ודאי תמות ל"ה רק כמום עובר ומדמות' להטיל מום מוכח דאף על בעל מום עוב' מות' להטיל מום קבוע ורי"ט אלגזי דף ס"ח ע"ב דפוס פרעסבורג הוכיח דלא כהרא"ש דאס"ד דהוה מום עוב' קשיא מנ"ל לגמ' מדר"מ אוס' ס"ל מטיל מום בבעל מום חייב דלמא איהו אוס' להטיל על בעל מום עובר לא על בעל מום קבוע וע"כ הוכיח דכיון דהבהמה תמות מקרי השתא בעל מום קבוע וכ"כ גם בשיטת הרמב"ם ולפ"ז להרא"ש דאף שימות בודאי ל"ה השתא רק בעל מום עובר. ה"ה אם נחלה בידי שמים ועומד ליפול אם חתכו אדם הו"ל פצוע דכה ואסו' לבא בקהל משא"כ לפמ"ש ברי"ט אלגאזי בשיטת הרמב"ם דהו"ל מום קבוע. שוב כיון שעומד ליפול הו"ל כנחתך ול"ה פצוע דכה בדין אדם. הן אמת דאני כתבתי בספרי חיו"ד ח"א סי' יו"ד בהג"ה דגם שם תליא במחלוקת דכל העומד לחתוך דפליגי ר"מ ור"י במקואות פ' מ"ג וישבתי שם קושיות הרי"ט אלגאזי והארכתי בפרט זה מ"מ כתבתי שם דהרמב"ם פוסק דהו"ל בעל מום עובר עיי"ש ואקצר הפעם ותן לחכם

(ה) ולדינא אם נחלה בידי שמים והרופאים עשו לו תחבושות ולא חתכו ביד מותר לבא בקהל דסמכינן אשיטת הרמב"ם כמ"ש הח"ס ובית אפרים סי' ב' והרבה פוסקים. אמנם מה שיש להסתפק אם נאמין לאם הבחור שאומרת דנרפא מהמילה ואביו אמר בתחילה שאינו יודע בבירור ואח"כ אמר בשם אם הבחור שבודאי נרפא. הנה אם היה הדבר ספק אם נרפא או לא לכאורה י"ל דהוה ודאי פ"ד לפ"מ דאמרינן ביבמות דף פ' וליחוש שמא הבריא בנתים ומשני כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן ה"ה היכא שתחילתו לקוי ע"י הברית מילה ואח"כ לקוי בחולי לא חיישינן שהבריא בנתים והוה סריס אדם והיכא דהוה ודאי אין נאמנת אמו להכשירו אך הרי בגמ' שם מקשה מר"ח בן אנטיגנוס דבודקין אותו ג' פעמים ומשני לחד אבר חיישינן לכולא גופי' ל"ח ופירש"י סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא (ובזה נכון מה דמקשה ד' ע"ה אהא דכל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה ומקשה סריס חמה ס"ד והרי לכמה פוסקים ר"י בנו של ריב"ב קאי אבידי שמים שנפצע ביצה בידי שמים א"כ מה מקשה ס"ד אך כיון דסריס חמה חולי של כל הגוף וזה אינו חולי של כל הגוף מ"ה מקשה ס"ד וע' מהרש"א) א"כ כיון דבנ"ד ל"ה סריס חמה בתולדה רק שנרקב מקצת הגיד ל"ה רק חולי אבר אחת ע"כ הוה ספק שמא נתרפא בנתים אם לא נודע וכיון דהוה בלא"ה ספק אמו נאמנת להכשיר כדאיתא בהרב המגיד פט"ו מא"ב ה' י"ט דבכל ספק אמו נאמנת להכשיר והובא באה"ע סי' ד' ס"ט דאם אומרת מעכו"ם נבעלתי נאמנת להכשי' עיי"ש. והא דאצטריך בתשו' פנ"י סי' ט"ו הובא לעיל לומר דאמו אינה נאמנת רק משום חזקה דרבא היינו משום דלחליצה אין האשה נאמנת אם אין לו שערות לכן הוצרך שם לחזקה דרבא אבל להכשי' לבא בקהל בספק היא נאמנת ובלא"ה אינה דומה להך דיבמות פ' דכאן מחמת המילה דרך להתרפאות לאחר כמה ימים וכאן שהחולי לא נצמח רק לאחר ד' שבועות ורוב ילדים מתרפאים נאמנת שכבר נתרפא. והאב נאמן לומר שבתחילה לא ידע בבירור על כן מועיל מה שאומר אח"כ ששמע מאשתו שכבר נתרפא ודוק ולכאורה י"ל אף אם לא נתרפא לגמרי מ"מ לא מקרי בידי אדם לפמ"ש בשבות יעקב סי' ק"ז דאף אם קשרו הגיד וע"י כן רחלה לא מקרי בידי אדם עיי"ש ה"ה בנחלה ע"י המילה כיון דלא התעסקו רק בהעור או למטה מעטרה לא מקרי בידי אדם אך בגוף דברי השבות יעקב צ"ע וע' בגיטין ע"ב בניתק מחולי לחולי ודוק

(ו) ואין בהמ"ד בלא חידוש הנה דעת הלבוש בפצוע דכה. אף שהוליד מ"מ אסור לבוא בקהל ולפענ"ד להביא ראיה דלא כדבריו אלא אם הוליד ונודע שהולד ממנו מותר לבא בקהל. דהנה רש"י פי' ביבמות מ"ט ובקדושין ס"ח הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה דתפסו בה קדושין הואיל ואף לאחר שזינתה לא פקעו קדושין הראשונים. וכ' בתשו' (ע' סי' הקודם ומצאתי אח"כ בשאג"א החדשות סי' ב' שהרגיש בזה) דלפ"ז אף לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ בפצוע דכה תופסין קדושין דהרי אף לאחר שנפצע לא נפקעו קדושין דמעיקרא והקשיתי דא"כ מה מקשה בקידושין ס"ח ור"ע האי כי תהיינה במאי מוקי לה נוקמא בפצוע דכה. אך ל"ק כמ"ש שם דהרי אינו מוליד ולא משכחת וילדה אבל אס"ד כהלבוש דאף שמוליד ע"פ מקרה מ"מ אסור א"כ שפיר משכחת לפצוע דכה שנשא ב' נשים האחת בת ישראלית דהיא שנואה ומ"מ תפסו קדושין אף לר"ע לשיטת רש"י והאחת בת גרים דהיא מותרת לו וילדו לו ומ"מ עדיין שנואה ולא יוכל לבכר ומה מקשה לר"ע והוצרך לשנויי בבעולה לכ"ג ושבקי לקרא דהוא דחוק מדלא כתיב כי תהיינה לכהן כדאמרינן שם ואמאי לא מוקי בפ"ד דלא קשה אמאי לא כתיב כי תהיינה בכהן וע"כ דאם ילדה ל"ה שנואה כלל דמותרת לו. אמנם יש ליישב דבפצוע דכה לא מוקי ליה דב' נשים מקהל אחד בעינן לא שהאחת גיורת כעין דאמרינן שם באחת מצרית ודו"ק. ובגוף דברי רש"י הארכתי במקום אחר בדברי השאג"א וכתבתי דעיקר סברת רש"י דאס"ד דקידושין לא תפסו בסוטה הו"ל לאפקועי הקידושין כשזינתה נובעת מגמ' בכורות דף ד' לענין קדשו בכורות במדבר דאמרינן שם אס"ד דפסק קדושתייהו הני דמעיקרא נמי פקעה לי' קדושתי' ואידך דקדיש קדיש דלא קדיש לא קדיש ושם כתבתי דרש"י לא כ' כן רק לשיטת אביי דהוא אמר הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ואביי כשיטתיה דס"ל נדרים כ"ט קדושת הגוף פקעה בכדי ולכן אס"ד דלא תפסו קדושין כשזינתה הו"ל לפקע קדושין. אבל למאן דפליג אאביי וס"ל קדושת הגוף לא פקעה בכדי אין ראיה מתחילת קדושין אהפקעת הקדושין. ולפ"ז מיושב קושיתי וקו' השאג"א לשיטת רש"י דהיכא דלא נפקעו הקדושין אם קרה אח"כ גם הקדושין תופסין. ולפ"ז בפצוע דכה דאם נפצע אח"כ לא נפקעו הקדושין קדושין תופסין. א"כ מה הקשה ביבמות ע"ט ע"ב. אר"ע דס"ל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מכדי שמעינן לר"ע דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו ומה הקשה והרי ר"ע מודה דסריס אדם קדושין תופסין כסברת רש"י א"כ אינו דומה לכל חייבי לאוין דעד כאן לא שמעינן לר"ע חייבי לאוין כחייבי כריתות רק בחייבי לאווין דאין קדושין תופסין משא"כ בסריס אדם וכן קשה אהא דלא משני בכתובות ל' אקו' ולר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו בעולה לכ"ג ולא משני איכא בינייהו פצוע דכה עיי"ש. ולפמ"ש דדברי רש"י נאמרין על אביי דהוא אמר הכל מודים בנדה וסוטה והוא ס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי ומ"ה אס"ד דאין קדושין תופסין כשזינתה הו"ל לאפקועי הקדושין וה"ה בפצוע דכה אבל לדידן דס"ל קדושת הגוף לא פקעה עיין נדרים דלא כאביי ולר"ע אין קדושין תופסין בסוטה ומ"מ לא נפקעו הקדושין דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ולכן גם פצוע דכה לא תפסו קדושין ושפיר מקשה סתם גמרא דיבמות ע"ט וכתובות ל' להלכתא דלא ס"ל סברת אביי דהרי רבה חולק אאביי בנדרים עיי"ש על כן משם ל"ק אך מקדושין ס"ח דאמרינן מקודם אלמא אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה וסתמא גמרא שם קאמר ולר"ע כי תהיינה במאי מוקים לה וה"ל לשנויי בפצוע דכה. וכסברת אביי ולהלבוש אף אם מוליד באיסורא קאי וע"כ מוכח דלא כלבוש עיי"ש

(ז) והנה ראיתי דרך אגב דבר תמוה דהברטנורא כ' סוף פ"ח דיבמות אהא דר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא סריס לא יחלוץ מפני שהוא כסריס שכ' ולית הלכתא כוותיה דהא קיי"ל לעיל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וטומטום שנקרע הוה כסריס אדם והוא תמוה דלהדיא מבואר בבכורות מ"ב ע"ב דהוה סריס חמה דאמרינן שם ומאן תנא אליבא דר"ע אילימא ר"י עי"ש. וכן מוכח בש"ס סוף פ"ח דיבמות דהוה סריס חמה. ומצאתי בתוס' ר"ע שתמה בזה וסיים בצע"ג וכן תמה בערוך לנר. ואני מצאתי בירושלמי שפירש הפני משה ומבואר כדברי הברטנורה וז"ל הירושלמי אמשנה ו' ואנן חלוקין על דברי ר"י מאן דאמר ר' יוסי בשם ר' הילא מיבמין את אשתו הדא אמרו חלוקין על דברי ר' יהודה ובקרבן עדה פי' דקאי אאנדרוניגוס אבל בפני משה פי' דקאי אטמטום שנקרע וז"ל חלוקין על דברי ר"י במתניתין דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ ופשיט לי' מן מה דאמר ר' יוסי מיבמין את אשתו ש"מ דדיני' כסריס אדם הדא אמרה חלוקין על דברי ר' יהודה דהא לדידיה סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו ע"כ הרי דבזה פליגי דר"י ס"ל דהרי הוא כסריס חמה ומ"ה לא יחלוץ וה"ה לאשתו אין חולצין ורבנן פליגי וס"ל דדינו כסריס אדם ומ"ה מיבמין את אשתו. וזה דברי הברטנורה והפי' המשניות דאין הלכה כר"י דקיי"ל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וטמטום שנקרע הוה כסריס אדם לדידן דלא ס"ל כר"י כדברי ירושלמי ומה דמקשה בש"ס דף פ"ג ע"ב אר' אסי מאי עביד ליה ר' יודא לטמטום דבירי דאותבי' אבי כורסא ואיקרע ואוליד ז' בנין ור' יהודא א"ל חוזר על בני' מאין הם ה"ה דהוה מצי