בית יצחק אבן העזר חלק א נט

סי' לו

פרעמישלא תרמ"ז לפ"ק

להרב הגדול החריף ובקי המפורסים מוה' נפתלי בער האבד"ק ליטאוויסק יע"א

בדבר השאלה בבחור בן כ' שנה אשר יש לו נקב למעלה מעטרה לצד הגיד למטה לצד הארץ ונתהוה לו זאת מסיבה שבמשך ארבעה שבועות אחר שנימול נצמח לו בועה לבינה על הגיד ואבי הבחור אמר בתחילה שכאב המילה שב ורפא כמעט לגמרי והיה המשמעות מדבריו שלא נרפא לגמרי ואח"כ אמר שנרפא לו המילה לגמרי ומה שאמר בתחילה הוא משום שלא ידע בתחילה רק אח"ז שאל לאשתו ואמרה שזוכרת היטב שכאב המילה נתרפא לגמרי והבועה נצמחה פתאום בלי סיבת אשר נימול ומזאת הבועה התחילה המילה לרקוב ונרקב הבשר שלמטה מעטרה לגמרי וגם העטרה גופא ולא נשאר בעטרה רק דילדולי הבשר מב' צדדי הגיד ונסתם הנקב שבראש הגיד ונעשה נקב למעלה מעטרה לצד הגוף למטה לצד הארץ ובדרך הנקב הזה הולכת השתנה וגם הזרע אם יקרה לו מקרה לילה וחלה בחולי הזה שנה תמימה והרופאים נתנו לו רפואות ותחבושות מסימנים אך לא פגעו ולא נגעו בשום סכין או אינסטרומענט שיעשו נקב. והנה כעת נתמלאו לו שערות זקן התחתון ושאל אם מותר לישא אשה

(א) תשובה יש כאן ב' ריעותות א' שיש לו נקב למעלה מעטרה ולדעת רוב הפוסקים אסו' לבוא בקהל זולת לר"א ממיץ מותר לבוא בקהל רק שאינו מוליד ב' שנרקב הבשר מעטרה ולא נשאר מעטרה רק דילדולי בשר מב' צדדי הגיד וזה פסול לכ"ע עד שישתייר חוט השערה מעטרה על פני כולה או לחד גירסא על פני רובא עכ"פ וכאן אין רוב. אמנם יש לדון בזה א בדבר ההיתר מצד שנעשה ע"י חולי ב. שיש לו להבחור שערות שנתמלאו בזקן התחתון ג' אי ספק פצוע דכא מותר לבוא בקהל. והנה בדבר ההיתר שנעשה ע"י חולה ידוע דעת הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים. והב"ח כ' דדעת הרא"ש דס"ל ע"י חולי הוה כבידי אדם יחידאי הוא וכן כ' רוב הפוסקים והגאון יעב"ץ בס' אגרת בקורת כ' להיפך דדעת הרמב"ם יחידאי הוא ומצדד לומר דגם הרמב"ם לא ס"ל דע"י חולה הוה כבידי שמים רק בשנולד בחולי זה ומחמיר מאוד בדבר. ואמנם כבר חלק עליו בכסא דהרסנא סי' ש"מ והאריך לסתור כל דבריו ולדינא כ' כל הפוסקים האחרונים דיש לסמוך על שיטת הרמב"ם להקל. ובאמת בתשו' הרא"ש כלל ל"ג אות ד' משמע דע"י חולה הוה בידי שמים מדכתב דההוא דאסתתם גובתא דש"ז מיירי דאסתתם בידי אדם ע"י מכה ומשמע דע"י חולי הוה כבידי שמים אך הכנה"ג הובא ביד מלאכי כ' דהיכי דסותר מפסקי' לתשובה דברי הפסקים עיקר ואין להאריך בפרט זה אחרי שכבר האריכו גדולי המורים דיש לסמוך אדברי הרמב"ם בזה, אמנם אני מסתפק אם לא מקרי זה בידי אדם במה שהרופאים נתנו מזור וסממנים אולי הסממנים פעלו שיעשו נקב או נרקב הבשר שבעטרה דנהי שלא נגע אדם בסכין מ"מ גם הסממנים יוכלו לפעול זאת ויקר' לפעמים שנותנים סמרטוטין לרפאות והוא יפעול פעולות ההפכי או שהרופא נותן סמרטוט שיפול הבשר הנרקב וכל שנעשה ע"י גרם אדם הוה בידי אדם. הן אמת שדעת קצת פוסקים דכל שבתחילה נרקב ע"י חולי ועומד להחתך אף אם חתכו אדם לא הוה פצוע דכא ועיין חתם סופר סי' י"ד שדעתו דאף במסרס אחר מסרס אינו חייב רק בסרסו אדם בתחלה אבל בנסתרס מאליו ואח"כ נתק אינו חייב ובראשית ההשקפה הקשיתי עליו מש"ס דשבת קי"א דמקשה אהא דשותה לירוקנא ומיעק' ומי שרי ומוקי לה בסריס ומקשה והא הכל מודים במסרס אחר מסרס ואמאי לא משני בסריס חמה שנכרת הגיד ע"י חולי דהוה בידי שמים ואין לו רפואה ואינו דומה לזקן וע"כ משמע דגם בסריס חמה חייב אם סירס אח"כ. ומצאתי בכסא דהרסנא שהרגיש בראי' זו ומשני דהאמת כונת הגמ' כן הוא דמשני בזקן הכוונה כיון דנסתרס מאיליו וכ' שהיה דוחק לגמ' לאוקמא בסריס חמה ע"י חולי ותי' זה לא נהירא באופן דלדעתי חייב במסרס אחר מסרס אף בסריס חמה והכי מוכח בבכורות ל"ג מדאמרי שם הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום דיליף מקראי ובמטיל מום פליגי בנפל מום מאיליו ואין חילוק בין הוא הטיל המום לנפל מאיליו וה"ה במסרס אחר מסרס ומחמץ אחר מחמץ אין חילוק בין נסתר' או נתחמץ מאליו דאס"ד דדוקא במסרס אחר מסרס משום דעביד איסור אמרינן ל"מ ומ"ה חייב גם אח"כ נימא לרבנן דס"ל מטיל מום בבעל מום פטור דוקא בנפל מום מאיליו לא היכי שהוא עביד המום וע"כ משמע דאין לחלק ובכסא דהרסנא הרגיש מגמ' זו ומישב זאת והוכיח מגמ' זו להיפך ובאמת בגמ' שם משמע דאין חילוק. ושוב מצאתי בחידושי הר"ן שבת קי"א שכתב הא דמשני בגמ' בעקרה, ה"ה לעקר כיון דמעולם לא הי' ראוי להוליד דע"כ לא אסרינן אלא סריס הואיל והיה ראוי להוליד ע"כ ומשמע מדבריו דבסריס חמה שנולד ממעי אמו כן אין בו משום מסרס אחר מסרס וה"ה בעקר היינו שנולד כשהוא עקר. ואמנם בנעשה אח"כ סריס הן ע"י אדם הן ע"י שמים הואיל והי' ראוי להוליד יש בו איסו' משום מסרס אחר מסרס דלא ככסא דהרסנא וח"ס ואין לומר דדברי הר"ן נאמרים דוקא לשתות כוס עיקרין ולא למסרס בידים מ"מ מדכתב דע"כ לא אסרינן אלא בסריס הואיל והיה ראוי להוליד ולא כ' דע"כ לא אסרינן אלא במסרס בידים משמע שאין חילוק רק בין אם היה ראוי להוליד או לא וז"ב

ב) ומה שכתב כסא דהרסנא מדשרינן בזקן לה"א דאין לו רפואה ה"ה למחותך בידי שמים נעלם ממנו דברי הרשב"א שכ' דהטעם שאסרה תורה בסריס לסרס כיון שכל אדם כערכו ראוי להוליד לא חילקה תורה משא"כ בזקן דכל אדם כערכו אין ראוי להוליד על כן להוי אמינא היה ס"ל בזקן אין בו משום מסרס עד דדחי דיש לו רפואה משא"כ בנסתרס בידי שמים אינו דומה לזקן ודוק. באופן דלענין חיוב מסרס לדעתי חייב וה"ה במחמץ אחר מחמץ חייב בנתחמץ מאיליו אשר על כן גם לענין איסו' פצוע דכא יש לומר בחתך אחר, שנעשה חולי אסור וצ"ע בדין זה כאשר יבואר מ"מ אם נעשה חולי והרופאים הניחו לו סמרטוטין אף שגם הסמרטוטין גרמו הדבר ברור לדעתי דמותר דהנה אם נסתרס בידי שמים וידי אדם ביחד הדבר צ"ע אם מות' או אסו' ועיין בת"ש סי' ב' בישראל ונכרי ששחטו ביחד שאסו' שכ' דל"מ למ"ד האי פלגא היזיקא עביד א"כ לא עביד הישראל רק חצי שחיטה אלא אפילו למ"ד האי כולה קעביד מאי חזית דאזלת בתר מעשה ישראל זיל בתר מעשה דנכרי וזה שייך בשחיטה דצריך מעשה המותרת ומאי חזית משא"כ בסריסות דאתה צריך מעשה האוס' א"כ אמרינן להיפך מאי חזית ולמ"ד האי פלגא קעביד א"כ לא נעשה מעשה הסירוס ע"י אדם לבד [ועיין בספרי לא"ח סי' ל"ה ובספרי ליו"ד ח"ב סי' ס"ג אות א' הארכתי שם בענין ישראל וכהן שעשו עבודה אחת אם פסולה העבודה] מ"מ כל זה אם ישראל עושה ממש בידים בזה יש להסתפק אם נעשה סריס בידי שמים וידי אדם ביחד משא"כ כשישראל לא עשה רק גורם כגון שהניח סמרטוט נהי דבודאי אם נעשה פצוע דכא ע"י גרם אדם אסו' לבוא בקהל דהרי אפילו בהכהו קוץ מבואר ברמב"ם שאסו' לבוא בקהל ונראה משום שבא בגרמת האדם מ"מ אם החולי גרם ואדם גרם הו"ל זוז"ג דחולי מקרי גורם היתר וסמרטוטין מקרי גורם איסו' וזוז"ג מות' בכל איסורין שבתורה. ולפ"ז אף אם החולי גרם בתחלה והסמרטוטין גרמו לבסוף ואין הגורמין באין בבת אחת מות' דקיי"ל כרבנן דפליגי בערלה פ"ב מ"ו ובפסחים כ"ז בין שנפל איסו' בתחילה בין לבסוף זוז"ג מות' ובטו"ז א"ח סי' שי"ח ס"ק ט"ו כ' דזוז"ג אסו' אם בא גורם איסו' לבסוף וכב' תמה עליו באליהו רבה והובא ג"כ בפמ"ג בקצרה דאין הלכה כר"א ע"ש. וזה אין לחוש שמא הי' בהסמרטוטין לבד כדי לכרות או לפצוע ול"ה זוז"ג כמ"ש הטו"ז יו"ד סי' פ"ז כדעת תוס' ע"ז לא כדעת תוס' פסחים כ"ז ע' מהרש"א שם ועוד שמא לא היה בהיתר היינו בהחולי כדי לנקוב או לכרות וע"י הסמרטוטין לבדן היה וזה לכ"ע אסו' דזה אינו דבודאי לא נתנו סמרטוטין שיהי' כדי להכרית בלי אמצעית החולי רק דע"י החולי נרקב קצת והסמרטוטין הי' גורמין בצירוף החולי וזה זוז"ג דמות' בכל איסורין שבתורה. ובזה נלע"ד לישב דברי הרמב"ם שכ' פט"ז מאיסורי ביאה וז"ל אבל אם נולד כ"ש וכו' או שחלה מחמת גופו או שבטלו ממנו איבריו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים וכ' ביש"ש דכד' הרמב"ם מבואר בירושלמי יבמות מי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסמס והרי הוא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים. ותמה עליו בקרבן נתנאל דהרי דברי הירושלמי המה סיום השנוי' דמשני דמה דקתני בברייתא פסול בידי שמים מיירי בכה"ג שעלתה חטטין באברי זרע והמסם או נכרת בידי אדם וקראה הברייתא בידי שמים ומ"מ אסו' לבוא בקהל והוא באמת תימא. ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם איך פוסק דלא כירושלמי הגם שיש לומר כוונת ה הירושלמי דבזה גופא פליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב ורבנן ס"ל דזה מקרי בידי אדם וריב"ב ס"ל דזה מקרי בידי שמים ורמב"ם פוסק כריב"ב מ"ה מכשי' וכ"כ הבית מאיר, ושאר אחרונים דלדעתי רחוק לומ' כן בפי' דברי הירושלמי. אמנם לפמש"ל יש לישב דמה שכ' הרמב"ם או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן אין הכוונה שכרתן בידים רק שמחכך בהן או ממסמס עד שנכרתו והטעם דמתיר משום דזוז"ג כיון שהחולי והחכוך גרמו וזוז"ג מות' לדידן. ואמנם בירושלמי פ"ב דערלה מ"ו ופ"ה דע"ז הלכה י"א מבוא' דהלכה כר"א דערלה בכל דבר וכ' הפני משה שם דמה דמבוא' בירושלמי דהלכה כר"א דערלה לא קאי למסקנת הש"ס דילן בכמה מקומות דזוז"ג מות' עיי"ש וכיון דירוש' ס"ל הלכה כר"א דאחר אחרון אני בא. אי זוז"ג אסו' ומ"ה פוסק דנולד שחין וחיכך בה או המסה אסו' לבוא בקהל כברייתא דזה מקרי בידי שמים ומ"מ אסו' אבל הרמב"ם שפוסק דזוז"ג מות' ולא אחר אחרון אני בא מ"ה פוסק דמות כנלע"ד. באופן דאין לחוש דשמא הסמרטוטין גרמו לנקב או לכרות העטרה כנלע"ד. ובאמת אם כרתו ביד אחר שנחלה בידי שמים ל"ש זוז"ג כעין שכ' הפ"ח סוף סי' פ"ז ביו"ד דאם נפל שאור של חולין וחמצה העיסה ואח"כ נפל שאור של תרומה והי' בה כדי להחמיץ אף שכבר נחמץ מחולין אסו' ומייתי ראיה מרמב"ם פי"ז ממא"ס עיי"ש. וה"ה בנחלה וכרת ביד הגיד אסו' דהיה בכריתה זו כדי לכרות ול"ה זוז"ג משא"כ ע"י הסמרטוטין או ע"י גרם אחר יש להתי' מטעם זוז"ג ודו"ק: