בית יצחק אבן העזר חלק א נח

ונתרפא כיון דעתה אין רואה נקב. וא"ל דמקום שאין ידוע אין אנו בקיאין בבדיקה דזה אינו מיקרי מקום שאין ידוע כיון שידוע מקום הגרר יבש ושם אנו רואין שנסתם ע"כ נלע"ד דהוא שרי לישא אשה בלי שום פקפוק כנ"ל להלכה וע' פמ"ג סי' ק"י להלכה דאמרינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא. ומה שמצא טיפה ש"ז בעטרה עצמה בתחתית הגיד יש לתלות דנפל לשם בעת שראה קרי וכללא הוא דהואיל ול"ח עתה שום נקב לא מחזקינין ריעותא דיש כמה ספיקות (וכן הסכים לההיתר עמי הרב הגאון אבד"ק לבוב)

(טז) והנה ק"ל קו' גדולה אשיטת הרמב"ם דע"י חולי מותר לבוא בקהל הנה לענין יבום הדבר ברור דאף ע"י חולי מיקרי סריס אדם וחולץ וחולצין לאשתו. שהרי טעם ר"ע דסריס חמה אינו חולץ וסריס אדם חולץ משום דסריס אדם הי' לו שעת הכושר. משא"כ סריס חמה א"כ סריס ע"י חולי הי' לו שעת הכושר והוי סריס אדם לענין זה והכי משמע ברמב"ם דבפ"ב מאישות כ' דסריס חמה ל"ה רק אם הוא משנולד כמ"ש בכ"מ שם. ומשמע דע"י חולי הוי סריס אדם וחולצין לאשתו והרי הרמב"ם פסק דע"י חולי מותר לבוא בקהל. וע"כ כדכתיבנא דנהי דהוה ביד"ש מ"מ חולץ וחולצין לאשתו. משום דהו"ל שעת הכושר. א"כ מה הקשו בגמ' דף ע"ט אסריס אדם דחולץ וחולצין לאשתו. מכדי שמעינן לר"ע דחייבי לאווין לאו בני חליצה ויבום נינהו עיי"ש. ונוקי ע"י חולי דמותר לבא בקהל ומ"מ מיקרי סריס אדם לענין חליצה שהרי הי' לו שעת הכושר כדהוכחנו מהרמב"ם. וזה לכאורה תמוה גדולה ולרש"י ניחא דע"י חולי נמי אסור לבא בקהל. אך הוכחה גמורה ליתא מזה. דגם אם נאמר דע"י חולי אסור. אבל ע"י רעם וברק ודאי מותר. ועדיין קשה דנוקי ע"י רעם וברק. ומ"מ לר"ע חולץ וחולצין לאשתו. ולישב זה צ"ל דא"כ למה נקט ר"ע חולץ והרי מותר ליבם. ובשלמא כדמוקי לה בנשא גיורית י"ל דנקט משום דר' יהושע נקט חולץ דהוא ס"ל קהל גרים איקרי קהל. ולכן לא מיבם ואיידי דנקט ר' יהושע חולץ נקט ר"ע ג"כ אבל אם נאמר דמיירי ע"י חולי. אמאי נקט חולץ. מיהו עדיין קשיא דהרי בירושלמי איכא פלוגתא אי פצוע דכא. ביד"ש מותר ותלי לה בפלוגתא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ורבנן באין לו אלא ביצה אחת. ולבסוף מסיק דפליגא בנחתך ע"י חולי א"כ לוקי מתניתין באין לו אלא ביצה אחת ונחתך ע"י חולי ורבי יהושע ס"ל אסור ולכן נקט חולץ ולא מיבם. ור"ע ס"ל מותר ונקט חולץ משום ר' יהושע. וצ"ע ומזה נ"ל הוכחה לפירוש ר"ת דנחתך ביצה א' מוליד ג"כ דלא כירושלמי. ול"ל דמיירי בנחתך ביצה. דהרי הוא מוליד. ול"ה סריס כלל. ולאה נקט סריס אדם דאם ר"ע ס"ל כר"י בנו של ר"י בן ברוקא ל"ה קרי לי' סריס כלל. אבל לשיטת ירושלמי דאינו מוליד אף לר' ישמעאל קשיא כנ"ל. ועדיין צ"ע

(יז) ודרך אגב ק"ל תמי' גדולה אדברי התוס' יבמות נ"ז ע"א ד"ה והא בעי שכתבו אבל לר"א ור"ש אפשר דמאכיל בבת גרים. דר"ש מכשיר גיורית לכהן. ודילמא סבר נמי קהל גרים לא איקרי קהל ואיני יודע מקום הספק דר"ש בודאי סבר קהל גרים לא מקרי קהל דהרי ר' יוחנן קאמר ביבמות ע"ח אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה. לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דהרי ס"ל קהל גרים איקרי קהל. ומצרי שני במה יטהר עיי"ש. ור"ש פליג עליו וס"ל בנים ולא בנות. ואם ס"ל קהל גרים איקרי קהל לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד ומה זה שנסתפקו התוס' וצע"ג. ושמא יש לומר לפמ"ש התוס' שם וישא נתינה. ותי' דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן עיי"ש. וזה שתוס' מסופקים אליבא דר"ש הוא למ"ד מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דשפיר מצא ידיו ורגליו דמשכחת מצרי שלישי ע"י נתינה ועדיין צ"ע לישב תמיהה זאת

(יח) והנה ראיתי דרך אגב בתשו' שואל ומשיב להגאון מלבוב מ"ק ח"א סי' ק"ץ הקשה לשיטת הלבוש דס"ל שיש פ"ד המוליד ומ"מ אסור לבוא בקהל. דהתוס' יבמות מ"ט הקשה אהא דיש ממזר מחייבי כריתות מדכתיב לא יקח אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וכתיב לא יבוא ממזר והא מפסיק קרא דלא יבא פ"ד בנתי'. ותי' דכיון דלאו בני בנים נינהו ול"ש מינייהו ממזר ל"ח הפסק ולהלבוש דיש פצוע דכה המוליד ומשכחת ממזר ממנו תיקום קו' התוס'. ובאמת שהוא קושיא חמורה מאוד. ולפענ"ד הלבוש יתרץ קו' התוס' בדרך אחר. כמ"ש לעיל דלשיטת רש"י ביבמות מ"ט שכתב דבסוטה הכל מודים דתפסו קדושין משום דלא פקעי קדושין הראשונים. דאי ס"ד דאין תופסין גם קדושין הראשונים נפקעו. וכתבתי דלפ"ז גם בפצוע דכה הכל מודים דקדושין תופסין מה"ט ולפ"ז מפצוע דכה ל"ה ממזר אף דהוה בר הולדה כיון דע"כ קדושין תופסין מדלא פקעה קדושין הראשונים בנפצע. ומ"ה ל"ח לה הפסק דליכא למימר דלא יבא ממזר קאי אקרא דפ"ד דמפצוע דכה ודאי ל"ה ממזר כיון דקדושין תופסין ומה דקשיא לפ"ז מיבמות ע"ט דמקשה לר"ע הרגשתי לעיל. אבל צ"ע דגם דבאבני מלואים סי' ט"ז הבין ג"כ שיטת רש"י כן. אבל באמת לאחר העיון לא כיון רש"י כלל לזה רק כוונת רש"י דהכל מודים בסוטה שאין הולד ממזר דהא תפסו קדושין היינו בסוטה שלא גירשה עדיין. והכוונה דתפסו קדושין היינו דלא פקעי קדושין הראשונים. ולפי זה לאחר שגירשה אולי יסבור רש"י שלא תפסו קדושין וכן כתבו התוס' בשיטת רש"י קדושין ס"ח. אך אף אם נאמר דגם לאחר שגירשה תפסו קדושין היינו דהרי לא ניתוסף איסור בהגירושין. אבל שיסבור רש"י דמ"ה תפסו קדושין משום דלא פקעי קדושין הראשונים זה ליתא. באופן דמה שכתבנו לעיל להקשות איבמות ע"ט דמקשה לכ"ע וליתי איסור פצוע וידחה זיקה. והקשיתי דהרי לר"ע קדושין תופסין בפצוע דכה דהרי לא פקעי קדושין הראשונים ליתא. ולר"ע באמת אין קדושין תופסין בפ"ד

(יט) אמנם בספר בשמים ראש סי' ש"מ כ' בסוף התשובה להוכיח דפצוע וכרות שנשאו בהיתר, א"צ לגרש נשותיהם. ומשנה דיבמות ע"כ אתיא כר"ע. ישתקעו דבריו וחלילה לומר כן. אבל דבריו לא נהירין שם ודע דבתשובת ח"ס סי' ט"ז הקיל ג"כ מטעם ס"ס בניקב אלא שכתב לחוש לדעת הרא"ש דל"מ סתימה אלא להכשיר זרעו ולא להתירו לבוא בקהל. ומאוד תמהתי עליו אנה מצא שיטת הרא"ם כן. דשיטת הרא"ם דניקב לא פסול שיבא בקהל רק דאינו מוליד. אבל שלא מהני סתימה אין לנו. ואחרי דהגאון ח"ס דייק וגריס ראוי לעיין כוונתו. וישבת' דבריו דכוונתו לשיטת הב"ח בדעת הרא"ם דדוקא בניקב בידי שמים. דאז לא פסול לבוא בקהל. מהני סתימה להכשיר זרעו. אבל לא בידי אדם דפסול מלבוא בקהל ל"מ סתימה. וצדקו דברי הח"ס אבל בכ"ז כיון שכל הראשונים והאחרונים לא הבינו כן בדעת הרא"ם אין לחוש לחומרא זאת. ובודאי מהני סתימה

והנה מה שלא בדקו האיש הזה אם נקרע ונקרי. וסמכנו אך על בדיקת הראי' לעין רואים היא דהרש"ל ביש"ש סתם דבדיקה ביד אסור אך בדיקת הש"ס מותר. ואנחנו אין בקיאים בבדיקת הש"ס והגם דמדברי בית שמואל סי' כ"ה ס"ק ב' משמע דגם בדיקה ביד מותר עיי"ש. והפלא שלא הביא דברי רש"ל ואולי חולק עליו. ומ"מ כיון שיש כל הני ספיקות א"צ בדיקת הש"ס לדעתינו. ומ"מ זאת לא מיקרי אפשר לברר ע"י בדיקה כיון דדבר קשה להוציא ש"ז לבטלה ודבר איסור הוא לא מקרי זאת אפשר לברר כן נלפנ"ד. וד' יצילני משגיאות ויראני נפלאות בתורתו

סי' לה

התשובה שלמעלה נראתה להרב הגאון הגדול המפורסים נ"י עה"י פה"ח מ' יוסף שאול זצלה"ה האבד"ק לבוב והסכים עמי להתירא אך באיזה דברים חלק עלי וזה אשר השבתי לו

(א) מ"ש כ"ג על גוף הסברא שכתבתי דספק פ"ד מותר דכיון דאם נעשה בידי שמים מתחילת בריאתו מותר אך אם נפצע אח"כ אסור א"כ א"א בלי חזקת כשרות ומ"ה ספק מותר. וע"ז כתב דלשיטת הרמב"ן הובא בר"ן גיטין דחזקת פנויה של הקרובים ל"מ לאשה, ה"ה הכא ל"מ חזקת כשרות דידיה לגבי דידה דהיא אסורה לישא אותו. כבר ידוע דהרמב"ן לא קאמר רק היכא דל"מ חזקה לגבי קרובים דאין אנו מסופקים לגבי קרובים. משא"כ היכא שאנו מסופקין לגבי קרובים אמרינן מיגו דמהני חזקה. לגבי קרובים מהני לגבי האשה ומה"ט ס"ל לר"י בכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וכתב רש"י בסברא דהואיל דמהני חזקה דאם לגבי דידה מהני לבתה. ולא קשיא לרמב"ן וע"כ לומר דשם לא נסתפקנו כלל על הקרובים. משא"כ הואיל שהתעסקנו בחזקה לגבי קרובים. ולפ"ז בפצוע דכה דהוא אסור בלאו לבוא בקהל. ומועיל חזקה לדידיה מהני חזקתו לדידה. לפי מה דקיי"ל כר' יוחנן לדברי המכשיר בה. מכשיר בבתה וזה ברור מאוד

(ב) אמנם עיקר שבאתי הנה לדין הוא על מ"ש בכרות שפכה ע"י נקב אם מותר בממזרת ואם אסור אח"כ כשנתרפא דל"ה דרכי נועם. וכ"ג צידד לומר דגם אחר שנתרפא מותר בבת גרים לכהן או ממזרת מטעם דל"ה דרכי נועם. וזה לדעתי ליתא. דאל"כ קשיא ביבמות ק' דמקשה שם בספק בן ט' לראשון וכו' ולשניהם אין מטמא ממנ"פ ליטמא לשני שנשא גרושה והוא חלל ואם נימא דכרות שפכה שנתרפא כיון שנשא בהיתר מותר בה לוקמא בגרושה שנשאת לכהן פ"ד דמותר בה לדעת הח"מ ונתרפא ומותר אח"כ ומוליד והבן ל"ה חלל. כיון שבהיתר דר עמה וע"כ דשוב אסור כשנתרפא. וגם בלא"ה ל"ש הואיל ואישתרי כיון דהא דמותר בבת גרים הוא רק מצד שאסור בבת ישראל והוי רק דחוי' ולא הותרה ועיין תוס' יבמות כ' ע"ב. גם יש ראיה מהא דקדושין פ' האומר דאמרינן כל שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר. ומקשה וכללא היא הרי גר שנשא ממזרת דאין עבירה והולד ממזר ומשני הא מני ר' יהודה דגר לא ישא ממזרת ועדיין קשיא דמשכחת בפ"ד שנשא ממזרת ונתרפא דיש קדושין ואין עבירה. ובודאי הולד ממזר. וע"כ דבנתרפא חוזר לאיסורו ויש עבירה וז"ב ועיין בשעה"מ ובאבני מילואים קע"ד ולפ"מ שהוכחתי בתשובה (וע' בספרי ליו"ד ח"א סי' קס"ז) דאף דבהיתר נסיב דבן גרושה הוה חלל ליכא ראיה מיבמות ק' די"ל לעולם מותר בגרושה לאחר שנתרפא והבן מ"מ חלל. ומצאתי במקנה בקידושין סוף דף ס"ו שהניח בצ"ע בגרושה שנפלה לפני כ"ג אי מדאורייתא הולד חלל כיון שהיה בהיתר ובסוף מסיק דאין הולד חלל וכבר כתבתי ראיה חודרת מפסחים פ"ד דמקרי פסח פסול וה"ה לענין הולד בעשה דוחה לל"ת. אך גם שם הטעם דטומאה דחויה בציבור ובעשה. דוחה לל"ת נמי ל"ה רק דחויה כמו שהארכתי בדרוש. ואמנם בנ"ד לענין פ"ד ודאי ל"ה רק דחויה והולד יהיה חלל ומ"מ אף שאין ראיה מיבמות לפ"ז אבל הדין ברור כשמש דאסורה לו לאחר שנתרפא. ועיין תוס' יבמות דף ב' דבנדה ל"ש לומר דרכי נועם כיון דלכ"ע אסורה. ה"ה הכא כיון שאסו' לכ"ע מות' בגיורת וממזרת ואחר שנתרפא ומותר לכ"ע שוב אסור בגיורת וזה ברור

והנני ידידו ש"ב השותה בצמא דבריו