בית יצחק אבן העזר חלק א נו

ר"א בזה. ומה פליג ר"מ הרי גם ר"א מודה וע"כ ר"ע לא קאי אכרות שפכה ע"י נקב דבזה ר"א מודה ושפיר מקשה בגמ' ושוב מצאתי הקו' והתי' בישועות יעקב סי' קע"ב ואחר שעלתה בידינו לישב מה שתמהו על הרא"ם נ"ל דאדרבא מסוגי' זו יש ראי' לשיטת הרא"ם. דהרי אמרינן שם מתיב רבה וכו' ואם בעלו קנה ואסור לקיימן וכו' אלמא בקהל עסקינין והי' קשה לתוס' דלמא הך ברייתא לא אתי כר"ע וכתבו וכר"ע אתיא דסריס אדם בר חליצה ויבום. וע"ז קשה קו' גדולה מה הקשו בגמ' דלמא אתי כר"א ומיירי בנקב דיש לו רפואה. ומודה ר"א דחולץ וחולצין לאשתו משום שיש לו רפואה. ואי משום דקתני פצוע דכא וזה אין לו רפואה כמ"ש בנוב"י דדוקא ניקב הגיד יש לו רפואה ולא נקבו הבצים כדאיתא בספרי. [והגירסא נכונה פצוע דכא אינו חוזר] מ"מ הרי במתניתא שם לא קתני להדיא דמיירי ע"י אדם אך דקתני פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם. וכתבו התוס' בד' כ' דמלת סריס אדם הוא פירוש על רישא דמיירי שנסתרס ע"י אדם. כן הוא הפירוש בדברי התוס' שם להמעיין היטב. א"כ י"ל הכי פירושו פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם דהיינו דכרות שפכה נסתרס ע"י אדם. וקמ"ל רבותא דאף כרות שפכה ע"י אדם חולץ וחולצין משום שיש לו רפואה ופצוע דכא לא מיירי ע"י אדם ואתיא כר"א. ומה מקשה בגמ'. וכבר הקשיתי כן בתשובה אחת (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ס"ב אות ד'). והארכתי בזה. ואלא ע"כ מוכח מקו' הגמ' כשיטת הרא"ם דע"י נקב מותר לבוא בקהל ושפיר מקשה דע"כ כר"ע אתיא דלר"א אין חולץ וחולצין וליכא למימר ע"י נקב דאמאי קתני אסור לקיימן והרי ע"י נקב ליכא איסור פצוע דכא. הא חדא. עוד נ"ל ראי' לשיטת הרא"ם דהרי שם משני רבה כגון שנפלה לו ולבסוף נפצע א"ל אביי וליתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה. והרי התוס' כתבו ביבמות דט"ז ע"א ד"ה בני דדוקא קדושי אחותה פקעה זיקה משום שאין תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתיבם הילכך לא פקע זיקה ולפ"ז בנעשה כרות שפכה ע"י נקב אפשר לעשות רפואה כדאמרינן שם היכי עבדינין מייתינן שערי וכו' ובודאי לא פקע זיקה באפשר לעשות תקנה ואף אם נפרש דברי הגמ' דלאו בידינו לעשות לכל או"א הרפואה ורק שמקצתן יש להן רפואה מ"מ איך נפקע הזיקה שמא יש בידינו לעשות רפואה ומיירי בנפצע ע"י נקב והרי זה קאי אברייתא ושם לא מוזכר דברי ר"א לישב קושיתו כמו שישבתי קו' הגאון מ' שמחה נתן דאברייתא קאי וברייתא מיירי בכה"ג ואסור לקיימן קודם שיעשה לו רפואה ומ"מ לא פקע זיקה משום שיש בידינו לעשות רפואה ואף אם הוא ספק אי יש בידינו לא נפקע הזיקה מספק והוא קו' גדולה אלא ודאי מוכח כשיטת הרא"ם דע"י נקב אינו אסור לבוא בקהל ומדקתני דאסור לבוא בקהל לא מיירי בהכי ושפיר מקשה. ולשיטת שאר פוסקים צ"ל בישוב קו' הנ"ל דהגמ' מקשה אפצוע דכא דקתני ברישא ופצוע דכא אין לו סתימה, אף ע"י נקב כמ"ש בספרי ואזה מקשה בגמ' וליתי איסור פצוע דדוקא כרות שפכה יש לו רפואה כמש"ל. מיהו לפמ"ש בנוב"י לפרש הספרי דפצוע דכה חוזר הכונה דל"מ סתימתו משום שסופו לסתור י"ל דגם בפצוע דכא שנסתם ל"ה אלא ספק ועוד לשיטת ר"ת דאין לו אלא ביצה אחת כשר בניטל ע"י אדם ונקב או נתמעך פסול. וכ' הרא"ש דלשטה זו יש תקנה לחתוך כל הביצה וחוזר להכשירו והרא"ש חולק עליו. אבל שיטת ר"ת הכי היא, א"כ משכחת לה פ"ד בניקב הביצה דיש תקנה ליטלה כולה ובכרות שפכה בניקב הגיד. ובכה"ג לא פקע זיקה בתרוייהו. ומה מקשה וליתי איסור פצוע ולידחי זיקה ודילמא מיירי בכה"ג ויש תקנה ולא פקע זיקה. וע"כ כשיטת הרא"ם, דלא אסור לבוא בקהל בניקב הגיד וע"כ בלא ניקב ושפיר מקשה וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום. ולדברי הרא"ם יהי' פירוש בספרי כגירסא דידן פ"ד חוזר כרות שפכה אינו חוזר והפירוש דפצוע דכא משכחת שנפצע ביצה אחת דאסור לבוא בקהל, ומ"מ חוזר ע"י נטילה כולה דחוזר לשיטת ר"ת. דלא כשיטת הרא"ש דדוקא בניטל קודם שנתמעך או שניקב וכרות שפכה אינו חוזר

(ט) והתוס' כ' בשם הירושלמי דמ"מ אף שניטל הביצה אינו מוליד אבל בתחלה כ' בשם ר"ת דבניטל מוליד ולפ"ז הוכחה ראשונה שכתבתי לעיל נתחזקה יותר דמנ"ל לגמ' דאתי כר"ע דילמא כר"א אתיא וכרות שפכה מיירי בניקב הגיד ויש לו רפואה ע"י סתימה ופ"ד מיירי שנפצע ביצה ויש לו תקנה ע"י נטילה ויוכל להוליד ובכה"ג ס"ל גם לר"א דחולץ וחולצין לאשתו. ולעולם אתי כר"א וא"צ לדחוק דקאי סריס אדם רק אכרות שפכה דקאי גם אפצוע דכה בגונא שכתבתי. וע"כ מוכרח כשיטת הרא"ם. עוד ראי' שלישית יש לשיטת הרא"ם דכבר בארנו לעיל הספק עצום בניקב דפסול לבוא בקהל אי מותר לישא בת גרים או נתינה וכתבנו מהסברא דאסור דכיון דיש לו סתימה עוד הוא בקדושתי' קאי ול"ג מבעל מום עובר בבהמה דאסור לשחוט על אותו המום וה"ה דכהן בקדושתו קאי וכן הבאתי לעיל שמצאתי אח"כ בח"ס סי' י"ד שכתב כן בפשיטות בקצרה עיי"ש ולפ"ז מאי מקשה בהך דבעי לעיל פ"ד וכ"ת ה"נ יש לו להאכיל בבת גרים ודילמא מיירי בניקב דאין לו להאכיל בבת גרים וא"ל דגמ' נקט פ"ד וזה אין לו סתימה ודוקא כרות שפכה יש לו סתימה דמ"מ קשיא לשיטת ר"ת דס"ל נפצע הביצה פסול וניטלה כולה כשר וס"ל דחוזר להכשירו דלא כהרא"ש ודילמא מיירי בכה"ג וזה אין להאכיל אף בבת גרים דהרי הוא בקדושתו כיון שיש לו היתר והו"ל כבע"מ עובר ועוד אדרבא הו"ל למינקט בגמ' כרות שפכה באנו למחלוקת או דלכ"ע לא אכלה הואיל ואין לו להאכיל במקום אחר אלא ודאי מוכח מסוגי' הנ"ל כשיטת הרא"ם דניקב לא פסול כלל ובודאי מאכיל בתרומה ודוקא לענין אולודי אמרינן בגמ' דהיינו דאינו מוליד אבל כשר הוא לבוא בקהל גם מוכח מסוגיא זו דלא כשיטת ר"ת אך כהרא"ש דאם כבר נפצע אין לו היתר דדברי הרא"ם ודברי הרא"ש תלוים זב"ז. וכללא היא דלא משכחת פסול שחוזר להכשירו אך דמה דאמרינן פסול שחוזר להכשירו היינו דוקא לזרעו דמעיקרא היו הבנים בחזקת שהם ממזרים וכשנסתם הם בחזקת כשרות אמת דזה דוחק גדול לומר בפירוש הגמ' אבל ראיות גדולות יש להחזיק בשיטת הרא"ם. באופן דיש לצרף לספק שמא הלכה כשיטה זו

(י) ועיין עוד במשנה דסוטה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותות ופירש"י והוא מהספרי כי תשטה אשתו בראוי לאישות הכתוב מדבר. וקשיא לן ולר"ע שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין האי קרא במאי מוקים לה למ"ד אף באלמנה לכה"ג ואף בחייבי עשה אין קידושין תופסין ולא מצי לשנויי בבעולה לכה"ג דבלא"ה לא שותות דהרי בעל ביאה אסורה מימיו ולא שותית כדאי' ברמב"ם. ובשלמא לדידן ל"ק באלמנה לכה"ג אי בעל הרי בעל בעילה אסורה ואי לא בעל הרי לא קדמה שכיבת בעל די"ל משנפלה לפניו ליבום מן האירוסין ובעל ביאה ראשונה דעשה דוחה לל"ת דאורייתא וכן תי' בשעה"מ סוף ה' סוטה משא"כ לר"ע דאין קידושין תופסין ולדידי' עשה לא דחי לל"ת ביבום כדאי' ביבמות ט' איך משני דבעולה לכ"ג כבר עבר ולא הוה מנוקה מעון להפוסקים דפנוי' אסורה מדאורייתא ועוד למ"ד דבעילת עצמו אם נשא נשא לדעתי שותה דהו"ל ראוי' לאישות כיון שכבר היא אשתו ודוקא לענין קנס דהו"ל קודם נשואין וכיון דלכתחלה לא ישא בעי קרא וכן לענין כי תהיין לאיש שתי נשים י"ל דמתקרי זאת שנואה בתחלת נשואי' ומ"ה מוקמינין בקידושין דף ס"ח בבעולה לכה"ג אבל לענין שתי' י"ל דכיון דכבר נשאה ועתה ראוי' לאישות שפיר שותה ובזה צ"ע ומה שהקשיתי מביאה אסורה ודאי קשיא. ע"כ נ"ל דלר"ע מוקמי' קרא כשנעשה פ"ד דאשת סריס שותה וקמ"ל דלא שותה משום דהו"ל אינו ראוי לאישות דאסורה לו וכן הוא ברש"י דף כ"ו אך עדיין צ"ע לפמ"ש רש"י יבמות ס"ט הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר ופירש"י משום דקידושין תופסין דלא פקעי קידושין הראשונים. וס"ל לרש"י דהיכי דלא תפסי קידושין פקעו קדושין ראשונים ולפ"ז בפ"ד לר"ע מאי נימא אי פקעי קידושין משנפצע קשיא הך דכי תשטה אשתו דהרי נפקעו הקדושין כשנפצע' ואי לא פקעי כדמשמע מסברא א"כ ע"כ ר"ע ס"ל דגם בפ"ד קידושין תופסין כמו בסוטה שפירש"י מה"ט שהרי לא פקעו קדושין הראשוני' וקשה מאי מקשה ביבמות ע"ט וליתי איסור פצוע ולידחי זיקה דלר"ע חייבי לאוין כחייבי כריתות ומה קשיא הרי ע"כ לא שמעינן לר"ע דחייבי לאוין כחייבי כריתות רק בהנך דלא תפסי קידושין משא"כ בפ"ד דתפסי קידושין שהרי אחר שנפצע לא פקעי קדושין הראשונים ולא שמעינן דאיסור זה מיפקע זיקה דהרי תפסו קידושין ומאי מקשה. (שוב מצאתי קו' זו בשאג"א החדשות הנדפס מחדש סי' ב') וע"כ צ"ל דס"ל לגמ' דגם בפ"ד נפקע קדושין לר"ע והק"ל קרא דכי תשטה אשתו במאי מוקים לה דליכא למימר בשנפצע דהרי נפקע הקידושין. ולישב זאת נאמר זה אינו עולה על הדעת שנפקעו הקידושין ומ"מ קידושין לא תפסי ושפיר מקשה בדף ע"ט ואינו דומה לסוטה שכ' רש"י אס"ד לא תפסי מפקעי קדושין דשם הו"ל ע"י פשיעתה ולכן הי' לנו לומר דנפקעו קידושין אס"ד דגם עתה לא תפסי משא"כ בשנפצע דל"ה בפשיעתה ולמה יפקעו קידושין שלה ולכן אף דעתה אין תופסין קידושין מ"מ כשנפצע לא נפקע קידושין. ועדיין צ"ע לישב קו' זאת החמורה מאוד לשיטת רש"י אמנם בישוב הקו' איך ידרוש ר"ע קרא דכי תשטה אשתו בראוי' לאישות אם נאמר דלא כמו ששערנו לעיל אלא דניקב הו"ל כרות שפכה ומותר בממזרת ואף כהן בגרושה דל"ה כבע"מ עובר דעדיין בקדושתו קאי לפמ"ש תוס' בכורות דל"ח דהיכי דצריך רפואה ל"ה כבעל מום עובר עיי"ש ומשכחת לה בכהן שנשא גרושה או בת גרים והוא הי' כרות שפכה ע"י נקב וקידושין תופסין דמותר בה ואח"כ נתרפא דשוב אסור בה וקידושין כבר היו בהיתר ומ"מ אינה שותה דל"ה עתה ראוי' לו וזה ישוב נכון. אך שכבר כתבתי דגוף הדין שיהי' מותר בממזרת ובגרושה כשנעשה ע"י נקב צ"ע ואין להאריך בפרט זה

(יא) ואחרי שהארכנו בפלפלת כל שהו וביארנו דספק פ"ד כשר מדאורייתא ושיש לצרף לסניף סברת הרא"מ נבוא לגוף שאלתינו. הנה מה שראה זה בערך ד' שנים קילוח דק ממקום א' למעלה מנקבי השתן ומתח מקום הקילוח ואינו יודע אם הי' הנקב לשביל מ"ר או לשביל ש"ז. גם א"י אם הי' למעלה מעטרה או למטה מעטרה אם בעליונו של גיד או בתחתונו ומה הי' הקילוח אם מ"ר או ש"ז אך זאת יודע שהנקב הגיע לחלל גם הוא מסופק על סיבת הנקב אם הוא נעשה מחמת חולי טפטוף השתן תדירי או נעשה ע"י רופא שבדק אותו באיסטרימענט או הי' ע"י מחט בכרים וכסתות שלו או נעשה ע"י אנשי בליעל בעת שישן שם ששמע מתחלה שהם מתלחשים להרע לו ויש לו כאב בבציו מעת שישן שם הנה. אם הנקב בתחתית הגיד אין לספק שמא הוא למטה מעטרה דתחתית הגיד בכ"מ הוי בעטרה עצמו או למעלה מעטרה כמ"ש הט"ז אך אם הי' הנקב בעליונו של גיד. או בצדו יש להסתפק גם אם הי' הנקב בעליונו של גיד יש שיטות להכשיר אף בהגיע עד לחלל ודוקא בניקב מעבר לעבר ובצ"א היא למטה מעטרה ובצ"א למעלה מעטרה ועכ"פ הוה מפולש פסול משא"כ בנקב בעליונו של גיד עד החלל כשר לשיטת התוס' אך בתחתית הגיד גם התוס' מודה מפני שהיא שותית כמ"ש הב"ש ולפ"ז בראה נקב וא"י אנה הי' לכאורה יש ס"ס שמא הי' למטה מעטרה בעליונו של גיד. ואת"ל שהי' למעלה מעטרה שמא הי' בעליונו של גיד למעלה מעטרה והלכה כשיטת התוס' דכשר בכה"ג מיהו י"ל דאיכא נמי ס"ס להחמיר שמא הי' בתחתית