בית יצחק אבן העזר חלק א לב

בע"כ וגם אינה מפסדת כתובה אם הדרא בה דהרי מה"ט אמרינן בש"ס סוטה ס"ה דצריכה התראה שמא תהדר על כן הדבר צריך חקירה אם לא הדרא בה

ובדבר הסברה שכתבתי בתחילת התשובה דטעמא דעוברת ע"ד משום שהיא פרוצה ביותר וכשעושה מחמת פתיות ל"ש לומר כן י"ל כמו שכ' הרדב"ז הובא לעיל דכיון דאינה מקפדת באיסורין חיישינן שתכשילהו באיסור נדה ושאר איסורין ה"ה בזה כיון שמברר בעדים שהתרה בה והיא לא שמעה יש לחוש שתכשילהו בדברים אסורין ואף שכתב הרא"ש בתשובה שאימת בעלה עלה מ"מ הרי חזינן שאין לה אימת בעל שהרי לא תשמע אזהרתו

(ה) והנה לענין איזה היתר כח ב"ד יפה אם להתיר לישא ב' נשים או לגרש בע"כ שנתווכחו גדולי האחרונים הנה כעת העירני הרב החריף מ' חיים בערנשטיין דעדיף יותר להתיר לישא ב' נשים וטעמו דהנה יש בדבר ספק אם ר"ג גזר במקום מצוה ומספק אנו מתירין כמו שכ' בתשובת תפארת צבי הנ"ל א"כ כשאנו מתירין לישא ב' נשים לא יעבור רק איסור אחד משא"כ כשאנו מתירין לגרש בע"כ ע"י שליח שמא הלכה דאף במקום מצוה גזר ואשלד"ע והשליחות בטל לשי' הנוב"י ול"ה גט כלל ומ"מ יעבור. על החרם לשי' הט"ז יו"ד סי' ק"ס דאף דאשלד"ע איסורא קא עביד ואף דלא הועיל בהגט. ואח"כ כשישא אשה שוב יעבור על חרם שלא לישא ב' נשים ולכאורה יפה העיר והרב הגדול מוה' יצחק צבי העממערלינג השיב על דבריו לפי מה שכ' בקצה"ח סי' קפ"ב דבעושה שליח סתם לגרש והשליח גירש בע"כ לכ"ע אין השליחות בטל כמו שכ' המ"ל דבעשה שליח לשחוט סתם ושחט בשבת לכ"ע השליחות קיים עיי"ש שכ' לישב דברי הקדוש מרדוש א"כ נכון לעשות שליח בסתם לגרש דלכ"ע אין השליחות בטל אמנם הרב מ' חיים הנ"ל מפקפק ע"ז דלמא הוי זאת שינוי בשליחות דהוא עשה בסתם ולא רצה לגרש בע"כ ומסופק דשמא גם לדינא דגמ' בכה"ג הוי שינוי בשליחות וכ"ש בזמן הזה בעושה שליח סתם וגרשה בע"כ והנה לדעתי נראה אף דזה סברא גדולה דאף לדינא דש"ס הוי שינוי בשליחות ואין זה דומה לאומר לשלוחו שחוט ושחט בשבת או לסופר כתוב הגט וכתב גט ביו"ט דמה איכפת לי' אם השליח עבר משא"כ בזה כיון דהוא בזיון לפניו לצער אשה לגרשה בע"כ מביתו אולי לא ניחא ליה בבזיון זה מ"מ מש"ס מוכח דל"ה שינוי חדא ממה דאמרינן בגיטין דף ס"ב ע"ב כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תגרש כי היכא דמגרשה וכן ממה דאמר שם אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה ה"נ שייך לומר כן אדם יודע שאין אשה מקבלת גט ברצונה והסכים בדעתו שיגרש בע"כ וכן מתוס' מוכח להדיא דלדינא דש"ס ל"ה שינוי בשליחות ע' תוס' גיטין דף י' ד"ה בשליחות בע"כ שפרשו דלא מיירי בשליחות בעל כרחו רק דלעולם מיירי בשליחות מדעתה רק דה"א דבא ליד שליח כאלו בא לידה כיון שאין יכולים לעכב ואס"ד דבשליחות סתם אין השליח יכול לגרש בע"כ א"כ היא יכולה לעכב אך שמא כונתם כיון דהבעל יכול בעצמו לגרש ומלשון רש"י משמע קצת דבעי דוקא שישלח לגרש בע"כ מ"מ הסברא ראשונה נכונה דלדינא דש"ס ל"ה שינוי בשליחות וכן מדברי הקדוש מרדוש מוכח דל"ה שינוי בשליחות אך לדינא דידן י"ל כיון דאיכא איסור לגרש בע"כ והאיסור רובץ עליו הוי שינוי בשליחות מ"מ כיון דזה ל"ה קפידא מה שמצער לאשה דאל"כ גם לדינא דש"ס נימא הכי א"כ הוא דומה לאומר לשלוחו צא ושחוט סתם ושחט בשבת דל"ה שינוי בשליחות וע' בים התלמוד ב"ק ע"א ומצאתי בח"ס אה"ע ח"ב סי' א' שכ' דל"ה שינוי בשליחות וע' בתוס' ב"ק ע"א שכתבו דמיירי שאמר לשלוחו לשחוט כרצונו אפי' לע"ז ומוכח מדבריהם דבכי ה"ג לא מקרי נתערב עמו איסור אחר וגם ל"ש לומר אשלד"ע כיון שעשאו שליח לעשות כרצונו ה"ה בגט יכול לעשות שליח שיעשה כרצונו אפי' בע"כ דל"ה שינוי בשליחות ובזה מיושב קו' ים התלמוד בב"ק ע"א שם ודו"ק

(ו) מ"מ דברי הקצה"ח גופא לא ברירא לי דזה דוקא היכא שביד השליח לשחוט בחול והוא צוה שישחוט סתם ל"ה שלד"ע משא"כ היכא שהמשלח והשליח יודעים מקודם בבירור שהאשה לא תקבל ברצונה והוא עושה שליח בסתם הדבר ידוע להמשלח ולהשליח שלא נשלח רק לגרש בע"כ שייך לומר אשלד"ע כדברי הנוב"י באופן דיש סברא לומר דעדיף להתיר לישא ב' נשים מלגרש בע"כ ולעומת זה יש סברות דגט בע"כ עדיף מטעם דגט בע"כ אינו עובר רק פעם אחת ולישא ב' נשים. י"ל דעובר בכל שעה ושעה דיבעול וכבר נתוכחו בזה גדולי המורים אמנם כיון שעיקר ההיתר בשביל שעוברת ע"ד עדיף יותר להתיר גט בע"כ ואם אי אפשר בכך יש להתיר שישא אחרת בהיתר ממאה רבנים באופן שיתרה עוד הפעם בהאשה הזאת ויתאמץ בכל מה דאפשר להביא הדבר לידי פשר דבר אף שתתרפס בריצוי כסף כפי האפשרות אל יחוס על כסף האיש ובאם אי אפשר להביא לידי פשר ויתברר בעדים שהבעל הזהירה והתר' בה שלא תעבור על חילול שבת ויו"ט והיא ל"ש ועברה אח"כ גם יתברר בעדים שעודנה לא שבה מדרכה ותעבור על דת משה וא"א לדור עמה אזי יוכל להתיר לו לגרשה בע"כ ואם אי אפשר לגרש בע"כ או שהיא נשתטית כעת מותר לו לישא אשה אחרת בהיתר ממאה רבנים באופן שיסכים עמי עוד גדול אחד ובלבד שיקיים כפי המבואר בנוב"י

והנני ידידו

בשולי המכתב

ע' ש"ס (מגילה) ויעבור מרדכי מלמד שהעביר יו"ט א' של פסח בתענית ולא קאמר שלא אכלו מצה בליל פסח ותירץ בערוך לנר יבמות קכ"א שאכלו כזית מצה פחות מככותבת שהוא שיעור ביו"כ ודבריו תמוהים דכיון דכתיב במגילה אל תאכלו שיעורו בכזית ודוקא ביו"כ דלא כתיב אכילה הוא בככותבת כדאמרינן ביומא פ"א ומצאתי בבנין ציון סי' קכ"א שנשאל ע"ז ומה שתירץ הוא דחוק. והנה אין בהמד"ר בלא חידוש נ"ל לישב בענין זה ד' הרמב"ם פ"ב מחגיגה ה' י"ג שכ' דאם הביא תודה בע"פ יוצא בה ידי שמחה ותמה מהר"י קורקס הרי נפסלה בלינה ותירץ הל"מ דאינה נפסלת בלינה הואיל דצריך לדבר מצוה עיי"ש דמייתי מרב יוסף פסחים ע"א דס"ל דברייתא מיירי בחגיגת י"ד ששחטה בי"ד ויוצא בה ידי שמחה ביו"ט ולא נפסל בלינה כקו' רב אשי שם משום שמשייר לדבר מצוה ודבריו תמוהין איך יאכל ביו"ט הא הו"ל נותר בכרת ואין עשה דשמחה דוחה ל"ת שיש בו כרת (דבודאי ק"ק הנאכלין ליום ולילה אחר הלילה חייבין כרת כדמשמע בזבחים נ"ה ע"ב ואף דהרמב"ם פי"ח מפסהמ"ק ה"י נקט קדשי קדשים לאו דוקא דה"ה ק' קלים הנאכלין ליום ולילה) וכבר תמה ע"ז בני הרה"ג מ' אהרן זצ"ל במנחת אהרן הנספח לספרי ב"י או"ח סי' ב' אות י"ב ומה שתירץ הוא דחוק אבל מה שנ"ל הנה מה שמותר להותיר הוא פשוט לפמ"ש בשושנת העמקים כלל ב' דעשה דוחה לל"ת שאין לוקין עלי' אף שלא בעידנא ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' קמ"ב בש"ה. א"כ בשביל עשה דשמחה מותר להותיר דלאו דנותר אין לוקין עליו ועשה דוחה לל"ת אף שלא בעידנא ול"ק איך יאכל דבר שיש בו כרת לזה י"ל דיאכל שלא יהי' כזית בכא"פ ויאכל יותר מכביצה או כדי שביעה ומ"מ לא יהי' בכא"פ דבמוצל מאש סי' ט"ז כ' דלענין ברכה אחרונה הוה אכילה אף ביותר מכא"פ ומג"א סי' ר"י כ' דלענין ברכה אחרונה בעי כא"פ מ"מ כ' פמ"ג דאם אכל כדי שביעה אף בפחות מכזית בא"פ חייב בברכת המזון א"כ ודאי דיוצא ידי שמחה ומ"מ אין בו כרת ואף מלקות אינו חייב ועשה דשמחה דוחה ללאו שאין בו מלקות דשאג"א סי' ס"ה כ' דהיא דאורייתא לאכול שלמי שמחה וכן יסבור רב יוסף בפסחים ע"א דמוקי הברייתא בשחט מעי"ט כמו שהביא בלח"מ ורב אשי שהקשה לרב יוסף כשיטתי' דס"ל ל"ת חמיר מעשה כמ"ש בספרי חא"ח סי' ד' אות ב' ע"כ ס"ל אין עשה דוחה ל"ת שאין בו מלקות שלא בעידנא ואסור להותיר ומ"ה הקשה לרב יוסף ודוק. וזה נ"ל ג"כ בש"ס דמ"ק ט' דאכלו ביו"כ בחינוך שעשה שלמה ויליף מנשיאים שדחה שבת ומקשה ולקרבו ולא ליכלו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתי' והדבר תמוה הלא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומקרבן אין ללמוד דמה למלאכה שכן הותר מכללו תאמר בעינוי כדאמרינן ביומא פ"א. להנ"ל ניחא שאכלו ביותר מכא"פ אף יותר מכביצה וכן בשתי' שהו יותר מכדי רביעית. דאין חייבין כרת ואף מלקות אינן חייבין ועשה דחה לאיסור זה. ומ"מ פחדו מאיסורא בעלמא עד ששמעו שהקב"ה מחל להם כן נלע"ד בעזה"י

סי' יג

ב"ה פרעמישלא תרמ"ה לפ"ק

לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי המפורסים מוה' שמואל ענגיל נ"י כעת אבד"ק ראדימישלא

ע"ד איש אחד שאשתו נשתטית ר"ל והוא לא קיים עדיין פ"ו וגם בא לידי כמה מכשולות שדר עמה בנדתה והוליד ממנה בנים בנדתה ומתו ר"ל והוא שואל להתירו מכבלי העיגון שלא יעבור על איסור נדה. ושלא יבא לכמה מכשולות באיסורי מאכלות והוא לא קבל נדוניא מאשתו ודמי כתובתה יוכל ליתן לה אך דמי כתובתה לא יספיקו למזונות שלה אם יש להתיר לבעלה לישא אשה על אשתו

(א) תשובה תחלה נחקור אם נוכל להתיר לאיש הזה לישא אשה על אשתו אף אם לא נשים עין על חר"ג. הואיל והדין מבואר בסי' קי"ט להלכה ובסי' ע' דבעל שנשתטה אשתו חייב במזונותי' ואיך ישא אשה אחרת והוא עני ואין בידו להספיק מזונות לב' נשים וכבר נפסק מדינא דגמרא דאף דנושא אשה על אשתו והוא דאפשר למזנינהו. והיכי דאי אפשר למזנינהו מדינא דגמרא אסור לישא על אשתו ואיך נוכל להתיר מה שמדינא דגמרא אסור. ונ"ל דהנה הטעם דחלקו הפוסקים. על הרמב"ם דס"ל בנשתטה אשתו אינו חייב במזונותי' דלכאורה דברי הר"ם מוכרחין ממה דפסקינין בריש כתובות בהגיע זמן ולא נשאו אף בחלה הוא אינו חייב במזונותי' משום דאנוס הוא וה"ה לאחר נשואין כשאנוס ואינו יכול לדור עמה ולא לגרשה אינו חייב במזונותי' וע"כ צ"ל טעם הפוסקים משום דבשלמא בהגיע הזמן ובתחילת החיוב נאנס מלישא ע"כ אין מתחיל חיוב כלל משא"כ לאחר נשואין שכבר נתחייב במזונותי' נהי שנאנס לדור עמה ולקיים חיוב העונה מ"מ החיוב מזונות דע"ז לא נאנס ויכול לתת לה לא נפטר מחיובה גדולה מזה כתב המרדכי ונפסק להלכה בסי' נ"ו ברמ"א דדוקא אם חלה בהגעת זמן אבל אם הגיע זמן לנשואין ואח"כ חלה כיון דכבר נתחייב במזונות חייב. גם אח"כ ומה"ט גם בנשתטית לאחר נשואין חייב במזונותי' אך צ"ע דהרי במרדכי וברמ"א משמע דוקא בחלה הוא חייב במזונותי' אבל בחלתה היא לאחר הגעת זמן אינו חייב במזונותי' מדלא נקטו רבותא יותר ואמאי כיון שכבר נתחייב ומה חילוק בין קודם נשואין לאחר נשואין כיון שכבר נתחייב. וצ"ל דוקא קודם נשואין שבאמת אין חייב במזונות הואיל ולא כנסו רק משום קנס נתחייב הואיל שלא רצה לכנוס ולא נאנס ולא קיים לתנאו ע"כ נהי דבחלה אח"כ חייב הואיל וכבר נתחייב ל"מ אח"כ אונס שלו וע' תוס' יבמות מ"א ע"ב ד"ה עמד בדין שכ' ג"כ כהמרדכי מ"מ בחלתה היא יכול הוא לטעון אנא הא קאימנא לקיים תנאו והעיכוב מחמתה ע"כ אין לה מזונות משא"כ בחלתה או בנשתטית לאחר נשואין כיון דחייב מדינא לזון אותה אף שאינה דרה עמו מחמת אונסה חייב במזונות. זאת היא שיטת הרשב"א והטור בשם הרמ"ה וראב"ד החולקים על הרמב"ם וס"ל בנשתטית חייב לזונה אבל שיטת הרמב"ם היא דכמו דקודם נשואין בחלתה אינו חייב במזונות אף שחלתה אחר הגעת הזמן שכבר נתחייב ה"ה לאחר נשואין בנשתטית אינו חייב לזונה

(ב) והנה דעת הרמב"ם כמו כן בחלתה אינו חייב ברפואתה רק רשאי לומר הרי גיטך וכתובתך ותרפא א"ע כפשטא דמתניתין בכתובות: והרב המגיד פי"ד מאישות ה' י"ז הביא בשם הרשב"א שהביא דברי הספרי ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופי' הראב"ד במוטלת על המטה וכש"כ באשת ישראל ומשנה דכתובות בשאינה מוטלת על המטה. והרמב"ם אינו סובר כן וכ' ההמ"ג דרמב"ם סובר דזה