בית יצחק אבן העזר חלק א לא

(ו) והנה ראיתי בזה דברים תמוהים בטורי אבן בקונטרס אבני מילואים ריש חגיגה ד"ה לא לתוהו בראה שכ' דמ"ה נקט בש"ס קרא דלשבת יצרה דנ"מ להיכא דקיים פו"ר בגיותו קודם שנמכר לעבד דמשום פו"ר ליכא ומשום לשבת איכא הנה כ' להדיא להיפך מתשו' תפארת צבי אבל מאוד תמוהין דבריו דכיון שכ' דקיים פו"ר ע"כ כר' יוחנן א"כ כש"כ דקיים שבת כמבואר בש"ס לר"י דדוקא במתו לא קיים שבת ומבואר דבנתגייר קיים אף שבת ולדעתי אף בלא נתגייר הבנים דס"ל לקצת פוסקים דלא קיים פו"ר אבל שבת קיים וצ"ע ושמא כונתו כשהי' לו ומתו דמשמע בגמ' דיבמות דקיים מצות פו"ר ולא שבת עיי"ש דר' יוחנן אמר לשבת בעינן וליכא אבל משמעות לשונו לא משמע כן עוד זאת ידע כת"ה דבזה"ז צריך מאוד להתישב אם להתיר מצד עוברת ע"ד כגון בנידון דידי' שסורקת שערה בליל שבת ויו"ט הואיל דבעוה"ר רבים נכשלים בדבר כעין שכתבתי מפסקי מהרא"י לענין נדרים הואיל ורבים נכשלים וע' בנוב"י קמא סי' פ"ד מה שכ' בענין דמצוה לגרשה הואיל ושונא אותה והו"ל בני שנואה שכ' דא"כ בטל החרם דר"ג מכל וכל עיי"ש וגם בנ"ד י"ל כן דבעוה"ר רבים מתפרצים ע"כ יש להיות מתון בדבר

והנני ידידו

סי' יב

שנית להרב

הנ"ל

(א) שוב עוררני כת"ה להזדקק להיתרא. בהיות שמצוה גדולה היא. ועיינתי שנית הנה במה שכתבתי לעיל לחוש דבעי שיקבלו עדות בפני האשה. הנה י"ל כמו דקיום שטרות מהני שלא בפני בע"ד משום דקיום שטרות דרבנן ה"ה בחרם דהוי דרבנן לרוב פוסקים בפרט אחר אלף החמישי מהני גב"ע שלא בפניה ומצאתי בשו"ת ברית אברהם סי' צ"ב שהעיר כן. ואמנם לדעת הרשב"א הובא בש"ך סי' מ"ו דטעמא דמקיימינן שלא בפני בע"ד משום דאין מעידין רק על ח"י ל"ש בנ"ד דעיקר העדות הוא על האשה אך אפילו לטעם התוס' דקיום שטרות דרבנן אין לדמות כלל מלתא זל"ז תדע דלהפסידה כתובתה נראה דבעי בפניה כמו שהוכחתי לעיל מש"ס דסנהדרין וכן נראה משו"ת הב"ח החדשות סי' פ"ד דבעי קבלת עדות בפניה אף דכתובה דרבנן וכמה דבר"ם הקילו בקיום שטרות שאין מקילין בכתובה וה"ה שי"ל בחרם אך מ"מ כיון דבשו"ת ברית אברהם החליט כן מכמה טעמים וכ"כ בשו"ת דברי חיים ע"כ אין לחוש מפאת כן כ"ש בנ"ד שהאשה איננה בעיר גם לא רצתה לדון בד"ת

(ב) והנה בגוף הגב"ע כתבתי לעיל דבמה שלא הפרישה חלה אין עדות ברור ואמנם במה שתפרה ביו"ט. הנה ברא"ש פ' המדיר ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' מבואר דאין לה דין עוברת על דת אפילו אכלה חלב או דם נבילה. ובמ"ל פ"ב מסוטה מבואר דאפי' חללה שבת אין לה דין עוברת ע"ד דדוקא במה שמונה במשנה או שהכשילה לבעלה או שעשתה פריצות עיי"ש. וכ"ש בתפרה ביו"ט. ובכ"ז י"ל לענין לגרשה בע"כ מקרי עוברת ע"ד וחילי דידי דהנה בנו"ב קמא סי' כ"ד רצה השואל לומר כיון שהבעל שונאה מחמת מום מצוה לגרשה שלא יהיו בני שנואה ולא תיקן ר"ג רק דהנו"ב דחה דבריו משום דא"כ בטל החר' דכל אחד יאמר ששונא את אשתו אך אם היא עוברת ע"ד באיסורי תורה כיון דמצוה לשנוא כמבואר בש"ס פסחים קי"ג ובר"מ פי"ג מרוצח א"כ מאמינים לו ששנאה ומצוה לגרשה ולא תיקן ר"ג אך לפי המבואר בר"מ ה' רוצח הנ"ל וכן בחינוך מצוה פ' דדוקא בהתרה בו ולא שמע מצוה לשנאותו (הגם שצ"ע מנ"ל) א"כ שייך סברא זו דוקא בהתרה באופן דעפי"ז יש להבין איך ה"א דר"ג יחרים למי שאשתו מחללת שבת שידור בה בעל כרחו דידי' אך להנ"ל ניחא דכיון דקודם התראה אסור לשנוא ע"כ גם לגרשה בע"כ רק להתרות בה שלא תעשה ולהוכיחה ואם אח"כ עושית אזי מותר לשנאותה ויכול לגרשה בע"כ ואף דהרמ"א כ' דלענין לגרשה בע"כ א"צ התראה זה דוקא בעוברת ע"ד משה ויהודית המבוארים במשנה ובפוסקי' דשייך הטעם דהכשילתו או שהיא פרוצה שמא זינתה משא"כ בחילול שבת או באכילת נבילה החילוק פשוט ומבואר כן נלע"ד לולא שסתמו הפוסקים ומ"מ הדין ברור

והנה באמת דברי הר"מ במז"ל הנ"ל צ"ע דכיון דבגמ' דפסחים משמע דברואה דבר ערוה וברמב"ם איתא דבר עבירה. מצוה לשנאותו ומקשה שם אילימא דאיכא סהדי כ"ע נמי מסנא סני לי' ומנ"ל להר"מ והחינוך דדוקא לאחר התראה מותר לשנוא ונראה דהנה בתומים סי' ז' ס"ק ט' כ' דהא דאמרינן הרואה בחבירו דבר ערוה מותר לשנאותו דוקא שיש לו בלא"ה תרעומות עליו מחמת דבר הרשות עיי"ש ותמהתי עליו בגליון דלא משמע כן בגמ' דפסחים מדמקשה אי דאיכא סהדי כ"ע מסנא סני לי' ומה קו' וכי כ"ע יש להם תרעומות עליו וצע"ג וכתבתי דמש"ס סוטה דף ג' נראה. דאף ברואה דבר ערוה ל"ה מצוה לשנוא ואולי אף דבר עבירה הוא דאמרינן שם מ"ט דר' ישמעאל כלפי שאמר' תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו ת"ל. ועבר עליו רוח קנאה ופירש"י שאסור להביא עצמו לידי שנאה יכול אף זה כן שנראה אשתו עוברת ע"ד יהודית ונסתרה עם שכניה לא יקנא לה עיי"ש וקשה דלמ"ל קרא. והרי השנאה היא אחר הסתירה ואז היא עוברת ע"ד ומותר לשנאותה ולמ"ל קרא דמותר לקנא ומתוך כך נראה דר"א בן יעקב לא ס"ל כסוגיא דפסחים קי"ג אך י"ל דכונת הגמ' דבאין לידי קטט ושנאה קודם הסתירה ואז לא עברה עדיין וכעת נ"ל שיש לפרש בגמ' שבאין לידי קטט קודם הסתירה אך עיקר השנאה הוא מה שמקנא לה שלולא הקנאה היתה מותרת לו וע"י הקנאה גורם האיסור שנאסרה עליו וזו היא השנאה שנאסרה עליו וקמ"ל דמותר לשנאותה ולא איכפת לן מה שנאסרה עליו ומזה מוכח כהרמב"ם דדוקא לאחר התראה מותר לשנוא. וזה קצת סמך לדברי הר"מ ז"ל

(ג) והנה לדון באשה שחללה יו"ט לומר שאבדה נאמנות שלה ואינה נאמנת לענין איסור נדה וחלה ושאר דברים כן ושמה"ט נתיר לגרש בע"כ לא נהירא שמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' דדוקא דת משה ויהודית דקתני במתניתין אבל אכלה נבילה או חלב ודם אפי' למ"ד מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה אינה חשודה על אלו שאימת בעלה עליה כדאמרי' גבי עבד אימת רבו עליו ולא מגרש לה אלא בכתובתה הנה מדבריו מבואר דלא אבדה הנאמנות מטעם שאימת בעלה עליה מ"מ י"ל בהרא"ש כיון דהרא"ש מיירי לענין כתובה ע"ז ל"מ לטעון שאבדה הנאמנות. ושמפאת כן יגרשה בלא כתובה דבזה לענין פטור וודאי כיון שהחיוב הוא וודאי ורק שמא זינתה כמו דפטור מכתובה בעשתה דבר פריצות וכ' המ"ל פ"ב מסוטה עיקר הטעם שמא זינתה תחתיו לכן כ' הרא"ש דאף שאכלה חלב וכו' ל"ח לשמא זינתה שאימת בעלה עליה אבל שנאמר דלא חיישינן מחמת זה שלא תכשילהו באיסור נדה עדיין יש מקום לחשש זה אך מפאת החשש לא פטור מכתובה דבזה בעינן דוודאי הכשילתו אבל לענין שיהי' מצוה לגרשה ואין עליה החרם אין ראיה מהרא"ש ועיין בחיו"ד סי' קפ"ה שמפלפל באשה שזנתה בעת שהיתה פנוי' איך נאמנת אח"כ תחת בעלה באיסור נדה. וכן בהפלאה סי' קט"ו וצ"ע דלא מייתי שו"ת הרא"ש הנ"ל שכתב דאימת בעלה עליה אפילו למ"ד מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה. ולמה שכ' לעיל ניחא דאין ראיה מדברי הרא"ש מ"מ נהי שאין ראיה מדברי הרא"ש אבל שנאמר שמפאת כן מותר לגרש בע"כ עדיין י"ל כיון שבפעם אחת לא נעשה מומרת ולא חשידא להכשילו דאנן קיי"ל מומר לדבר אחד ל"ה מומר לכל התורה. ועיין יו"ד סי' ב'

ועיין בשו"ת צמח צדק סי' ע' באשה שהמירה דתה באונס שמפלפל בשו"ת הרא"ש הנ"ל אם כונת הרא"ש רק לענין כתובה. ושם מבואר ונראה דאם רגילה באיסורין מקרי עוברת ע"ד אך שם כיון שמסיק הרא"ש בתשובה שפוגמת פני' והוי כנדרים ומש"ה מסיק הרא"ש כיון שלא התרה בה. לא הפסידה וכן בהך דצמח צדק ומ"מ כיון דהצ"צ מסיק דאם המירה באונס לא הפסידה כתובתה וכן לענין לגרשה בע"כ אף דע"כ אכלה דברים אסורים יש קצת להוכיח דין הנ"ל אך אין מדמין אונס לרצון אף שהיתה מחויבת למסור נפשה ומ"מ כיון שלא מצינו הדבר מבואר אין להתיר החרם מפאת שחללה יו"ט פעם אחת ואם רגילה בכך והבעל התרה שכתבתי לעיל דנ"ל להתיר קצת יש ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל ושוב הראו לי תשובות הרדב"ז שהובא בכנה"ג ועיין שם בשו"ת ח"א סי' תמ"ה שכ' באשה שאוכלת חלב ואינה מדקדקת במצות דאף שהדין שכתובתה לא אבדה כמבואר בהרא"ש מ"מ תבא מארה לאיש שאשתו עוברת על גופי תורה ואינו מחזירה (לדעתי מחזירה למוטב) וכו' דכיון שהיא עוברת באיסור כרת עוברת על לפ"ע ומכשילתו וכו' אלא זורק לה גט וישאר הכתובה חוב עליה דבמקום דאיכא איסורא לא גזרו רבנן ע"כ הנה אף דלא מיירי מחרם ר"ג רק מדין כתובה מ"מ מוכח מדבריו גם לענין חרם מ"מ מדכתב ואינה מחזירה למוטב ואם אינו יכול להחזירה משמע דבעי התראה וכמו שכתבתי

(ד) והנה מה שכתבתי לעיל בתשובה דבנ"ד שזה ארבעה שנים שיושבה בביתה שמא נתרפאתה ול"ה פתיות ושמא לא תעבור עתה על דתה הנה בשו"ת נוב"י מהדו"ת סי' קמ"ז חקר על ענין זה באשה שהלכה בשגעון מביתה ולא נודע מקומה איה זה כמה שנים אי חיישינן שנתרפאת והתיר מטעם ס"ס שמא מתה ושמא לא נתרפאה ועוד יש לחלק דבמשוגעת גמורה ל"ח שמא נתרפאה משא"כ באשה שאינה משוגעת גמורה כיון שכתבו התוס' כתובות דף כ' בבר שטיא כיון שהוא עתים חלים ועתים שוטה לא מוקמינן אחזקה ה"ה באשה זו דל"ש ס"ס של הנוב"י וכן שייך ג"כ סברת התוס' הנ"ל

אמנם לענין עוברת ע"ד לדעתי אם יביא ראיה שעברה על הדת זה כמה שנים לא מהני וצריך לחקור על מצבה כעת ול"ש לומר דמוקמינן אותה אחזקת רשעות כיון דלכל אדם יש לו חזקת כשרות ומעודי הנני מסופק בשו"ב שהעידו עליו שעבר זה כמה שנים עבירה אם לא נימא כיון שעבר עליה זה כמה א"כ בודאי עשה תשובה וכ"ש להרמב"ם ז"ל דבקלות יוה"כ מכפר בלא תשובה אם יש לפסלו הנה אם כבר נפסל לעדות וודאי דאין חוזר לכשרותו עד שיודע שעשה תשובה אך לפסלו עתה לעדות צ"ע לשי' הר"מ הנ"ל ולא מצאתי מבואר רק להיפך משמע קצת מדברי תשובות האחרונים אמנם לענין אם לגרשה בע"כ מפאת עוברת ע"ד לדעתי ברור דאם אנו רואין שהיא כעת משמרת דת ומתנהגת כשורה אין לבעלה לגרשה