בית יצחק אבן העזר חלק א כז

בגמ' דבדיני ממונות נמי. רב ותלמיד אב ובנו מונין בשנים. אך בשעת גמר דין ילך שלא יגמור הדין בקרובים. וכתב בלח"מ דרמב"ם ס"ל דיני ממונות מדאורייתא בחד סגי. ורק מדרבנן בעי ג' ומ"ה רב ותלמיד אב ובן מונין בשנים אך שילך מהגמר דין. וקשי' לדידי' מהך דעיבור שנה. ודוחק לומר דקאי דוקא לג' הראשונים. וע"כ ס"ל לרמב"ם דעיבור שנה בעי ז' מדאו' ועכ"פ כיון דרמב"ם ס"ל דבדרבנן רב ותלמיד מונין לשנים וגם אב ובן אך להגמ"ד ילך. נהי דזה ודאי אין הלכה כרמב"ם. דל"ג כן בגמ' מ"מ לענין רב ותלמיד ואב ובן לענין מאה רבנים ודאי יש לסמוך אדברי הרמב"ם. ולפ"ז אין הלכה כגור ארי' הן לענין רב ותלמיד והן לענין אב ובן. ולענין נדרים דמדאורייתא בעי ג' עדיין אני מסופק בדין. אך י"ל כיון דמדאור' סגי ביחיד מומחה אינו דומה לדיני ממונות וקידוש החודש ומהני באב ובנו ורב ותלמיד ועדיין צ"ע

אך לענין מאה רבנים הנלע"ד ברור כדברינו. (וע' ב"ש סי' י"ז אות קי"ח דב' אחים המעידים שמת בעלה הוה כע"א כשר ומ"ש מזה

בתשו'

) (ה) ואחר שכתבתי זאת מצאתי במ"ל פט"ז מה' עדות כתב בשם תשובות ריב"ש דאם נמצאו שני דיינים קרובים זל"ז לא נפסל הפס"ד דשני קרובים נחשבים כחד והו"ל כאלו אמרו למחזי אתינא כמ"ש הראב"ד בפי"א מה' סנהדרין והוא בריב"ש סוף סי' תי"ג. ומשמע דס"ל לריב"ש דהא דאמרינן אב ובנו אין מונין רק אחד ה"ה בשאר קרובים דהרי בהמעשה דריב"ש לא הי' אב ובנו. ודלא כמ"ש לעיל. ובעיני דברי הריב"ש תמוהין. והרי הוכחתינו כראי מוצק. דהרי לענין קידוש החודש אמרינן אב ובן אין מונין אלא אחד. וכתבו התוס' דאין נ"מ רק לקידוש החודש. דלדיני ממונות ונפשות פסלינן קרובים. וע"כ ס"ל לתוס' דגמ' אזלא למ"ד קרובים כשרין בעדות החודש. ולהך תנא אמרינן להדי' בר"ה כ"ו דמשה ואהרן נחשבין כשנים. וע"כ דוקא אב ובנו אין נחשבים רק כאחד ולא שאר קרובים. ואיך כתב ריב"ש דשאר קרובים נחשבים כחד. וליישב זאת נאמר הנה התוס' הוכרחו לומר דלא קאי רק לעדות החודש. דבשאר דינים קרובים פסולים. אבל לשיטת הראב"ד בפי"א מסנהדרין דכיון דאין נחשבין קרובים רק כחד הו"ל כאלו אמרו למיחזי אתינא עיי"ש. א"כ אתי' הברייתא כמ"ד קרובים פסולים אקידוש החודש. ומה שאמר הקב"ה החודש הזה לכם הכונה עדות זו יהא מסורה לכם. ובאמת משה ואהרן לא נחשבו רק כחד. דדוקא למ"ד קרובים כשרין וילפינן ממשה ואהרן מוכח דהוי כתרי. א"כ לשיטת הראב"ד לא מוכח מידי דדוקא אב ובנו. ומ"ה כתב הריב"ש דלשיטת הראב"ד השטר כשר. אך לשיטת התוס' שהבאנו בראשית דברינו מוכח דאב ובנו דוקא ושאר קרובים נחשבים כשנים. ועמוד והתבונן בהערה זאת. כי כתבנו בקיצור נמרץ. והנה מדברי הראב"ד דפי"א מה' סנהדרין הנ"ל מוכח דגם בדיינים נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטל כל הדין. ובקצה"ח סי' ל"ו חולק על המ"ל ומדברי הראב"ד משמע כהמ"ל. מיהו י"ל דלהראב"ד הי' קשה עכ"פ למה לא יחשבו לאחד כיון דהם קרובים. ולכן תי' דהו"ל כאלו למיחזי אתי ודוק. סוף דבר לענין שאר קרובים הדבר ברור בעיני דמצרפין שני קרובים להיתר מאה רבנים וגם לענין התרת נדרים ולענין שומא כמבואר בנדרים דף ע"ז ובסנהדרין דף י"ד ע"ב. וגם משם תיקשי להריב"ש ז"ל אך באב ובנו עוד לא מלאני לבי להקל בנדרים ובשומא אך בצירוף למנין המאה יש להקל והנלע"ד כתבתי

והנה בתשו' נוב"י סי' ג' התנה כמה וכמה תנאים איך להשביע הבעל. אך לדעתי חסר שם עוד להשביע הבעל בכל השבועות שצוה שם אך באופן שאם תרצה האשה לקבל הגט. דאם לא תרצה האשה לקבל הגט במה חטאו ומה פשעו. וכפי לשון השבועה שמחויב לגרש ואם לא יגרש יאסור בבשר וביין אולי יהי' מחויב לגרש בע"כ. ואם לא יגרש יאסור בבשר וביין. ועל כן צריך להתנות שאם תרצה לקבל. ושמא כיון שאין נשבע רק שבאם יתרו לו ב"ד, ולא יגרש וכשיראו הב"ד שאין רוצית לקבל לא יתרו לו. שוב ראיתי בריב"ש סי' שפ"ז דגם בסתמא אם נשבע ליתן לפלוני אם לא רצה לקבל פטור ואין כאן שבועה כלל וה"ה הכי סתמא משמע כשתרצה וצדקו דברי הנוב"י ודוק

והנני ידידו דו"ש

סי' ט ב"ה ברעזאן תר"ל

להרב הה"ג החריף המופלג מוה' נפתלי גאטליב נ"י דומ"ץ דק' יאסי

ע"ד האברך בדין היתר נשתטית. ואם יוכל לסמוך על מה שנמצא בתשובות האחרונים שגם השלשת שטר על הכתובה מועיל

(א) תשובה הנני נמנה אתו בכח הראשונים ז"ל שהסכימו כולם דבמקום מצוה לא גזר רבינו גרשון. זולת הר"י מינץ שהאריך לסתור זאת. והנה התוס' כתבו בע"ז דף י"ג דללמוד תורה ולישא אשה חשובה יותר מכל המצות. א"כ גוף הראי' שמביא הר"י מינץ מדהוצרכו הפוסקים לומר דמ"ה מותר ביבמה משום דאשה הקנו לו מן השמים ולא התירו משום מצות יבום משמע דאף במקום מצוה גזר ר"ג. להנ"ל, אין ראי' דאף אם גזר במקום מצות יבום מ"מ משום מצות פ"ו דהוא מצוה רבה ל"ג. אלא שהתוס' כתבו שם בשם השאלתות דללמוד תורה ולישא אשה דקילה וכ"ש שאר מצות. ודברי השאלתות אין להם פירוש וכבר ראיתי בתשובת תפארת צבי להגאון מגלוגא שתמה על דבריו. אבל בפשיטות י"ל דאין כוונת השאלתות על מכירת ס"ת דבזה אין מוכרין רק לשתי מצות אלו אך כוונתו לצאת לח"ל וס"ל להשאלתות דאף בשביל אשה שאינה בת בנים יוצאין וע' בתשו' פ"י ח"ב סי' מ"ב ס"ל כשיטת ח"מ דמוכרין ס"ת שלא יעמוד בלא אשה והב"ש חולק על הח"מ. לדעתי יסבור השאלתות כשיטת הב"ש ולכן לענין מכירת הס"ת אין מוכרים אלא בשביל בנים והוה מצוה רבה אין ללמוד ק"ו ולכן דוקא ללמוד תורה ולישא אשה. משא"כ לצאת לח"ל ס"ל בשביל שלא יעמוד בלא אשה מותר לישא אשה אף שאינו בת בנים ולכן למד ק"ו וגבי ת"ת ס"ל כר"י. דאף במקום שמוצא ללמוד במקום אחר מותר לצאת. ומ"ה למד ק"ו לשאר מצות ועכ"פ אין ראי' מהר"י מינץ ראי' עוד נ"ל דיש לחלק בין יבמה דהנה ביבמה ל"ה מצוה רק ביאה ראשונה ואח"כ ל"ה מצוה וכיון דחרם ר"ג לא הי' על נשואין דוקא ואם נשא בה בהיתר שוב אינו עובר אח"כ רק החרם הי' גם על הקיום שלא יהי' לו שתי נשים כדמשמע מדברי הפוסקים שכתבו דמ"ה ישליש גט שאם תשתפה יגרשה תיכף נשמע שאח"כ עובר אם יהי' לו ב' נשים א"כ נהי דביבמה יהי' מותר ביאה ראשונה אבל אח"כ יהי' אסור לקיימה ולכן כתבו דמשום אשה הקנו לו מן השמים מותר אף אח"כ לדור עמה. והפוסקים האוסרים ביבמה ס"ל דבאמת אח"כ אסור לדור עמה. ול"מ סברת אשה תקנו לו מן השמים דכיון דכבר קיים העשה בביאה ראשונה אח"כ חל החרם שלא יהי' לו ב' נשים. ולכן אף ליבם אסור כמו דאמרינן ביבמות דף כ' גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ולכן כתבו הראשונים הר"י א"ז ורבינו אביגדור ורבינו שמחה דאם היה היבם נשוי אשה כופין אותו שיחלוץ בשביל חרם דר"ג. משא"כ בשביל מצות פ"ו דמותר לדור אתה גם אח"כ ואף יקיים פ"ו יהי' לו אח"כ מצות לערב אל תנח. הדבר ברור דר"ג ל"ג בכה"ג

וצריך להבין לשיטת הפוסקים דמותר ליבם משום דאשה הקנו לו מן השמים איך מותר לקיימה אח"כ. ומפאת כן כתבתי בתשובה אחת להוכיח דהחרם לא הי' רק על הנשואין ולא על קיום שאחרי' כמו בנודר שלא לישא. וע' סי' רי"ח ס' ג'. ושם הבאתי דברי תשובת ב"י דעיקר איסור הוא הנשואין ולא הקיום שאחרי' והארכתי הרבה בפרט זה. אבל י"ל כמו שכתבו התוס' ביבמות דף כ' דהיכא דהותרה מותר לקיימה והיכא דהוי רק דחוי' אסור ביאה שני'. ה"ה ביבמה כיון דנשואין בהיתר מותר לקיימה והיכא דנשא באיסור עובר בכל ביאה וביאה וע' תשובת זקיני מהר"ם פדוואה סי' י"ט משמע שם דבפלגש ליכא החרם. ומ"ה רצה השואל להתיר להחזיר הפלגש. וזקיני כתב דמותר להשיאה דבמקום מצוה ל"ג. משמע דעיקר החרם הי' על

הנשואין

(ב) עוד נ"ל בסברת הפוסקים הקדמונים דביבמה כופין לחלוץ משום חרם ר"ג. דבודאי ר"ג ל"ג רק בנשואין ולא בארוסה כמבואר בש"ג סי' א' ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף דהתראה קונה ביבמה ל"מ רק לשויא ארוסה שהרי פסק בפ"ח מתרומות ה"ו דביבמה שנפל' מן האירוסין אין מאכיל בתרומה בהעראה וס"ל דפלוגתא דרב ושמואל קא אהעראה עיי"ש. א"כ כשמיבם אשתו בהעראה עוד לא עבר כלל על החרם. ורק בגמר ביאה דהוי נשואין ואז ליכא מצוה כלל ול"ש לומר סברת התוס' ביבמות דף כ' דהיכא דהותר' מותר לקיימה רק לשיטת הפוסקים דהעראה קונה ביבמה לשויא נשואה. ועובר תיכף על החרם ומ"מ הותרה י"ל הואיל והותרה הותרה גם אח"כ משא"כ לשיטת הרמב"ם דבהעראה לא עבר אחרם רק בגמר ביאה ואז ליכא מצוה משא"כ להתיר חרם בשביל פ"ו דזה הוי בגמר ביאה כמ"ש התוס' גיטין מ"א וב"ב דף י"ג. בזה יש להתיר חרם לכ"ע כנ"ל. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם יש לחלק בין יבמה לנשואין לנפלה מן האירוסין דביבמה מנשואין קנה לגמרי בהעראה והותר החרם בשעת מצוה מותר לקיימה משא"כ ביבמה מן האירוסין. אך י"ל דגם לרמב"ם ל"ק ביבמה מנשואין רק לתרומה משום שכבר אכלה. ולא שתהי' נשואה גמורה ואין להאריך בזה. דלהלכה העראה ביבמה לשויא נשואין כשיטת התוס' יבמות נ"ו

ובתשובת מהר"י מינץ סי' י' שם חקר איזה מצוה גדולה יותר אי מצות פ"ו או מצות יבום. ולפענ"ד מצות פרי' ורבי' הוי עשה שלפני הדיבור וביבמות אמרינן דף ה' דמה"ט דחי מילה שבת משום שישנו לפני הדיבור וכתב הריטב"א והראשוני' דיבום ל"ה עשה שלפני הדיבור ולא נצטוו על יבום. ויהודא בעצמו קיים מצות יבום כמו שקיים אברהם אפי' עירוב תבשילין ועכ"פ לסברא הנ"ל מצות פרי' ורבי' חשיבא יותר ממצות יבום וצ"ע על הרשב"א בתשובה סי' י"ח שכתב דמצות יבום עיקרה משום פרי' ורבי' עיי"ש. וא"כ לכאורה הו"ל עשה דיבום לפני הדיבור כמו פרי' ורבי'. וקשי' מיבמות ה' אבל לק"מ דנהי דהוי משום לתא דפרי' ורבי' אבל בכ"ז לא נצטוו רק לאחר הדיבור וז"ב: