בית יצחק אבן העזר חלק א כו

ע"א נאמן אף באתחזק אמאי אצטריך וספרה לה להנ"ל לדידיה ממעט ספירת אחרים כגון בשוטה ועכ"פ יש מקום גדול לדברי רש"ל (וע' מ"ש על תשו' זו בספרי יו"ד ח"ב סי' ט"ז אות ג' וסי' קס"ח אות ג')

(ג) אמנם גם בסברא לכאורה צדקו דברי רש"ל בזה האופן. הנה באמת אף אם תבדק ע"י אחרים אבל מ"מ שמא ראתה אח"כ וכי תמיד עיני' בין שני'. ובכל אשה מהני בדיקה דל"ח שראתה כיון דלא ארגש' וגם להסוברים דאף בלא הרגשה סותרת ז' נקיים כדברי החו"ד והס"ט מ"מ ל"ח כמו שכתב הרמב"ם חזקת דם בא בהרגשה וכיון דלא ארגשה ל"ח וכיון דיודעת שפסקה מלראות די והבדיקה היא רק חומרא שהחמירה תורה. אמנם בשוטה אימר ארגשה כדאמרינן בנדה ג' מאי מהני בדיקת אחרים. אמנם זה תליא באשלי רברבי דדעת הנוב"י סי' י"ג דכל אשה שכבר ראתה אין לה חזקת הגוף לומר שפסקה מלראות אף בכלות ימי ראיית הנדה והזבה ודעת הח"ס סוף סי' קמ"ד דכל אשה נדה או זבה כשפסקה מלראות יש לה חזקת הגוף ששוב לא תראה עוד ע"ש שהאריך. ובאמת דבריו תמוהין מאוד דא"כ איך ילפינן מנדה דנאמנת שפסקה מלראות דהיכא דאין חזקה ע"א נאמן והרי שם יש לה חזקת הגוף ודלמא קרא מיירי שעברה עלי' היום שמועדה לראות ואז יש לה חזקה שפסקה. וע"כ כיון שיש לה חזקת טמאה ונגד זה חזקת הגוף הוה ספק השקול וקמ"ל קרא דנאמנת. והנה יש להתוכח על זה. אבל גם זולת ראי' הדבר ברור דאינו חזקה בהדי חזקה והוה ספק השקול ומ"ה בעי בדיקה וספירה. ומ"ה בפקחית מהני דכיון דידעינן שפסקה ל"ח שראתה ולא ארגשה דרוב דמים בהרגשה משא"כ בשוטה. אך מ"מ כיון דנבדקת ע"י אחרים לו יהיה דהדבר שקול מ"מ כיון דשוטה אין בה דעת לשאול מותרת בתרומה דבאין בו דעת לשאול אף טומאת ראיה ולמפרע ילפינן ודוקא סוף טומאה לא ילפינן בריש נדה דף ג' משא"כ בזו שנבדקת ע"י אחרים ואין כאן חזקה כמ"ש התוס' ריש גיטין דאינה בחזקת שתראה כל שעה ומ"ה כשהדבר ספק מותרת מטעם אין בה דעת לשאול משא"כ לבעלה שכתבו התוס' ב"ק י"א דלא שייך לומר לילף מסוטה וגם ל"מ אין בה דעת לשאול לענין איסור לבעלה ל"מ בדיקת פקחת בשוטה דשמא ראתה בימי הנקיים והרגישה ועיין רש"י ותוס' זבחים כ"ט שכתבו התוס' שם ג"כ דאין זה קרוי חזקת טהרה ודוק בכל זה. (וע' מ"ש על דברי תוס' ב"ק בספרי ליו"ד ח"ב סי' כ' סוף אות ז'). והנה אף שטרחתי לישב דברי רש"ל שלא יהיה תמוהים כ"כ ממשנה שלימה אבל רחוק הדבר שלא יפסוק כדברי הטור ש"ע ע"כ המובחר יותר דט"ס יש בדברי רש"ל ופ"ח ומ"מ לדינא כיון שכל הפוסקים הורו להקל בנשתטית וכתבו דגם רש"ל מודה דמהני היתר לישא אחרת ול"פ רק לגרשה בע"כ הכי נקטינן על כן הנני מסכים להיתר. שוב אחרי כתבי זאת ראיתי בשואל ומשיב ח"ג סי' רט"ז מביא קו' זאת בשם שואל אחד ושם הרגיש במקצת מאין בו דעת לשאול. אמנם מה שהקשה בתחלה שם שמא כותלי בית הרחם העמידוהו לא ידענא מאי קוש' כלל דכשבודקין בחורים וסדקים ולא מצא דם מאי לנו חשש ודוק

והנני ידידם

סימן ח

ב"ה ברעזאן צדק ומשפט לפ"ק

להרב החריף המופלג בתורה ע' מרדכי שטיינהארט

מקאליש

(א) ע"ד אשר חתמו על היתר נשתטית שני רבנים גיסים. וכפי המבואר בתשו' גור אריה יהודה סי' כ"ב בהתרת מאה רבנים פסול בקרובים על כן אמרתי לבאר. שלפענ"ד אין הלכה כדבריו ולא חזיתא לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. והנה חילי' דהגור אריה מדברי רש"י בסנהדרין ל"ו דאמרינן שם הטמאות והטהרות האב ובנו והרב ותלמידו מונין להם שנים ד"מ וד"נ אין מונין להם אלא אחד. וכתב רש"י טמאות וטהרות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אא"כ חולקין וצריך לעמוד למנין אם רבו הטהורין או הטמאין מונין את הרב ובנו או הרב ותלמידו בשנים אבל ד"מ ונפשות שמנין שלהם אף בתחילת הדין אין מונין אלא אחד להרב ותלמידו ולפ"ז כתב דה"ה במנין מאה רבנים אין מונים להרב ותלמידו אלא אחד ואין לומר דכאן ל"ה רק מדרבנן ז"א דהרי רש"י פי' עיבור שנה כגון ג' חמשה ושבעה. והרי לרש"י דס"ל הכי ל"ה רק מדרבנן דאין לו סמך מקרא ואם עיברו בג' מעובר ואפ"ה אין מונין אלא אחד וה"נ בהתרת חדר"ג אם לא תלמיד דלסברא לא צריכי ולפ"ז יוצא לו דקרובים ל"מ בהיתר מאה רבנן ואין מונים אלא אחד עכ"ד. הנה יש לתמוה על דברי רש"י שכתב דהיכא דבתחילת דינא בעי ג' קרובים ל"ה אלא כאחד דא"כ בהתרת נדרים דבעי מדאורייתא ג' אם אינם מומחין והתרת נדרים מהני בקרובים כמבואר בנדרים דף ע"ז וטוש"ע סי' רכ"ח ומשמע דקרובים נחשבים לג' ולא לחד ואין לומר דלרש"י יהיה הפירוש שהמתירין יהיו קרובים עם הנודר ולא שיהיו ב' קרובים נחשבים כתרי דלישנא דגמרא לא משמע כן ועוד דא"כ אמאי אין מבואר זאת בשום פוסק וזה תימא גדולה לשיטת רש"י. שוב ראיתי שיש לישב דבודאי הא דאמרינן בסנהדרין דאב ובנו אין נחשבים אלא כאחד הוא דוקא אב ובנו ולא קרובים אחרים ואפילו שני אחים נחשבים כתרי וראיה דהנה פרש"י בסנהד' שם וכן עיבור השנה שצריך ג' חמשה ושבעה אין האב ובנו כשירין זה עם זה ולא הרב והתלמיד נמנין אלא אחד הרי דרש"י חולק דבעיבור השנה אין אב ובנו כשרין כלל זע"ז ורב ותלמיד אין נימנין אלא אחד והתוס' כתבו אין מונין להם אלא אחד משום קידוש החודש ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרין. ולהבין במה פליגי. נ"ל דהתוס' פירשו דהתוספתא אתיא כמ"ד בר"ה דבקידוש החדש כשרין קרובים לדין ולעדות משום דכתיב החודש הזה לכם וזה קאמר הקב"ה למשה ולאהרן. ומזה ילפינן דקרובים כשרין לעדות ואף דקרא בדיינים כתיב ילפינן לעדות דכל הכשר לדין כשר לעדות. ואמנם אמאי לא פירש רש"י כן י"ל דרש"י ג"כ יסבור דתוספתא אתיא כהאי תנא אך דס"ל דזה דוקא בקדוש החדש דכתיב החדש הזה לכם ולא בעיבור השנה. ותוס' ס"ל דילפינן עיבור השנה מקדוש החדש שי"ל דהיה דוחק לרש"י דאתיא ברייתא דלא כהלכתא. דלהלכה קרובים פסולים לעדות החדש כמבואר ברמב"ם. ולפ"ז על כרחך צ"ל דהא דתני בברייתא אב ובנו אין מונין אלא כחד דוקא אב ובנו ולא שני אחין דהרי בר"ה אמרינן דקידוש החודש בעי ג' דיינין דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדיה ואין ב"ד שקול ע"כ ג' הרי דאהרן ומשה כתרי חשיבי ועל כרחך דוקא אב ובנו אבל ב' אחין כתרי חשיבי. ולפ"ז אין קושיא על רש"י די"ל דהא דמהני בהתרת נדרים בקרובים היינו בתרי אחין אבל לא אב ובנו ועכ"פ הדבר יוצא מפורש דאפילו לשיטת הגור אריה דוקא באב ובנו אבל תרי אחין מצטרפין להיתר מאה רבנים וכ"ש תרי גיסי ואין להקשות ממשנה דר"ה דאיתא שם ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובים מצטרפין לעדות החודש. ונהי דכל הקרובים מצטרפין אבל אב ובנו אף למנין קידוש החודש לא מצטרפי דכחדא חשיבי כדאמרינן בסנהדרין דז"א דדוקא שיהיו דיינים נחשבים כחדא אבל לא לענין עדות והסברא פשוטה דבשלמא לדיינים בעינן שיגידו סברות אין מונין אלא אחד. אבל לא לעדות החודש דל"ב רק שיגידו מה שראו. ורב ותלמיד ודאי נחשבין כשנים וה"ה אב ובנו ויש לי הרהורי דברים על תוס' בר"ה דף כ"ה ע"ב ד"ה עד שהקשו למ"ד דבר תורה בדיני ממונות צריך ג' למ"ל קרא בקידוש החודש ע"ש ומאי הקשו והרי קרא אצטריך לאשמועינן דקרובים כשרים לקידוש החודש ושמא לא הקשו רק למ"ד דאין קרובים כשרין ומיהו צ"ע דמשמע מ"ד דס"ל דיני ממונות מדאורייתא בג' ס"ל קרובים כשרים וקרא קמ"ל היתר קרובים ואכ"מ להאריך בזה

(ב) ולפ"ד שכתבתי לחלק בין אב ובן לקרובים דעלמא מיושב מה שקשה לי עוד לשיטת רש"י הנ"ל דהרי פדיון מעשר שני דבעי פדיון בג' והוי אף בתחילת דין בג' ומ"מ מהני בקרובים כדאמרינן בסנהדרין דף י"ד ע"ב כגון רב פפא ובת אבא סוראה ע"ש. ומזה ילפינן לכל שומת ב"ד דבעי ג' ומהני בקרובים כדאיתא בח"מ סי' ק"ג בשם ר"י בן אשר וחיליה מהך דסנהדרין והרי בשומא בעי בודאי בג' ומהני בקרובים. לפי מה שכתבתי דדוקא באב ובנו נחשבים כחד. אין ראיה מהך דסנהדרין דף י"ד דשם בשאר קרובים. ולפ"ז באב ובנו לענין שומא ומעשר ב' נחשבין כחד. מיהו לפמ"ש דבעדות היכא שכשר בקרובים נחשבין כתרי ה"ה לענין שומא דהוי כעדות מה ששוה בעיניהם ומ"ה נחשבים כתרי מיהו לפי מה דאזלינן בתר רובא בשומא ל"ה כעדות רק כדין ולא הי' לאב ובן להיות רק כאחד ודוק

(ג) אמנם בעיקר דברי הגור אריה הנה מה שכתב דאף בדרבנן רב ותלמיד נחשבין כחד וחילי' מרש"י שכתב על ה' ז' בעיבור שנה אף דל"ה רק מדרבנן דבריו תמוהין דברש"י סנהדרין ל"ו לא משמע כן. שכתב אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין מן התורה שזה צריך ג' ע"ש. ומדכתב מן התורה משמע דאם ל"ה רק מדרבנן כגון למ"ד דיני ממונות מדאורייתא בחד רב ותלמיד נחשבין כתרי ומה שהקשה בגור אריה דהרי אם עברוהו בג' מעוברת ומוכח דל"ה רק מדרבנן זה ליתא דהרי אם עברוהו בגליל מעובר אף דהא דאין מעברין בגליל הוא מדאורייתא כדדרשינן לשכנו תדרשו. ועוד לדעתי מוכח קצת דהוא מדאורייתא דהרי בג' אומרים צריכה לעבר מוסיפים עליהם ואם ד' יאמרו אינה צריכה אין מעברין ואס"ד דז' ל"ה רק מדרבנן כשישבו ג' ואמרו צריכה מדאורייתא צריך להתעבר ואיך חכמים יעקרו דבר מן התורה בקום ועשה דיאכלו אח"כ חמץ בזמן שהי' להיות פסח מדאורייתא. ומה שכתב דהרי לא מצינו סמך בקרא זה אינו דזה בודאי הלכה למשה מסיני אך חכמים עשאו סמך כנגד שומרי הסף דהרי רש"י כתב להדיא דהדבר תלוי אם הוא מדאורייתא אז נחשבין כחד. שוב ראיתי דמה שכתבתי לעיל דאם עברוהו בגליל מעובר אף דמדאוריי' ביהודה מדכתיב לשכנו זה ליתא דאדרבה בסנהדרין י"א אמרינן טעמא דחנני' איש אונו דאינה מעוברת מדכתיב לשכנו. מיהו י"ל דגם ת"ק ס"ל ילפינן מקרא ומ"מ בדיעבד מעובר דאשכחן בדאורייתא לכתחילה ודיעבד כמו דאיתא בתוס' פסחים י"א. והכי מוכח בתוס' סנהדרין י"א ע"ב סוף ד"ה אין מעברין מדהקשו למה בברכות יליף מכי מציון תצא תורה והכא יליף מקרא דלשכנו ומאי קשיא הרי בסנהדרין קאי לחנני' איש אונו ובברכות לא קאי לחנניא איש אוני. וי"ל דל"ה מדרבנן ומ"ה מייתי קרא דכי מציון דל"ה רק דברי קבלה וע"כ ס"ל לתוס' דלכ"ע ילפינן מקרא זה רק דלת"ק אין מעכב בדיעבד ולחנני' בדיעבד מעכב. והכי מוכח ברמב"ם פ"ד דמייתי קרא דלשכנו תדרשו אף דס"ל דאם עברוהו בגליל מעובר ובגוף הדבר הנראה דרשב"ג ס"ל מדאורייתא בעי ז'

(ד) והנה כדברינו מוכח ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין שפסק וגרס ג"כ