בית יצחק אבן העזר חלק א כה

זה. ודע דהי' מקום לומר דדוקא א"א לפתיחת הקבר בלא דם הוי הרגשה כיון דהיא מרגשת פתיחת המקור או יציאה דבר מה. וע"כ א"א להיות בלא דם א"כ מרגשת כל היציאה משא"כ אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם תלינן ההרגשה במה שיש בודאי כמו שכתב הת"ה הובא בב"י סי' קפ"ח דלא מצאה דם טמא וארגשה וחזי' לבנה או ירוקה תלינן ההרגשה בלבנה כן ה"נ דלא מצא דם ואפשר בלא דם תלינן ההרגשה בחתיכה, ומיושב מה שהקשה הר"ן על רבנן דמתניתין נהי דס"ל אפשר לפתיחת הקבר. אבל עכ"פ ספק הוא ואמאי מטהרין בודאי עי"ש להנ"ל נכון דכיון דתלינן הרגשה בהחתיכה ל"ה רק ספק דרבנן ולקולא כן יש מקום לומר. והנה מדברי התוס' ישנים כריתות שהקשו אם א"א לפתיחת הקבר בלא דם למ"ל קרא דיולדת טמא ז', ע"ש מוכח דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא דאס"ד כשיטת הרמב"ן דיכול להיות גם בדם טהור ורק דאזלינן בתר רוב א"כ ל"ק כלל דקרא מיירי בראתה דם טהור וע"כ כשיטת הרז"ה ודוק. ואיפסקנא קצת לפלפל ביתר הדברים מ"מ כיון שאין כאן עניינו לא אאריך יותר והנני חוזר למקום שאנחנו בביאורו

(יח) הנה הב"ש נסתפק בסי' ט"ו בנשא שני' מחמת אונס ועבר האונס אי חייב לגרש ומייתי מהך דקדושין. וכבר כתבנו דדבריו צ"ע מהך דיבמות דאמרינן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והקשה מהך דיבמה דא"צ לגרש אחר ביאה ראשונה וחילקו בין דחוי' להותרה א"כ מחמת אונס ודאי דחוי'. אמנם כעת מצאתי ראיה בירושלמי דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן בהך ענינא דירושלמי פ"ד דשביעית בראשונה כשהי' המלכות אונסת הור' ר' ינאי שיהיו חורשין חרישה ראשונה חד משומד הוי עבר חמיתין דמיין קובעתה אמר יין הנוסטי שרי לכון מורדי שרי לכון דמיין קובעתה ופירש המפרש שהם סוברים שהוא מותר לעולם ואמר ר' ינאי וכי האיסור שריתי' לכון היסורין התירו וכשעבר האונס שוב נאסר. ואולם לקמן שם בירושלמי גופה אמרו שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל ה"נ לא עמד ב"ד וביטל ומייתי ראיה מהנאה של כלוי בהותר מפני משלחת זאבים ולא אסרוהו שוב וה"ה לזרוע שדהו בשביעית בזמן הזה. וקשיא ממה שאמר ר' ינאי גופה לעיל וע"כ כאן הוי דרבנן כמו שהוכיח גם הר"ש בסוף תרומות מירושלמי הנ"ל ומ"ה שוב לא אסרוהו משא"כ לעיל בירושלמי מיירי לדאור' א"כ דברי הב"ש בסי' ט"ו מזוקקין דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ומ"מ גם מדברי הב"ש גם מדברי המשמרת הבית שער ג' שהובא לעיל לא מוכח רק היכא שכבר נשא או לקח הפת אבל בנ"ד שעדן לא נשא והב"ד אין בכחם להתיר חרם דר"ג והחרם רובץ עליו אך כיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה התירו לו כשחוזרת ונתרפאת קודם שנשא והיא אינה רוצה לקבל ג"פ הדבר ברור שאסור לישא אחרת ורובץ עליו החרם בכל תקפו. אמנם זה דוקא כשלא נשתטית רק פעם אחת אבל כשנשתטית כמה פעמים ויש חשש עתים שוטה עתים חלומה ההיתר בתוקפו אם לא תתגרש ברצונה הנלע"ד כתבתי: והנני ידידו ודו"ש יצחק שמעלקיש

בשולי המכתב עיין רש"י כתובות נ"ה ד"ה בתרומת מעשר וז"ל ומדרבנן הימנהו כי הכא שאין לו תקנה עיי"ש וצ"ע הלא יכול לשאול על התרומה ועיין טו"ז סי' שכ"ג ודוק. עוד הערה עיין תוס' ע"ז כ"ז ע"ב ד"ה יכול שכתבו ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי כמו ר' אבא בר זבדי דירושלמי שהי' אצל נכרי א"ל אכול נבילה ואי לא קטלינא לך א"ל איבעית למקטלי' קטול ומסתמא מחמיר על עצמו הי' ומאוד תמוהים דבריהם ז"ל דז"ל הירושלמי פ"ד דשביעית ר' אבא בר זמינא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי אייתי לי' בשר דנבלה א"ל אכול א"ל לינא אכיל א"ל אכול דלכל אנא קטילנא לך א"ל אי בעית מקטל קטול דאנא לינא אכיל בשר דנבלה א"ל מהן מודע לך דאלו אכלת הוינא קטיל לך או יהודי יהודי או ארמאי ארמאי אמר ר' מנא אלו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן הוי אכיל ע"כ. ואס"ד דמחמיר על עצמו הי' אמאי אמר ר' מנא אילו הוה שמע מיליהון דרבנן הוי אכיל כיון דרשאי להחמיר על עצמו אלא ע"כ דאין רשאי להחמיר ושפיר קאמר ר' מנא דר' אבא אולי הוה שמע מיליהון דרבנן הוה אכיל וצע"ג. (שוב נדפס פי' מראה פנים על הירו' וראיתי שגם הוא הקשה כן על דברי התוס') גם דעת הרמב"ם דס"ל דרשאי להחמיר תמוהים מאוד מירוש' הנ"ל ושמא התוס' פירשו לשון שמע מלשון ציית והיינו אילו היה ציית לרבנן הוה אכיל אך הוא החמיר על עצמו אבל אין המשמעות כן. ושוב נ"ל כי פי' זה מוכרח בירושלמי דאל"כ איך יהין ר' מנא לשוי' לר' אבא טועה בדין פשוט וע"כ כונת ר' מנא הוא כן. ונכונים דברי התוס' ואחר כתבי זאת מצאתי בס' סדר למשנה על הרמב"ם שתמה על התוס' והרמב"ם מירושלמי הנ"ל ולפמ"ש דברי התוס' נכונים וברורים

סימן ז

ב"ה ברעזאן ברכו"ת לפ"ק

להרב הה"ג החריף ובקי מ' יעקב טובים האבד"ק יאסי

ולבנו הרב המאה"ג מוה' אייזיק בעריש נ"י האבד"ק אנטונא יע"א

(א) על דברי הצ"ץ במ"ש דהקרובים ימכרו בטובת הנאה כתובתה ותוספתא על פי ב"ד בכח ב"ד יפה בסך ממון שיהא נראה להם בבירור שתוכל להתפרנס מן הרוחים והיינו שאר וכסות וכל צרכיה והקרן ישאר קיים לבניה אחריה אפילו אם תמות היא בחיי בעלה ע"ש. מטעם דמיתה שכיחא בנשים יותר ועדיף למכור דשמא תמות היא קודם ועיין בסי' ס"ז. הנה להתנות אחר נשואין שהבעל אל ירש אי אפשר דל"מ שום תנאי לסלק מירושה לאחר נשואין כדאיתא סוף סימן צ"ב ולא עדיף כח ב"ד יפה מכח הבעל וע"כ דס"ל להצ"ץ כשיטת הב"ש סי' פ"ה דכל טובת הנאה הבעל אין יורש וכל האחרונים תפסו בזה על הב"ש ע' בבית מאיר ובהפלאה ובישועת יעקב. והפלא שלא הביאו דברי הצ"ץ. והנה לעיקר דברי הב"ש הנ"ל הדבר תליא אי ירושת הבעל דאורייתא או לאו דאור' דאם ירושת הבעל ל"ד י"ל כמו דלא תקנו רבנן פירות לטובת הנאה משום דפירא פירא דאתי מעלמא לא תקינו רבנן כן לא תקנו ירושה או דכיון דהיא נוטלת מעות על אופן שימות הבעל או תתגרש ובזה האופן אין לבעל זכות לא עדיף המעות מהכתובה גופא כמ"ש באבני מילואים סי' פ"ה. ואמנם אי ירושת הבעל דאורייתא יהיה איך שיהיה כיון שיש לה מעות יהיה איזה מעות הבעל יורש וז"ב וכן כתוב בישועת יעקב. ולפ"ז יש להקשות על הצ"ץ מכח ממנ"פ דבאמת דעת הרשב"ם דבנתן עיניו לגרשה אין לבעל לירש משום דהלכה כר' שמעון דאין לו פירות וה"ה ירושה והשבות יעקב פסק מפאת כן בנשתטית והשליש גט דאין לו להתאבל דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ואמנם אין הלכה כרשב"ם כדאיתא בסימן צ' והטעם דדוקא לפירות דרבנן אמרינן כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל לא לירושה דהוה דאו' וכן כתב בישועת יעקב סי' ץ' ולפ"ז קשיא ממנ"פ כיון שכתב דמוכרין בטובת הנאה דעדיף לה דשמא תמות ולא יהיה לה כלום ולכאורה אמאי ירש הוא נדוניתא כיון שמשליש גט ונתן עיניו לגרשה וע"כ דאין לסמוך אר"ש בירושה כיון דהוה דאורייתא. וא"כ איך נמכור בטובת הנאה על אופן שלא ירש הבעל כמ"ש בצ"ץ דאם ירושה דאורייתא אין להפקיע ירושה מטובת הנאה ואם ירושה ל"ד בלא"ה הבעל אין יורש ול"ה טובה לפניה מה שמוכרין בטובת הנאה דגם אם תמות היא קודם אל ירשנה בעלה. והנה בכתובה דאורייתא לא קשיא מידי. דאם תמות היא קודם אין לה כתובה ואין זה מטעם ירושת הבעל. אך על הנדוניא קשה איך מוכרין על אופן הנ"ל. אך באמת ל"ק חדא דכיון דבעת שמוכרין עדיין לא השליש הגט ולע"ע כשתמות ירש ומ"ה מותר למכור דעדיין הוא עומד לירש ועדיף לה מה שתקח. ועוד דלע"ע הבעל מוחזק ואם תמות ירש מספק אף בנתן עיניו לגרשה שמא ירושת הבעל דאורייתא מ"ה טוב לפניה שתמכור ואז לא ירש דכיון שהיא תהיה מוחזקת לא יוכל להוציא מספק וצדקו דברי הצ"ץ. והגם שיש לומר כונת הצ"ץ שהבעל מחויב להחזיר מה שירש כשיטת להר"ן כדאיתא בסימן צ"ב וגם תקנת שום היה בכך ודוק. ואמנם בגוף דברי הב"ש הרבה יש לדבר ואין האסף פה

(ב) והנה בגוף ההיתר שכתבו מטעם דאינו יכול לדור עמה וכתב ברש"ל סי' ס"ה ופ"ח סי' קי"ט דאין היתר לנשתטית בבדיקת פקחות. ותמה הגאון מלבוב בס' שואל ומשיב מ"ק ח"א סי' ק"כ ממשנה שלימה בנדה י"ג ומטוש"ע סי' צ"ו דמהני בדיקת פקחות וזאת תמיה קיימת. והנה לדעתי אין ספק שיש ט"ס ברש"ל ובפ"ח וצ"ל דאין היתר רק בבדיקת פקחות דזולת זה אין מובן הלשון דהי"ל לומר תי' אפילו עכ"פ וכונתם דכיון דאין היתר רק בבדיקת פקחות מ"ה מפרישין את אין לה פקחות כדת. אמנם אם אין ט"ס יש לישב דברי רש"ל שלא יהיו תמוהין ממשנה. ועפ"י הסברא צדקו דברי רש"ל. דבאמת לדידן בעינן ספירת ז' נקיים ובעינן ספירה לפנינו וכתב בסדרי טהרה סי' קצ"ו, ס"ק י"ח דבכל ימי הספירה בעינן שתתן דעתה ותתישב שימים האלו ימי טהרה. ומה"ט פסק במעיל צדקה באשה שטעתה וחשבה שלכתם צריכה ה' ימים ומ"ה בנתים לא כוונה לספירה ל"ה ספירת ז נקיים אף דהוה ע"י טעות ועיי"ש בס"ט שמביא דברי החינוך שעיקר מצוה וספרה על זכירת הלב ולא על זכירה בפה. וע' חתם סופר יו"ד סי' קע"ח שכתב שם בביאור הדבר דהבדיקה היא רק לאות על הזכירה. ועיקר מצוה וכפרה הוא על הכונה. והנה כתיב וספרה לה ודרשו לעצמה כדאיתא בת"כ ובודאי ל"מ ספירת אחרים. וגם בספירת עומר ל"מ ספירת אחרים. ומעתה נשתטית דאין לה דעת לספירה שעיקר היא הכונה ל"מ בדיקת אחרים דעיקר מצוה הכונה ואף דבחולין ל"א ע"ב אמרינן בטבילה דכונת אחרים מהני. שם עיקר מצוה הטבילה ומהני כוונת אחרים. ומשא"כ בספירה דעיקר היא הכונה והיכא דעיקר מצוה היא הכונה ל"מ כונת אחרים. ועוד כאן בעינן וספרה לה לעצמה וממעט ספירת אחרים וגם ל"מ מטעם שליחות דאין שוטה עושה שליח ועיין מ"ש הרשב"א חולין י"ב. וכבר שמעתי מקשים עליו מחולין ל"א הנ"ל באופן שיש מקום גדול לומר דל"מ ספירה בנשתטית. ושלא יקשה על זה מנדרים ל"ה דמביא קרבן זיבה על בניה ובנותיה הקטנים ואיך יספרו וצ"ל דקטן יש לו מחשבה נכרת מתוך מעשיו ומ"ה מהני בדיקתו להוכיח על מחשבת טהרה משא"כ בשוטה. ולפ"ז ממשנה דנדה ל"ק על רש"ל די"ל דמשנה ל"מ רק בנדה דל"ב ספירה. או בזבה קטנה שכתבו תוס' נדה ס"ט לחד שיטה דלכ"ע ל"ב ספירה לפנינו או דמשנה אתיא כרבנן דמייתי בדף ס"ט דל"ב ספירה לפנינו ומהני בדיקת אחרים בשוטה. אבל לדידן ל"מ ספירה או שי"ל הנה כתיב וספרה לה ודייקו רבנן בקבלה דלה לעצמה משמע. וי"ל דקמ"ל ספירת אחרים נ"מ וי"ל דקמ"ל דמהני ספירת עצמה דע"א נאמן באיסורים. והנה מאי שהיא נאמנת היא מטעם דעל הטבילה היא בידה ועל מאי שאומרת שפסקה מלראות הוא מטעם דאינו בחזקת שתראה כל שעה כדכתבו התוס' ריש גיטין ומהרש"א. וכ"ז למ"ד אין ע"א נאמן באיסורים בלא אתחזק אבל למ"ד ע"א נאמן אף באיתחזק מאי קמ"ל קרא דוספרה צ"ל דקמ"ל למעט ספירת אחרים באופן דלמ"ד אף באתחזק איסורא נאמן ע"א ל"מ ספירת אחרים ומ"ה אנן חיישינן לחומרא שמא הלכה דע"א נאמן אף באתחזק וקרא דוספרה ממעט ספירת אחרים ומ"ה אין ראיה ממשנה כיון דהוא איבעיא דלא אפשטא ביבמות. ובזה מיושב קו' התוס' בגיטין וביבמות למ"ד