בית יצחק אבן העזר חלק א רנא

הגהות ומפתחות לחלק א' אהע"ז

סי' א' באשה נכפית מקטנותה וזה ג' שנים שיצאה מדעתה אם יש להתיר לבעלה לישא אשה על אשתו פלפול בדברי הרמב"ם דלאו דוקא בג' סימנים דש"ס חגיגה אלא אפי' בשאר דברים מיקרי שוטה אם דוקא לענין עדות או אפי' לשאר דברים. בדברי התוס' חולין י"ב שהקשו אם סתמא בקדשים כשר למה קטן בקדשי' פסול. בדברי הת"ש סי' א' ס"ק מ"ט דשוטה וקטן מיקרי בני מצות, בדברי הט"א בחגיגה שם דכ' דאזלינן בתר רובא דאינשי. בדין אי בעינן ג' זימנא או בחד זימנא סגי. בדברי רש"י נדה דשוטה לא מיקרי רק בג' דברים. בדברי ירושלמי דלחד מ"ד הטעם משום גרירה ולחד מ"ד משום שאינה יודעת לשמור גיטה. בענין כל מילתא דל"מ עביד השתא ל"מ משוה שליח. בדברי הריב"ש דכל הנודרת ע"ד בעלה הוא תנאי גמור. בדברי רש"ל בתשו' סי' ס"ה בענין עתים שוטה ועתים חלומה וחילוק הג' של ירושלמ'. בדברי השאלתות פ' חי' וח"ס סי' י"א, ודברי הרשב"א המובא שם דעבד הוא בתורת שואל וכשישתחרר ישלם

(הג"ה בפנים אות ט"ז כתבתי דעבד שוטה משתחרר ולא ילפינן עבד מאשה משום דגט שחרור כתיב בקרא בהדיא או חופשה לא ניתן לה כמ"ש תו' בגיטין ל"ט. וצריך לומר אף דלענין לשמה ומחובר ילפינן לה לה מאשה כדאמרינין בגיטין ט' זה דוקא לגופו של גט אבל לא לענין העבד וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין דף כ"ג בשיטת רבנן שם. וקצת משמע כן מדלא חשבו הפוסקים דבר זה בהדי דברים ששוה ג"נ לשחרורי עבדים ובמנ"ח מ' שמ"ד כ' דעבד שוטה אין לו יד כלל והדין כמו גט. ולפענ"ד דעבד שוטה משתחרר ע"י אחרים ואינו דומה לאשה כנ"ל)

סי' ב באיש אשר נשא אשה זה כ' שנים ולא ילדה ואומרת שהפילה נפל אם מותר לישא אחרת עלי'. בדברי תשובת הרא"ש דהיכי דכופין אותו ה"נ כופין אותה בדברי תוס' שבת ד' דהיכ' דאנוס בתקנת חכמים אינו חייב סקילה. בדברי הנוב"י בהפילה צורת חי' ועוף. בענין ספק חרם

סי' ג' באיש שנשתגעה אשתו ורוצה לישא אשה על אשתו ואין בידו להשליש כתובתה ורוצה ליתן חיובים על ביתו. בקושית חכמי קושט' במה שנהגו להשליש גט והא כל מלתא דל"מ עביד ל"מ משוי שליח – פלפול בדברי המח"א דהיכא דבדיעבד מהני ל"ש כ"מ דל"מ עביד לממ"ש – בישוב קושית התוס' כתובות ל' ע"ב. שכ' ה"מ להקשות אמתני' דכל שעה – בדברי התוס' חולין מ' ע"א דכ' אף דקרבן יחיד בשבת לכתחלה אין לשחוט מ"מ כיון דבדיעבד כשר מיקרי ראוי לבוא בפנים בדברי התוס' ב"ק ק"י שכ' דלרב ששת פריך ובקושית הים התלמוד שם איך אכלו בע"מ הבשר הרי קרבן צבור הבא בטומאה אינו נאכל – בענין ניצוק חבור בקדשים – בקושית הגאון רע"א להך מ"ד בירושלמי דס"ל דהטעם הוא משום גרירה

סי' ד בדברי הרמב"ם שכ' קרבן צבור הבא בטומאה אע"פ שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לערב במה שחידש השואל לחלק בין טומאת דם דהציץ מרצה ומותר באכילה ובין טומאת הגוף דאין הציץ מרצה – בדברי רש"י זבחים צ"ט דמשמע דאפי' לא נטמא הבשר אסור באכילה – בדברי הא"מ בתשו' סי' ד' בטעם דנבילה וטריפה מצטרפין

(הג"ה בפנים הבאתי דברי הספרי פ' ראה לא תאכל כל נבילה אין לי אלא נבילה טריפה מנין ת"ל נבילה כל נבילה. וצ"ע על תשו' הרשב"א סי' תל"ט שכ' כיון דכתיב כל נבלה ולא כתיב נבלה לא תאכלו ילפינן מזה דח"ש אסור מן התורה בנבלה והלא איצטרך כל לדרוש הספרי. ומנלן ח"ש. ולפמ"ש בפנים דהספרי למד מכל דאיסור נבלה חל על טרפה. א"כ לפמ"ש הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"ז דחצי זית טרפה וחצי זית נבלה מצטרפין הואיל דטרפה תחילת נבלה היא וכתבתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"א אות ב' דמה"ט חל נבילה על על טריפה. וא"צ לריבוי דספרי ומ"ה מוקי כל לח"ש: והנה בלא"ה דברי הרשב"א תמוהים דלדבריו דדוקא היכא דכתיב כל ח"ש אסור מה"ת. א"כ בערלה וכלה"כ דלא כתיב כל ח"ש מותר ולא משמע כן מיהו לזה י"ל כיון שאסור בהנאה א"צ קרא לח"ש דנהי דל"ה אכילה פחות מכזית מ"מ הנאה הוה דמה"ט אמרינן בירושלמי רפ"ו בתרומות מודה ר"ל באיסור הנאה אך מתרומה קשי' דאמרינן פ"ק דחלה במשנה דאסור לזרים ופי' בירושלמי פ"ב דבכורים דקמ"ל דח"ש אסור והרי בתרומה לא כתיב כל. אמנם אם תרומה אסור בהנאה של כלוי מן התורה כמו שמצדד המ"ל בפ"ב דתרומות הי"ד א"כ ח"ש אסור מהתורה בלא רבוי דל"ג מהנאה. ובזה מיושב קו' המפרש בירושלמי דמאי קמ"ל דאסור בח"ש הרי בכל איסורין כן הוא דקמ"ל בתרומה אף דלא כתיב כל ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' צ"א אות ה"ו וקצ"ע בדברי הר"מ פ"א מחומ"צ ה"ז שכ' האוכל מחמץ בפסח כל שהוא הר"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל וכ' מהרלב"ח הובא במל"מ דמשום דחמץ מותר קודם פסח לא ילפינן מחלב והוצרך למוד ע"ז וקשי' דחמץ אסור בהנאה וגם ר"ל מודה באיסה"נ ולמ"ל ללמוד מלא יאכל ושמא אין ה"נ כונת הר"מ שנאמר לא יאכל וי וילפינן איסור הנאה כמ"ש הר"מ ה"ב ומש"ה אסור בכל שהוא. ודע דבענין אם תרומה אסור בהנאה של כלוי מדאורייתא יש לומר דתליא במחלוקת דהנה המ"ל פ"ב דתרומות הנ"ל כ' דטבל אסור בהנאה של כלוי מדאורייתא כדדרשינן בשבת כ"ו אך אם תרומה ילפינן מטבל מדאורייתא או לא הנה מסברא אין לחלק אך אם טבל חמור מתרומה י"ל דאין ללמוד תרומה מטבל. הנה רב ס"ל סנהדרין פ"ג ע"ב זר שאכל תרומה לוקה ואינו במיתה ולכאורה לרב גם טבל אינו במיתה דטבל ילפינן חילול חילול מתרומה ולא חמיר מתרומה. וכ"כ בפתיחה כוללת לספר משנת חכמים ולפ"ז הקשיתי בגליון יבמות פ"ו אירושלמי פ"ד דדמאי ה"ג דר' בא ב"ר הונא בשם רב דטבל למעשר שני חייב מיתה והלא לרב בכל טבל אינו חייב מיתה ולק"מ דרש"י פי' בסנהדרין פ"ג דטבל יליף חילול חילול מתרומה היינו שאכלו בטומאה ובזה מודה רב דחייב מיתה וכן מוכח מגמ' שם א"כ לרב טבל חייב ולא תרומה בזר א"כ כיון דרב ס"ל טבל חמיר מתרומה ואין ללמוד תרומה מטבל מ"ה ס"ל בתרומה אינו אסור רק מדרבנן ומ"ה ס"ל לרב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה וקשי' משמן שריפה ומאי מדליקין ולהנ"ל ניחא דרב כשיטתי' בהנאה של כלוי בתרומה דרבנן ובמקום מצוה ל"ג וכבר כתבתי כן בספרי לא"ח סי' צ"ה אות א' אך לפ"ז קשה בשבת כ"א דאמרו רבנן קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה והרי ר"י ס"ל בירושלמי פ"ב דבכורי' זר שאכל תרומה במיתה ולדידי' לא חמיר טבל מתרומה וס"ל הנאה של כלוי מדאוריי' ואמאי לדידי' מותר להדליק בחנוכה בשמן שריפה וצ"ל דכיון דס"ל אסור להשתמש לאורה ל"ה הנאה רק הנאת מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ה מותר להדליק וכ"כ המ"ל אך דקשי' דא"כ אמאי אביי קיבלה והרי אביי ס"ל מצות ליהנות ניתנו דהרי אביי משני בנדרים ט"ז ע"ב באומר הנאת סוכה עלי אסור ומקשה רבא וכי מצית ליהנות ניתנו ומשמע דאביי ס"ל ליהנות ניתנו ואמאי מותר להדליק בשמן שריפה דאסור הנאה של כלוי מדאוריי' ומצוה חשוב הנאה ולזה י"ל לפמ"ש תוס' ר"ה כ"ח ד"ה המודר דגבי סוכה דבלא מצוה יש הנאה בישיבה א"כ מה"ט ס"ל אביי גבי סוכה אסור משום דיש לו הנאה משא"כ בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורה ואין לו הנאה רק דמצוה מותר להדליק והא דהקשה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו משום דס"ל מלל"נ אף בהנאת הגוף כמ"ש שעה"מ בה' שופר בביאור דברי תוס' דר"ה

ודרך אגב הנני אומר במה שהבאתי בספרי לאו"ח סי' ח"י אות ו' דברי הרשב"א בחידושיו לשבת צ"א דכשנטמא בטל חשיבתו דאף זה אינו לוקה וגרסתי דאף זר אינו לוקה עלי' ובהגה שבסוף הסי' הארכתי ג"כ בזה. וכעת ראיתי שבירושלמי פ"ב דבכורים הנ"ל מבואר טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא וטמא שאכל טהור בעון מיתה וקאי אזר. הרי דזר שאכל טמא במיתה דלא כרשב"א ע"כ צ"ע אם הגירסא דידי נכונה. מ"מ צריך לעיין בכונת הרשב"א. וע' בהג"ה הנ"ל שהארכתי בדין הנ"ל)

סי' ה באחד ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשתטית והרופאים אומרים, כי יהי' לה בטח רפואה והבעל רוצה לישא אחרת כדין נשתטית – בדברי הח"צ בשהה יוד שנים אם נוהג בח"ל – אי ילפינן דבר מקודם מת"ת – אי נשים חייבות במ"ע דישיבת א"י – בקושית התוס' בהיא אמרה מני' דנאמנת מנדרי' בהשמים ביני לבינך דל"א אינה נאמנת – בדברי הרא"ש בתשו' דאשה האומרת לבעלה גרשתני דנאמנת דוקא לגבי עצמה אבל לא לענין כתובה – בדברי הראב"ד דבאומרת גרושה אינה נאמנת להקל ובדברי האו"ח דהיכא דיש עדים אינה נאמנת לטעון גרשתני. בדברי הרא"ש שפסק דהיכא שטוענת שאין לו ג"א דנאמנת מטעם חזק' דאין אשה מעיזה – בגוף הדין בשהה עשר שנים ולא ילדה בח"ל – אי לישא ב' נשים חמור מגירושין בע"כ – אם נשים מצוות על מצות שבת – אם יש להאמין לרופאים שאמרו שתתרפא שנית בענין כ"מ דל"מ עביד ל"מ משוי שליח במי שעבר וגירש בע"כ אי מהני מטעם כ"מ דארל"ת אעל"מ בקושית הפנ"י בגיטין צ' דלמא בלא מצא בה ערוה ודבר נמי אם גירש צריך להחזירה וקרא דכל ימיו באונס שגירש קמ"ל דאינו לוקה באונס שגירש

סי' ו' באחד שנשתטית אשתו והתירו לו לישא אחרת ושידך וקודם שנשא נתפקחה אשתו הראשונה והוא מתירא שתחזור לשטותה אי מותר לישא המשודכת – בדברי ש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס' מ"ג בשנים שקבלו חרם לישא זא"ז והמיר אחד דתו וחזר בתשובה דאם באו לב"ד והתירוה לישא לאחר בעודו מומר בטל כבר החרם אף שחזר בתשובה ואם לא באו לב"ד רק אחר שחזר בתשובה צריך היתר חרם – בדברי מ"ל פ"ח מנדרים הביא בשם מהראנ"ח בנדר שאינו נושא לפלונית שאבי' רע וחזר בתשובה דמותר לישא מפני שתלה נדרו בדבר. ובשיטת הרמב"ן דס"ל בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א ל"מ נשאת לאחד מהעדים ותצא. בדברי הפ"י בכתובות כ"ב בסוגיא דב"ב הנ"ל. בדברי הרשב"א במשמרת הבית בת"ה בית שלישי שער ז' דאם לקח ישראל ואח"כ הגיע שם פלטר ישראל לא יצא מהתירו הראשון ובסוגיא דבשר נחירה ובדברי הברכי יוסף א"ח סי' ע"א שהרחיב הדיבור בהך אי התחיל בהיתר גומר אף שנעשה איסור – ובדברי פ"מ סי' צ"ד שכתב היכא דהותר דבר אחד משום כבוד השבת מותר אף למוצאי שבת וקשה מדמאי בלוקח מעם הארץ בשבת אוכל על פיו ולמוצאי שבת אסור, ובדברי הצל"ח ביצה ל"ד ובפ"י שם כתבו דיו"ט אינו קובע למעשר ודוקא שבת ודבריהם תמוהים מהירושלמי בענין אם מברכין על מחשבה – בענין אם מהני נותן עיניו בצד זה בודאי טבל או רק בדמאי – ובדברי הברכי יוסף במת ואח"כ חי על ידי נס אם אשתו מותרת והביא ראי' מירושלמי ודבריו תמוהים. בדברי ח"ץ דל"א לבוד רק היכא דליכא הפסק ממשי בענין דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ביאור הסוגיא דנדה ריש דף כ"ב – בדברי הב"ש סי' ט"ו בנשא שני' מחמת אונס ועבר האונס. בש"ה רש"י כתובות נ"ה ד"ה בתרומת מעשר – ובתוס' ע"ז כ"ז ד"ה יכול

סי' ז' בענין נשתטית על דברי צ"צ מה שכתב דהקרובים ימכרו בטובת הנאה כתובתה בדברי רש"ל דאין היתר לנשתטית בבדיקת פקחות ודבריו תמוהים מש"ס בענין דלא מהני אין בה דעת לשאול לענין איסור לבעלה

סי' ח' בהיתר מאה רבנים אם קרובים כשרים ואם אב ובנו נחשבים לתרי ובדברי מ"ל פט"ז מה' עדות ובתשובת ריב"ש סי' תי"ג. ובדברי נוב"י סי' ג'

סי' ט' בדין היתר נשתטית אם השלשת שטר מועיל, בדברי השאלתות. בענין אם החרם לא הי' רק על הנשואין ולא על קיום שאחריו. בסברת הקדמונים דביבמה כופין לחלוץ – בדברי הצ"צ בענין מכירת כתובתה בטובת הנאה ובדין דאף מכירת שטרות לאו דאורייתא. בכתובות נכסי צאן ברזל דאורייתא – בישוב קושית התוס' ב"ק פ"ט ד"ה כל ושיטת הרא"ש שם. ובתוס' שבועות דף ג' ובנתיבות המשפט סי' קפ"ב

סי' י' בדין נשתטית בדברי מהרי"ט חלק אבה"ע ובדברי סמ"ע סי' ל"ה. בענין אם יודעת לשמור גיטה ועצמה מותר לגרשה – בדבר