בית יצחק אבן העזר חלק א כד

כספים משום דאין מברכין רק על מצוה שיש בה עשי'. וא"כ איך תורם במחשבה והרי אינו יכול לברך על מחשבה. וכן כתוב במלא הרועים באות ה' דה"ט דבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך אף אם הרהור כדיבור דאין מברכין על מחשבה ובני החריף (זצ"ל) הערני בדבר נחמד מזה דמ"ה אין מברכין על מחשבה דא"א להיות עובר לעשייתן בה כשחושב לעשות עשה כבר ועכ"פ יהיה איך שיהיה א"כ איך יתרום במחשבה. ואין ראיה מהא דאמרינן תרומה ניטלת במחשבה זה מדאורייתא דברכת המצות ל"ה רק מדרבנן ומדאור' ודאי תורם במחשבה אבל לאחר שתקנו ברכה לא יתרום במחשבה אף ע"י נותן עיניו בצד זה לא יתרום כמו ערום ואילם דלא יתרום משום שאינו יכול לברך. ואי דיברך בהרהור זה אינו דברכה בעי להשמיע לאזניו כמו שהוכיח השאג"א סי' ו'. ואין ראיה מהך דשבת קמ"א במדומע דמהני נותן עיניו דשם ליכא ברכה אבל לא להפריש תרומה במחשבה וראיה דרמב"ם לא כתב רק אם הפריש תרומה במחשבה ולא כתב דמותר להפריש במחשבה

(יג) ומ"ה ל"ק קו' התוס' על הא דאין מפרישין טבל בשבת והרי מותר ע"י נותן עיניו דבודאי מדרבנן אסור דאינו יכול לברך. ומ"ה ל"ק קו' שעה"מ מטבל דאין מטלטלין דבודאי בשבת אסור ע"י נותן עיניו בצד זה. ואף בחול אסור מדרבנן וזה טעם התוס' חולין ו' שכתבו דר"מ בדמאי הי' מדהקשו בגמ' ודילמא נותן עיניו שתמה בלב ארי'. להנ"ל נכון דבודאי חייב לברך. ואיך לא שמעו הברכה. וגם לפי מה שכתבתי דאין לברך אין מפרישין ע"י כן ומ"ה כתבו בדמאי. אמנם אף אם נדחק לומר בחול מברכינן על הפרשת תרומה במחשבה דכמעשה דמי כמו דאמרו קדושין נ"ט בשבת ודאי אין מברכין. דהרי בש"ס ערובין ל"ט רצה הגמ' לאסור מערב ברגליו כיון דקונה ע"י שביתה והוי מכין משבת ליו"ט ותי' דלא מוכחא מילתא דהרואה אומר חמרא אירכס לי' א"כ ה"ה במפריש תרומה במחשבה נהי דשרי לתו' דהרהור מותר בשבת אבל כשמברך ודאי דלא ומה"ט אני אומר דהתו' לא הקשו גם במנחות ובבכורות רק בדמאי דאין מברכין אבל בודאי לא הקשו כלל התו' דלא כשעה"מ דאל"כ קשי' קו' גדולה איך יפריש במחשבה ומאי יעשה בהברכה. ואולי מה"ט אמרינן טבל מוכן אצל שבת הואיל ועבר ותיקנו מתוקן והקשו תוס' בשבת מ"ג וביצה ל"א דהוי מוקצה מחמת איסור להנ"ל י"ל דבאמת שרי במחשבה להפריש גם בשבת רק דאסור מצד הברכה. וזה לא תלי' באיסור שבת ומוקצה מחמת איסור ל"א רק מצד איסור שבת ובשגם דברכות אין מעכבות ומ"ה טבל הוי מוכן שאם עבר ותיקנו מתוקן לענין ביטול כלי מהיכנו הגם שיש לומר בכ"ז דכיון דעל מחשבה אין מברכין דלא תיקנו ברכה על זה א"כ מותר להפריש במחשבה בלא ברכה כיון דלא תיקנו ברכה על זה ושפיר הקשו תוס'. ולפ"ז נאמר דהא דאילם וערום לא יתרומו דוקא כשמפרישין ע"י מעשה. אבל לא ע"י נותן עיניו בצד זה. זה לא נהירא דא"כ איך קתני סתמא לא יתרומו. כיון דע"י נותן עיניו מותר. ועוד כיון דחכמים תיקנו בעיקר המצוה ברכה אין לעשות ע"י מחשבה לבטל מברכה. ואם נאמר באילם וערום כיון דאינו ראוי להפריש בפועל ל"מ מחשבה, גם בשבת נאמר הכי. אך גוף הסברא לא נהירא דכיון דכתיב ונחשב מה לי אם ראוי לדיבור. ועוד כתב הטו"ז סי' ל"ב אות י"ח דמצד איסור שבת לא מיקרי אינו ראוי לבילה ונ"ל מראה מקום לדברי הב"ח והטו"ז מערובין ל"ח ע"ב דאמרו שם ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"י ב"נ אלא בישן אבל בניעור כיון דאז בע' אמר מהני גם בשתיקה עיי"ש. אף דשם אסור לומר מצד איסור שבת להמעיין בסוגי' מ"מ מהני בשתיקה דל"ה אינו ראוי ודוק. והנה באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יש להסתפק אימת מברך. דעל אמירה אין לברך כיון שיש עוד גמר מצוה דהיינו הפרשה דבשלמא בכל הפרשה מברך אף שיש עוד מצות נתינה לא אכפת לן דהוי ב' מצות ומזה הוכיח רמב"ן בס' המצות שורש י"ב דהוי ב' מצות דאל"כ איך מברכין על הפרשה. אך באומר שני לוגין דעדיין צריך להפריש דאם לא יפריש יהי' טבל למפרע ויש עוד גמר מצוה אין לברך בה ונ"ל דיברך בשעת הפרשה אף דאח"כ הוי תרומה למפרע מקרי עובר לעשייתן דעתה הוא מפריש ונעשה תרומה למפרע. אמנם בנותן עיניו בצד זה דנעשה תיכף תרומה והוא מבורר ושירי' נכרין הוי כעת הפרשה ממש במחשבה. ואח"כ אין לברך כלל דכבר מבורר ולומר לפ"ד דמהני בשבת מחשבה על שני לוגין שהוא עתיד להפריש. נלענ"ד דלזה ל"מ מחשבה רק דיבור כיון דהוא מטעם תנאי דמתנה כעת דמה שיקח אח"כ יהי' למפרע בעי דיבור ומחשבה מצינו על דבר מבורר כמו נותן עיניו בצד זה. והוא מפריש כעת במחשבתו. אבל לשתות על מחשבה דמה שיפריש יועיל למפרע לא יועיל לדעתינו והנלע"ד כתבתי. אולי אזכה לבאר יותר במקום אחר כי כל הענין צ"ע וביאור (א"ה על התשובה זו כוונתי בספרי חיו"ד ח"א סי' יוד אות ז"ח ושם בארתי הדין הזה והבאתי דברי מוח"ז בתשו' ר"ע סי' ל' בענין זה)

(יד) ומה שהביא כת"ה מרשב"א קדושין כ"א שחילק בין מצות יבום שהותרה לו ביאה שני' הואיל ואשתרי אשתרי ובין יפת תואר. כ"ז לא יועיל רק היכא שנשוי כבר. משא"כ בלא נשא עדיין. מה שהביא כ"ת דברי הברכי יוסף במת ואח"כ חי ע"י נס אי אשתו מותרת הברכי יוסף הביא ראיה מירושלמי במגרש אשתו והתנה אם לא באתי עד י"ב חודש ומת דאמרו בירושל' שמא נעשה לו נס ומזה הביא ראיה עכ"פ בחי ע"פ נס אשתו אסורה. אני תמה עליו בראי' זו דשם ע"כ מיירי בזקוקה ליבם ובלא גט זקוקה ליבם. ורק ע"י גט נפקע האישות והוא התנה אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש וכשמת ודאי לא יבא והגט גט וחייש ר' יוסי שמא חי ע"י נס ויבא והגט אינו גט וזקוקה ליבם. ומאי ראיה מייתי דמחמת מיתה אכתי זקוקה בי' ר"י ל"ח רק לביטול הגט ומחמת מיתה בלא"ה זקוקה ליבם. ומאוד תמהתי על גאון כמוהו שהביא בחפזו ראיה זאת. ולהיות כי הוא גאון וצדיק מחויבים אנחנו למשכונן נפשין לישב דבריו דכונתו עפ"י דברי הר"ן פ' המגרש בהתנה תנאי ועברה אחר מיתת המגרש כיון דבעל מת בטל לי' לתנאי ול"ב הגט למפרע א"כ במת אף שחי אח"כ כבר נפקע האישות מאי איכפת לן בגט שהתנה אם לא באתי עד י"ב חודש כשיבא אח"כ יתבטל התנאי אחר שנפקע האישות ולא איכפת לן ול"ב הגט למפרע. וע"כ לא נפקע האישות בחי אח"כ וזה ישוב נחמד לדבריו. אך לפמ"ש באבני מלואים סי' קמ"ג בהוכחות ברורות דהיכא דזקוקה לחליצה מהני התנאי ובאם עברה לאחר מיתתו בטל הגט שוב נדחה ראיתו. עכ"פ ת"ל עלתה בידינו להציל משגיאה דבריו הקדושים. ודברי מראה הפנים בירושלמי סוף מי שאחזו ד"ה מעכשיו אם לא באתי תמוהים מאוד שהבין דברי הירושלמי בהלכה ג' באינה זקוקה ליבם וס"ל לירושלמי גם בלא יבם אסורה להנשא שמא חי ע"י נס. ואולי ס"ל לברכי יוסף כן ומ"ה מייתי ראיה וזה ודאי ליתא דא"כ לית ליה לר' יוסי דמתירין אשה ע"י עדות שמת בעלה ובטלה לה כל הני משניות מיבמות וחיישינן תמיד שיחי' ע"י נס ישתקע הדבר ואף דירושלמי סובר סוף יבמות מזכירין מעשה נסים בנפל לגוב אריות במת ליכא שום מ"ד דאין מתירין אשתו. וע"כ כונת הירושלמי דוקא בתנאי אם לא באתי ובש"ס דילן ס"ל גזרינן מת אטו לא מת וכן פסק רי"ף ורא"ש וירושלמי סובר בזה ממתין עד י"ב חודש שמא נעשה לו נס וזה דוקא לענין גט. אבל שלא להתיר במיתה הס כי לא להזכיר. ויותר נראה דהא דנקט שמא נעשה לו נס הכונה במת ע"י נפילה לגוב אריות. או בגוסס לאחר ג' ימים דלדידן מתירין משא"כ ירושלמי חושש למעשה ניסים כשיטתי'. ואולי ט"ס בירושלמי והי' צ"ל בגוסס מהו שתהא מותרת להנשא. וקאי בהתנה אם מתי והעידו עליו שהי' גוסס מאי והיינו גוסס ע"י אדם ותמורת בגיטין צ"ל בגוסס או דס"ל לירושלמי במת גזרינן אטו גוסס ובגוסס מזכירין מעשה ניסים. ואנן פסקינן גזרינן אטו לא מת. אבל באינה זקוקה ליבם אין מזכירין מעשה ניסים ומשיאין אשתו במת ככל המשניות ביבמות ודברי מראה הפנים תמוהים מאד. ומה שהביא כ"ת ממהרש"א בנדה גבי מתים לע"ל שכתב במתים וחיו ע"י נס לא נפקע הטומאה אין ראי' לאישות ובודאי נפקע המצות. ומיתת הבעל ניתרת ודרכי' דרכי נועם שלא לאסור אח"כ. אך לא נודע לנו שום סימן למיתה כמו שאמרו הרופאים בימים האלו זולת אם רואין סימני רקבון בגופו ואם חי אח"כ אולי לא הי' מיתה ממש

(טו) מה שהקשה על דברי זקיני הח"ץ סי' נ"ט שכתב דל"א לבוד רק היכא דליכא הפסק ממשי אבל באיכא הפסק ממשי ל"א לבוד. והקשה מערובין י"ד מקורה שיש בו עקמימות חוץ למבוי או למעלה מעשרים רואין כל שאולי ינטל ואין בין זל"ז ג' מותר אף שיש הפסק העקמימות לק"מ מתרי טעמא חדא דמה איכפת לן העקמימות שהוא למעלה מעשרים ולמטה מעשרים אמרינן לבוד דשם ליכא הפסק ממשי דהעקמימות גבוה ולמטה מעקמימות אמרינן לבוד. ועוד דשם אמרינן רואין דכל הסוגיא הוא למ"ד אמרינן רואין כל שאלו ינטל ואז לא יהיה הפסק ממשי ולא בכל מקום אמרי' רואין רק היכא דאתמר וז"ב. אמנם בגוף דברי הח"צ אם כי כדבריו כתב הב"ח הובא במג"א סי' תרנ"ו וראי' ממסכך בשפודין אם יש ביניהם כמותן אבל עיין פמ"ג סי' שס"ג ס"ק א' בטו"ז שהרחיב הדיבור בזה דדוקא להחמיר ל"א לבוד בהפסק ממשי ולא להקל עיי"ש שהביא ראיות לזה. ואמת דראיה שם מהוזמי והוגי' שהביא שם יש לדחות דאדרבה אמרינן דראש מהוזמי מחבר בקרקע דאין הפסק. משא"כ בהך דח"ץ דבין הזרעים יש הפסק קרקע. אך עוד ראיה הביא הפמ"ג והענין רחב מאד

(טז) עוד הקשה אהא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם בהך דמפלת חתיכה ומאי בכך הלא הי' בלא הרגשה אף שהרגשה זה הי' הרגשת חתיכה כמו שכתב הר"ן בחידושיו בהא דאמרינן נדה נ"ח בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה דהוא מטעם דכתיב עד שתרגיש בבשרה וזה הוי הרגשת שפיר וחתיכה ע"ש. לק"מ דהדבר ברור אם מצא חתיכה ודם והיא ארגשה במציאתם הוי שפיר הרגשה ל"מ להפוסקים דבעינן הרגשת פתיחת מקור וודאי הוי הרגשה אלא אפי' להפוסקים דהרגשה היא זיבת דבר לח כשארגשה שיצא ממנה חתיכה וא"א בלא זיבת דבר לח שפיר הוי הרגשה. והר"ן ל"ק רק אי הדם הי' בתוך החתיכה ולא נגע בבשרה ל"ה הרגשה דקשיא לי' להר"ן איך דרשינן מקרא אחד תרי דרשות ומ"ה אסביר לן דבעינן הרגשה ואם הדם לא נגע בבשרה ל"ה הרגשה דבעינן שתרגיש בבשרה. משא"כ פלי' פלוי' כיון דליכא הפסק בין הדם לבשרה שפיר הוי הרגשה. והס"ט הקשה בחדושי הש"ס דלא משמע כן מסוגיא ד' כ"א. והיינו משום דבגמרא שם קאמר הטעם דאין דרכה של אשה לראות בחתיכה. עוד הקשה אי הטעם משום הרגשה א"כ ליטמא מדרבנן דטמא בלא הרגשה ול"ק דבאמת הטעם משום הרגשה רק דקשיא לגמ' א"כ ליטמא מדרבנן ומ"ה אמרו אין דרכה של אשה לראות ובמקום דל"ש ל"ג רבנן. ובזה יתישב הרבה קו' חדא קו' התוס' כ"א דהא דמקשה מרשב"י דס"ל בחתיכה טמאה ולא מייתי לסיוע ממתני'. גם יתפרש דברי הגמ' וישוב קו' תוס' ריש דף כ"ב דלרש"י הך דאין דרכו של דם בחתיכה ל"ה כהך דאין דרכו לעיל. ולפירוש התוס' ל"פ אמאי דאמר ר"א בהדי' כקו' מהרש"א ולפירוש הרמב"ן שהובא בסדרי טהרה סי' קפ"ח ס"ל לרבנן דדרכו של אשה לראות דם בחתיכה והוא דלא כשמואל וגם הסוגיא ד' נ"ח מייתי ולא בשפיר ולא בחתיכה ולשיטת הר"ן דהוא מטעם הרגשה ודאי קשיא מאי מהני מה שדרכו לראות דם בחתיכה מ"מ ל"ה הרגשה ולהנ"ל הכי יתפרש דבגמ' מקשה מרשב"י להר"ן דכתב מטעם הרגשה לכאורה מאי מקשה דלמא טמא מדרבנן רשב"י דמדרבנן ל"ב הרגשה. אך הגמ' מקשה על הפשטן שפשט מקרא דולא בשפופרת ולא פשט דטמא עכ"פ מדרבנן וע"כ ס"ל דאף מדרבנן טהור. וע"ז מקשה מרשב"י דס"ל עכ"פ דטמאה יהי' איך שיהי' מ"ה לא מייתי ממתני' לסיוע כקו' התו' די"ל מתניתן נקט שיש עמה דם דטמא מדאו' ובנמצא בתוכה ל"ה הרגשה אבל לעולם טמא מדרבנן. ושפיר מקשה אמאי בשפופרת טהור לגמרי ומשני שפופרת אין דרכה לראות ול"ג רבנן. משא"כ בחתיכה דרכה לראות ומ"ה טמא מדרבנן. ומייתי לימא כתנאי בשפופרת והיינו דרבנן ע"כ באו להקל במקצת כדמשמע מלשונם וגם באו לחלוק אמאי דקאמר ר"א בהדיא ומ"ה ליכא למימר דרבנן ל"פ. רק שמקילין בפלי פלוי'. דא"כ ל"פ בגוף הדין של ר' אלעזר וליכא למימר דרבנן ס"ל בדם טמא אף בשפופרת ורק בזה פליגא דא"כ הם רק מחמירין מר' אלעזר ולא משמע כן. וע"כ פליגי בתרתי בפלי פלוי' מקילין ובדם אגור מחמרי אף בשפופרת ונהי דל"ה רק מדרבנן כיון דהוי שלא בהרגשה אבל עכ"פ הם מטמאין ומשני בשפופרת גם ר"א ס"ל כן ורק בחתיכה ס"ל לר"א דטהור אף מדרבנן אף בדם אגור ורבנן ס"ל בדם גמור דרכה לראות בחתיכה וטמא מדרבנן אבל בשפופרת טהור לגמרי ונמצא דכל הסוגיא כשמואל וכשיטת הר"ן. והרמב"ם יפסוק בדם אגור וחתיכה קרוע טמא מדאורייתא לא משום הך דרשב"י ויגרוס קרוע כגירס' הכ"מ דא"כ ל"ה מקשה מידי רק כדברי שמואל בדף נ"ח דהמיעוט ולא בחתיכה הוא מטעם הרגשה ובקרוע שפיר הוי הרגשה ובשפופרת פסק דטהור לגמרי כמבואר בגמרא ובחתיכה בלא קרוע לא ביאר הדין וסמך עצמו על הדיוק מדכתיב דוקא בשפופרת טהור משמע בחתיכה טמא מדרבנן והוא שיטה מחוורת בש"ס רוב כשיטת הרמב"ן. אך שלדברינו דברי שמואל ודברי הר"ן וכל הסוגיא ד' כ"א מתאימות והוא ביאור נחמד ת"ל. ועכ"פ הדבר מבואר דדוקא בדאיכא הפסק ל"ה הרגשה אבל בפלי פלוי' שפיר הוי הרגשה וכ"ש בפתיחת הקבר ואיכא דם ודם נוגעת בבשר ודאי הוי הרגשה וז"ב

(יז) ומן האמור תמוהים דברי הבית יעקב סי' קס"ז שהובאו בס"ט שכתב בראתה לובן ובתוכו אודם מקצת תלינן הרגשה בלובן ול"ה מדאו' וזה ליתא אף להר"ן דדוקא ביש חציצה ל"ה הרגשה בבשר. אבל באודם מתוך לובן כיון דבלח בלח יש בילה ודאי גם אודם נגע בבשר והיא הרגישה זיבת דבר לח והוי הרגשה בבשר ואין דומה למ"ש הב"י בסי"ק פ"ח בשם ת"ה דתלינן הרגשה בלובן שמשם הביא הב"י ראיה דשם לא מצאה דם תלינן הרגשה בלובן וכאן מצאה דם והרגישה וז"ב וכבר תמה עליו בס"ט אבל לא תמה על ראיתו