בית יצחק אבן העזר חלק א רמו

וליפשטה קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכו' ומשני התם בהמה הכי דעת אחרת ופרש"י שהאשה לא נתרצית אלא לחצי' ולפ"ז אם האשה דיברה עמו מעניני קדושין שתתקדש לו ואמר חציך מקודשת שוב פשטה קידושי בכולה ואמאי קתני סתם חציך מקודשת אינה מקודשת והרי בכה"ג מקודשת וצ"ל דאף אם נתרצית בתחל' כשקידש לחציה חזרה ולא נתרצית רק לחציה ואף אם תאמר אח"כ שנתרצית לכולה וכן הוא יאמר כן מ"מ כיון שבסתמא לא נתרצית הוה מקדש בלי עדים בשלמא אי לא בעינן דעתה כיון ששמעו העדים שמקדש חציה וידעו שהקדושה מתפשטית הוין עדים משא"כ אם אין מתפשטין בלא דעתה ומסתמא אין דעתה ע"ז ל"ה עדים. ולפ"ז בנ"ד אם נאמר כר"י ור"ש דאפי' ברגלה של זו עולה היא כולה עולה ונאמר דאפי' במקדש ידה פשטה קדושה י"ל כיון דהיא והוא נתכוונו לקדושין גמורים ודיברו בתחל' מקדושין א"כ פשטה קדושה ול"ש לומר דהעדים אין יודעי' דהרי העדים שמעו קדושין גמורי' ורק שהמקדש אמר שנדמה להם שאמר הרי את ובאמת אמר הרי יד א"כ הרי הוא אומר שכוונת שניהם לקדושין גמורים ונפשט הקדושה אמנם הרי אין הלכה כר' יוסי ור"ש רק כר"מ ור"י דברגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה וכן פסק הר"מ פט"ו ממעשה הקרבנות הב' א"כ ה"ה באומר הרי יד מקודשת לא פשטה קידושיה בכולה

(ב) אמנם יש מקום לומר דגם לר"מ ולר"י פשטא קדושין אף באבר דהתוס' קדושין ז' ד"ה ונפשטו הקשו הרי בתמור' יליף דפשטה קדושיה באבר שהנשמה תלוי' מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' ומנ"ל בקידושי אשה וכ' באבני מלואים סי' ל"א ס"ק ח"י דאדרבה מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' ילפינין דאינו קדיש אלא אותו אבר למ"ד הקדיש רגלה אין כולו קדיש דדרשינן ממנו לד' ולא כולו לד' כמבואר בש"ס א"כ לר"מ מסברת חוץ הי' פשטה קדושי ורק דגלי קרא א"כ י"ל דבקדושין דלא גלי קרא שוב אף ביד פשטה הקדושה אך לפ"ז צ"ל הא דבעי רבא בתמורה י"א בעוף מאי דהאיבעי לר"מ וזה דוחק לומר דבעי בעוף לר"מ אי עדיף מבהמה ואף ברגלה פשטה קדושה דלא משמע כן ועיין הגהות רש"ק וכן משמע בר"מ שפוסק דהוה ספק והרי לר"מ פשטה קדושה בכולה לא יליף מקרא וע"כ צ"ל כתוס' דר"מ יליף מקרא הן דברגל לא פשטה קדושה הן דבאבר שנשמה תלוי' פשטה קדושה ע"כ ליכא למימר דבקדושין אף אבר שאין הנשמה תלוי' פשטה קדושין ועוד דכיון דהרמב"ם פוסק דבעוף הוה ספק אי פשטה קדושה ה"ה דבקדושין הוה ספק כמ"ש ג"כ באבני מלואים ע"כ ליכא למימר דבקדושין הוה ודאי קדושין מטעם דפשטה קדושין

(ג) והנה בעיקר הדין דפשטה קדושין שכ' מהרי"ט דכיון דעפ"י דידועה מתפשטין שאמרה רוצה אני הוה קדושין מחמתה ולא מחמתו ול"מ בקדושין והובא בב"ש הנה הרמב"ן ב"ב דף פ' כתב דחצר קונה להקדש רק דמ"מ אין מועלין במי הבור דהיא הקדש מעצמו ולא הוקדש ע"י ישראל והובא בקצה"ח סי' ר' וע' מ"ש בספרי לאו"ח סי' כ"א אות ג' ומשמע דל"ה הקדש גמור וצ"ל הא דהקדיש אבר שהנשמה תלוי' כולו קדוש ומייתי קרבן ומועילין בו דל"ה הקדש מעצמו כיון דהחצי הוקדש ע"י ישראל וה"ה בקדושין כיון דהחצי קודש היא מחמתו אך י"ל דוקא בבהמה דפשטה ההקדש תיכף וכן בהוה אמינא דגמ' דמקשה דנפשט קדושין אבל למאי דמשני הכי דעת אחרת ול"מ דנפשט קדושה עד שתגלה האשה דעתה שרצתה שוב הוה קדושין מחמתה סוף דבר מדין דנפשט הקדושה אין להחליט

(ד) מ"מ נ"ל דהוה ספק קדושין דהרי בדיבר עמה על עסקי קדושין ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי הוה ודאי קדושין וה"ה כשאמר הרי יד מקודשת הכונה שיהי' הקדושין בתורת יד כמו שאמרו בנדרים ז' יש יד לקדושין ואף דיש לפרש לשון יד ממש האנד מ"מ כמו שאמרו עצורתי תופיסתי די"ל למלאכה קאמר וי"ל לקדושין ומבואר בסי' כ"ז סעיף ג' דמקודשת מספק בדיבר עמה על עסקי קדושין ה"ה בנ"ד מקודשת מספק ואין לדמות דין זה לשלח שליח והשליח דיבר עמה שתקדש לפלוני וטעה השליח ואמר הרי את מקודשת לי והשליח אומר שטעה דמבואר במחבר סי' ל"ה סעיף ט' והיא מהמרדכי דאין כאן בית מיחוש ומשמע דאין צריך גט מהמשלח כמבואר בהב"ש ובפרישה דשם המשלח לא קידשה רק השליח קידשה ואמר לי נהי נמי דהיא כיוונה למשלח והשליח ג"כ טעה בדיבורו מ"מ השליח קידשה ואמר לי נהי דהקדש טעות ל"ה הקדש ולא נתקדשה לשליח מ"מ גם להמשלח לא נתקדשה משא"כ בנ"ד דקידש בעצמו וטעה בלישני' ולשון יד יש לפרש כמו יד לקדושין ע"כ ברור דהוה קידושי ספק. ועוד מדלא אמר ידך כמו חציך נראה מהלשון דאין הפירוש על יד לבד

(ה) והנה אם הבעל נאמן הדבר פשוט דאינו נאמן שאמר הרי יד כיון דאית חזקה בא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים וע' תשו' בית יוסף סי' ח' ואין לומר דנאמן במיגו דאי בעי מגרש לה כמו דאמרינן בב"ב קל"ד בעל שאמר גרשתי נאמן הואיל דבידה לגרשה דהמרדכי כ' בר"פ האומר בקידושין דל"ה מיגו שיצטרך ליתן לה כתובה והוה מיגו לגרוע ועוד בזה"ז שאין מגרשין בע"כ ליכא מגו ואין הספק רק אי נאמן לשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא עד שיקדש מחדש ולא שייך לומר דבזה"ז דאיכא חרם שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לאסור עצמו דהרי יכול לקדש מחדש. והנה אין לומר כיון דדר עמה בעל לשם קדושין כיון דלא ידע שיש ספק כדאיתא בס"ס ל"א

(ו) והנה אין לומר דהוי ס"ס שמא הוי קדושין ואת"ל דלא הוי קדושין שמא חופה קונה כדעת ר"ח וא"ל דחופה ל"ק רק לשוי' ארוסה כמ"ש מהרש"א ופוסקים מ"מ אח"כ כשדר עמה נעשית נשיאה אף בלא כונה אך זה ל"ה ספק דגם חופה אינו קונה בלי כונה וכיון שסבר דהוי קדושין לא כיון לקנות בחופה

ולכאורה נאמר כיון דבעילת זנות ל"ה רק דרבנן לדעת רוב הפוסקים ובאיסור דרבנן ל"א שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לדעת הרא"ה בב"ה ע' תשובת מוח"ז רע"א סי' צ"ט אולם דעת שבו"י ח"א סי' צ"ג דמדרבנן אמרינן שוי' אנפשי' חד"א וגם אני הארכתי בזה בספרי לאה"ע סי' מ' אות א' ע"כ לדעתי צריך לקדש מחדש בחשאי בפני ב' עדים ומ"ש כ"ת שאנו רוצה לקדש מחדש שלא יוציאו לעז על בניו אמת שמבואר בטוש"ע סי' כ"ו דאיכא פגם משפחה אם הוליד מפלגש אבל בנ"ד שהי' קדושין וחופה אף שיש איזה שאלה ל"ה בעילת זנות ח"ו כיון שהי' בדרך קדושין כמבואר בתשו' שב יעקב ובבית מאיר בסוף הספר תשו' ו' ובד"ח ח"א אה"ע סי' א'. וע"ל סי' ל"א אות ח"י מ"ש על תשו' זו ולכאורה י"ל שבנ"ד דיש ספק קידושין לענין בעילת זנות הוי ספיקא דרבנן אך למה נכנס בבית הספק כיון שיש תקנה בניקל ולא טוב עשה מה שפירש מאשתו אחרי שיש לו תקנה בניקל עד אינו נאמן נגד אשתו ועכ"פ עד השתא לא הי' בעילת זנות

והנני ידידו

הג"ה מנכד המחבר הרב החריף ובקי כ' אהרן לעווין נ"י. ושייך לסי' ל"ז

במה שהביא מ"ז מאוה"ג שליט"א באות ז' סי' ז' בשם הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ג דבספק עשה גם הרמב"ם מודה דאזלינן להחמיר מה"ת הנה כעין סברא זו כתב בחוו"ד סי' ק"י וע' בישי"ע או"ח סי' י"א מטו בה משמי' דמהרי"ט בתשובה ואנכי אמרתי להבין עי"ז דברי הש"ס בסוכה כ"ז דס"ל לר"א דאין יוצאין בסוכה שאולה משום דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים משלך. ורבנן דרשו לך למעוטי גזולה עיי"ש ויש להבין באיזהו סברא נחלקו, ולהנ"ל י"ל בדרך נכון דבאמת הקשו התוס' בדף ט' ד"ה ההוא למ"ל קרא למעט סוכה גזולה ת"ל דהוה מצהב"ע ותי' המפורשים דקרא איצטריך לספק גזל דלית בי' איסור מה"ת לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות מותרין מה"ת וממילא ל"ה ג"כ מצהב"ע ואפ"ה קמ"ל קרא דאינו יוצא המצוה דלא מקרי שלכם כעין שכ' המג"א בסי' תרל"ז בשם ספר יראים לענין גזל עכו"ם אולם יש לשדות נרגא בזה לפמ"ש למעלה דבספק עשה גם הרמב"ם מודה דאזלינן להחמיר א"כ ל"ל דקרא אתיא למעט ספק גזל יען מצד הסברא הו"א דיוצא בו כיון דמותר מה"ת דהרי כאן הוה הספק במ"ע אם הוה גזל ואז ל"ק המצוה או ל"ה גזל וקיים המצוה וכיון דבמ"ע אזלינן לחומרא נחמיר ונאמר דהוה גזל וממילא ל"ק המצוה ול"צ קרא אמנם י"ל דהרי עיקר הטעם דבמ"ע אזלינן להחמיר כתבו המפורשים הנ"ל דכיון דרובץ עליו חיוב לעשות המצוה לא מצי למיפטר נפשי' מחיוב הזה רק בדבר שהוא פוטר אותו בודאי ולא בדבר שפוטרו אך מספק ומעתה אמינא דזה דוקא במ"ע המוטלת אקרקפתא דגברא לעשותה י"ל דהוה עליו חזקת חיוב וכנ"ל אבל במ"ע דסוכה דאינה מוטלת אקרקפתא דגברא דהרי באמת ליכא חיוב לשבת בסוכה ורק אם רוצה לאכול וכדומה צריך לשבת בסוכה, וא"כ לא רמיא עליו חזקת חיוב מחמת המצוה ושוב גם במ"ע אזלינן לקולא וז"ב בסברא ולפ"ז שפיר י"ל דקרא איצטריך לספק גזל דמותר מה"ת ואפ"ה אינו יוצא המצוה [ואף דגם בסוכה איכא חזקת חיוב לשבת עכ"פ בלילה ראשונה מ"מ כיון דקרא כתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים ואז ל"ה עליו חזקת חיוב שוב י"ל דקרא איצטריך למעט ספק גזל בשאר ימים] אכן כ"ז יתכן לדידן דבשאר ימים ליכא חיוב לשבת בסוכה י"ל כנ"ל אבל ר"א דס"ל בדף כ"ז שם י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה (ואף דבש"ס דידן הדר בי' ר"א מ"מ עיין בתוס' שם ד"ה חזר שהביאו בשם הירושלמי דלכתחלה צריך עכ"פ לאכול י"ד סעודות בסוכה) א"כ לשיטתו ע"כ גם בשאר ימים הוה מ"ע דסוכה מוטלת אקרקפתא דגברא ושפיר י"ל כסברת המפורשים הנ"ל דבמ"ע אזלינן להחמיר בכל ספק ול"ל דקרא אתיא לספק גזל כנ"ל ולכן לא הי' יכול למידרש לך למעוטי גזולה וע"כ דריש לך למעוטי שאולה אבל חכמים שפיר דרשו למעוטי גזילה דלשיטתם יש לאוקמי קרא על ספק גזל כיון דלדידהו ליכא במצות סוכה תורת חיוב והבן בדברים כי נכונים המה. ובעיקר הסברא הנ"ל כבר ציין א"ז מאוה"ג שליט"א בפנים כי בפמ"ג או"ח סי' י"ז מבואר היפוך ממנה. ועי' בתיבת גומא פ' בשלח שהוסיף לחדש דגם בלאו שא"ב מלקות לכ"ע ספיקא לקולא ואנכי הארכתי בדבריו בספרי הקטן דבר בעתו צד מ' מ"א עיי"ש ופה קצר המצע מהשתרע: ומדי דברי זכור אזכור מה שראיתי בפנים סי' צ"ב אות ג' שהביא א"ז הגאון רשכ"י שליט"א מה שהעיר בספרו חא"ח סי' ל"ה בישוב קו' מעיין החכמה על כל הקרבנות דדחו שבת ישחטו ע"י שנים ושנים שעשו מלאכה פטורים והעיר א"ז שליט"א ע"פ מ"ש רש"י בשבת צ"ב דמשו"ה שנים שעשו פטורין בזה יכול וזה יכול דלאו אורחא למיעבד בתרי וחייבין בזה אינו יכול וזה אינו יכול דאורחא למיעבד בהכי עיי"ש וא"כ אם נאמר דאסור לשחוט בשבת רק ע"י שנים הוה שוב אורחא למיעבד המצוה בתרי והוה כזא"י וזא"י עיי"ש ובדבריו העליתי פרפרת נאה לבאר דברי המכילתא בפ' בא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו אפי' בשבת דברי ר' יאשי' א"ל ר' נתן עדיין לא שמענו והדברים סתומים להנ"ל נכון דבאמת הי' לנו לומר דפסח לא ידחה שבת רק ישחטוהו ע"י שנים ורק אמרנו דהוה כזא"י וזא"י דאסור אפי' בשנים וא"כ לפי המבואר בשבת צ"ד דר"נ ס"ל חי נושא את עצמו והקשו בתוס' אמאי פטור ואי משום דהוה שנים שעשאוהו הרי הוה ז"י וזא"י עיי"ש וע"כ דר"נ ס"ל זה יכול וזא"י ג"כ פטור ומכש"כ דס"ל דזא"י וזא"י דפטור כיון דזא"י וזא"י עדיף מז"י וזא"י כדמוכח בש"ס דשבת צ"ג ושוב י"ל דפסח א"ד שבת ורק ישחטוהו ע"י שנים ולכן אמר ר"נ עדיין לא שמענו דלשטתו אם ישחטוהו ע"י שנים ליכא איסורא וזה נחמד ע"ד הפלפול וע' בתשו' ב"י לח"ז הגאון שליט"א חיו"ד ח"ר סי' נ"ה אות ב'. עכה"ג מנה"מ: אהרן לעווין.