בית יצחק אבן העזר חלק א רמה

ילפינן וה"ה ממונא מאיסורא כמ"ש זקני הח"צ. ומ"ש עוד הפ"י שם ותדע דהרי הבעל יכול להפר נדרי אשתו אף שאין לו בה זכות מדאורייתא. שם הטעם משום כל הנודרת ובאב לא אמרינן כל הנודרת ע' בישי"ע ה' נשיאת כפים בדברי בן המחבר הגאון מהר"ם זאב ז"ל ושמא ס"ל להפ"י גם בבת כל הנודרת כשי' הפרישה סי' קל"ז

(ז) ואזכיר בזה סנסן אחד מימי חורפי בישוב דברי הרמב"ם פ"ג מאישות דיליף לקדושי נערה מאת בתי ולא חש לקו' הגמ' ואימא ה"מ קטנה. דהנה התוס' הקשו הא לקטנה לא צריך קרא דהשתא זביני מזבן כסף קדושי מבעי' ותי' דמה ענין זביני לכסף קדושין אבל יש להקשות בדרך זה דהנה המקנה הקשה אהא דילפינן מקרא דויצאה חנם אין כסף לעיקר זביני דאיילונית דס"ד דאין יכול למוכרה. ולמ"ל קרא אס"ד דאין יכול למוכרה א"כ איך ימכור אב את בתו דלמא איילונית היא וא"ל דאזלינן בתר רובא דהרי אין הולכין בממון אחה"ר. ואמנם יש לישב זאת לפמ"ש ההמ"ג פט"ו מא"ב הכ"ו בהא דרוב נכרים נכרי ומשלם נזק שלם אף דאין הולכין בממון אחה"ר לפי שאין לו חזקת ממון. והכוונה דאם אזלינן בתר רוב. שוב אין לו חזקת ממון כיון דגזל עכו"ם לאו דאורייתא (כמ"ש הרי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות בסברתו א"כ אף אנו נאמר כאן דקטנה כל זכותה לאבי' אין לה שום חזקת ממון ואם אזלינן בתר רובא הכל של האב ואין לה שום זכות ולכן אזלינן בתר רוב. ומעתה י"ל השתא זביני מזבן לה כסף קדושין מבעי' והיינו דאס"ד דכסף קידושין שלה א"כ הרי יש לה לעצמה איזה זכות וחזקת ממון א"כ איך ימכור דלמא איילונית היא ולמ"ל קרא לעיקר זביני דאיילונית וע"כ מוכח דגם כסף קדושין לאבי' ומה מקשה ואימא ה"מ קטנה הא לקטנה ל"צ קרא אך הגמ' הקשה לרב דס"ל הולכין בממון אה"ר וליכא הוכחה הנ"ל דל"ח לאיילוני' אבל הרמב"ם שפוסק אין הולכין בממון אחה"ר שפי' יליף מאת בתי נתתי דלקטנה ל"צ קרא כנ"ל ובהכי יש לישב קו' ר"י מאורליינש בתוס' כתובות מ"ז ד"ה השתא זביני דלמ"ל ק"ו דאין יכול למכור בתו כשהוא נערה אס"ד דיכול למכור נערה למ"ל קרא למעשה ידי' השתא זביני מזבין לה עיי"ש להנ"ל נאמר דבאמת הפי' בגמ' ג"כ השתא זביני מזבין לה כנ"ל דאס"ד דמעשה ידי' לעצמה איך ימכור שמא איילונית ולמ"ל קרא לעיקר זביני דאיילונית כיון דמעשה ידי' לעצמה הרי יש לה חזקת ממון וא"ה בממון אחה"ר (ואף דסוגיא דכתובות קאי לרב מ"מ כיון דהתורה אמרה אף יותר מי"ב שנים ולא הביאה שערות יכול למכור ובזו דאיכא ריעותא לרב ניחוש שמא איילונית כדמוכח מלשון הב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ז וע"כ מעשה ידי' לאבי' ול"ל חזקת ממון) וזה שייך רק בקטנה אבל בנערה צריך קרא למעשה ידי' דליכא להוכיח מדיכול למכור נערה דילמא איילונית היא כיון שכבר הביאה סימנים וזה ישוב נכון דרך פלפול אך י"ל כיון דבכל אופן ירושתה מאמה ומקרובי' לעצמה א"כ יש לה חזקת ממון ומ"מ לא מנעתי מלכתוב זה. והנה בפנ"י בתוס' שם ד"ה השתא זביני מזבין לה מייתי לגמ' דעירוכין דבקטנה הדרא ומזבנא משא"כ ביובל וזה להיפך מדברי הגמ' וע"כ ט"ס בדברי' וצריך להפוך כל דברי' שם וכצ"ל דאליבא דרב וכו' היינו משום דהדר ומזבני משא"כ באמה דלא הדר ומזבני והיינו למ"ד אין מוכרה לשפחות וכו' וא"כ משמע למאן דאית לי' וכו' דאפי' לרב דמשמע דהיכי דהדרא ומזבנא וכו' ודו"ק

(ח) מה שהקשית על דברי המאירי הובא בשטמ"ק לב"ק דבאיסורין כגון נתקדשה האשה נטמאו טהרותיך מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכ' הנוב"י סי' ע"ב דהיכא דהעדות נוגע לממון גם המאירי מודה והקשית הרי גם נטמאו טהרותיך יש לו הפסד ממון אם הי' תרומה ל"ק דכיון דהעדות הי' באיסורין מה שנפסד ע"י מה שנאסר לא מיקרי הוצאת ממון ואדע דהרי בנטמא טהרותיך ע"א נאמן אף דאינו נאמן להוציא ממון וע' בר"ן פ' האומר שהקשה בהא דז"ב דאמר ע"א של מעשר שני אינו נאמן והרי ע"א נאמן באיסורין ותי' הרמב"ן דהוי הוצאת ממון מרשותו לרשות גביה וזה דוקא לרשות גבוה משא"כ מה שאסרו ואין מוסרו לרשות אחר ל"ה הוצאת ממון בשגם דתרומה טמאה מותר בהנאת הסקה וגם אח"כ יהי' ברשותו ל"ה הוצאת ממון משא"כ אם העדות הוי ג"כ לענין ממון אחר נכונים דברי הנוב"י וע' שב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ד

(ט) מ"ש להקשות אדברי ב"ש אה"ע סי' קס"ט סק"ד כ' בעדי יחוד אם הבעל אומר שלא קידשה נאמן וכתבת דהרי אין אדם משים עצמו רשע. הנה בעדי יחוד לבד ודאי ל"ש אאמע"ר כיון שאומר שלא בעלה אלא אף בעדי ביאה רק שאומר שבעל לשם זנות ע' תשו' זקני הח"צ ס"ג דהא דאאמע"ר דוקא שלא נודע אם עשה איזה מעשה אבל אם איכא ריעותא לפנינו דממנ"פ הוה עבריין נאמן לומר שעשה איסור עיי"ש א"כ אף אם קידש בביאה הוה עבריין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה שוב נאמן שבעל בעילת זנות והארכתי בכמה תשו' בדברי הח"צ ומ"מ גם הש"ג לא כתב רק אם שניהם מכחישין ואומרים שלא קידש אבל לא אם אחד אומר שלא קידש וכ"כ בתשובה להוציא מדעת מהר"ם מינץ עיי"ש

(י) מ"ש בענין חילוק שבין איסור לאו לאיסור כרת להקשות ארש"י יבמות קי"ט מדף פ"ב בשם ספר ישרש יעקב הוא קו' תה"ד הובא בתשו' גם זה שכ' לחלק בין התחיל הספק באיסור כרת ומיתה אף שאח"כ בא לאיסור לאו ובין היכא שמעיקרא הספק נולד באיסור לאו דבריך נכונים וישרים

מ"ש במכתב השני דאף באיסור לאו לא מוקמינין אחזקה וראי' מגיטין ל"א במפריש מעות להיות מפריש עליהם מע"ש דלא מוקמינין אחזקה אף דמע"ש ל"ה רק איסור לאו ע' יבמות פ"ו דטבל מעש"ב במיתה וע' תוס' שם נסתפקו בטבל מעשר עני ובמדרש מבואר דהיא במיתה והובא כבר באחרונים ודו"ק

(יא) מ"ש להקשות על הרדב"ז דהיכא שהיא נדה ל"א אאע"ב בעילת זנות כיון דחשוד על החמור דא"כ השוחט בשבת אף דלא נעשה מומר בפעם אחת מ"מ כיון דחשוד על שבת ניחוש ששחט בסכין פגום ע' בב"י סי' קי"ט מ"ש על הרמב"ן בתי' הב' דס"ל חשוד על החמור לא חשיד על הקל דזה דוקא בב' מיני איסורין כגון מומר לערלות אינו חשוד על השחיטה וכוונתו שהוא איסור מאכל משא"כ במעשר שבועות אעפ"י שהם מוחלקים באיסור מ"מ כיון שכולם באיסור מאכל חשיד עיי"ש והובא בספרי חא"ח סי' ע"ד אות א' עיי"ש מה שפלפלתי בזה א"כ מי שבועל נדה חשיד על בעילת זנות אבל מי שמחלל שבת ול"ה מומר א"ח לאכול דבר איסור או אף להאכיל ודו"ק

(יב) מ"ש להקשות על תוס' חולין י"א בהא דילפינין ממכה אביו דאזלי' בתר רוב שהקשו ודילמא משום דמוקמינין להאם בחזקת כשרות והרי חזקת צדקות היא חזקה מחמת רוב ואם לא אזלינן בתר רוב גם חזקה ליכא כבר הרגיש בזה בבית אפרים יו"ד סי' ב' ועיי"ש שהרחיב הדבור והגאון מהרמ"ט רצה לומר דחזקת צדקת היא חזקה מטבע ושם הקשו עלי' מקרא דיצר לב האדם רע מנעוריו ועיי"ש שהקשה לר"מ דחייש למיעוטא איך מהני עדים דילמא הם ממיעוט משקרים וע"כ חזקת כשרות חזקה בטבע וקשיא מקרא. וכתבתי בתשו' (ע"ל סי' קי"ט אות ג') בענין ליהנות באכילה ושתי' ושאר דברים והיא אהבת הערב הוא מטבע ובזה חזקת כשרות רק מרוב. ולזה אמר יצר לב האדם רע מנעוריו. אמנם להגיד שקר בשביל הנאת ממון הוא אהבת המועיל הוא דבר שכל לעשות איש לרעהו סבה לתכליתו אינו מטבע אך עצת יצר שכלו ובזה חזקת כשרות בטבע ולכן לר"מ יועיל עדים והענין ארוך וכאן אקצר

ואמנם בגוף דברי התוס' י"ל דהכי מקשה ודילמא משום דאוקמא אמו בחזקת צדקת ואיכא תרי רובא חזקה מחמת רוב צדקת ורוב בעולות תולין בבעל. ואכתי חד רוב מנ"ל דבתרי רובא הוה מיעוטא דמיעוטא ואפי' ר"מ לא חייש. וכן מה"ט מהני ב' עדים לר"מ דהוה ב' רובא דליחוש ששניהם משקרים הוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הפ"י ריש גיטין בשם חתנו. וכ"כ בתשו' בית יעקב עיי"ש דבר נחמד בהא דשבועות ל"ג ונשותיהם גוססין ואכמ"ל

(יג) וששאלת באחד שעשה ראשי פרקים ודברו שלעת מצוא יכתבו תנאים ונמשך הדבר עידן ועדנים ועתה א' רוצה לחזור מהשודך אם יש בזה חרם הקהילות וכבר ראית דברי הב"ש והט"ז דעכשיו שהמנהג שכותבין תנאים ודאי אדעתא דתנאים עשו הראשי פרקים ויכול כ"א לחזור קודם כתיבת התנאים אך שרצית לומר דמ"מ חרם הקהילות יש וחילך מדברי הש"ך בנקודת הכסף ביו"ד ובח"מ בש"ך סי' כ"א דאם בתחלה עשו השידוך בסתם, ואח"כ לא קבעו זמן ואח"כ כשכתבו התנאים קבעו זמן לנשואין אף שעבר המועד שהוקבע בתנאים חל חרם הקהילות מכח קשר הראשון שנתקשרו בלי קביעת מועד. וכן פסק בנובי"ת סי' ר"ד וחזר משמע דחרם הקהילות חל תיכף בראשי פרקים הנה הלשון שהעתקת לעיל מדברי הנקודת כסף הוא מדברי הנוב"י וע"כ משמע שבשעת עשיית השידך חל חרם הקהילות אף קודם כתיבת התנאים ואמנם באמת אין כוונת הנק"ך כמ"ש הנוב"י אך כוונתו דאם הי' מתנין תנאי מפורש בהתנאים שבאם לא יעשו הנשואין בזמן המוגבל אין בהתקשרות ממש ודאי אף בעבר הזמן מחמת אונס פטורים מלישא זא"ז אך כיון שעשו השידוך בסתם וגם אח"כ לא הי' תנאי מפורש ודאי לא הי' כוונתם שיהי' הזמן עיקר בדבר ולכן חייבין עדיין לקיים השידוך. ואלו הותנו בפירוש בשעת עשיית השידוך על הזמן אמרינן גם אח"כ בהתנאים הוה כתנאי מפורש אבל כיון שעשו השידוך בסתם רק שבשעת התנאים כתבו הזמן אמרינין דהזמן לא נכתב לתנאי מפורש דאם לא יתקיים יתבטל הקשר וכן מבואר בש"ך סי' כ"א ולדברי הנוב"י דחל חרם הקהילות בשעת ראשי פרקים מה מהני אם הי' תנאי מפורש בשעת התנאים וע"כ כדכתבתי ומעולם לא על דעת הש"ך דחל חרם הקהלות קודם התנאים כדמשמע מנוב"י ותשו' זו הוא מבן המחבר ולא כוון יפה במחכ"ת אמנם אף לפ"מ שהבנת מהנוב"י זה דוקא כשכתבו אח"כ תנאים. אבל אם הוא מוחה מלכתוב התנאים אין עלי' כלום כמבואר בטו"ז וב"ש וע"כ אין על החוזר לא חרם ולא קנס. ואף הב"ש אחרון סי' י"ג שכתב דבראשי פרקים אינו יכול לחזור היינו מצד הקנין והחיוב אבל לא מצד החרם (ועמש"ל סי' קי"ב אות א')

והנני ידידך

סי' קמ"ה

ב"ה לבוב "עת קץ" לפ"ק

שלום וברכה לכבוד הרב המופלג החכם השלם המשכיל מ' אהרן הכהן נ"י בעיר לונדין

ע"ד השאלה באחד שנשא אשה זה ט' שנים ויש לו ארבעה ילדים וכעת אומר שבשעת קדושין כשאמר לו המסדר שיאמר הרי את מקודשת סבר שאמר הרי יד מקודשת והעדים והמסדר קדושין לא הבינו שאמר הרי יד ונדמה להם הרי את. והנה המקדש אינו מבין לשון הקודש רק זאת ידע שיד פירושו האנד והמקדש אומר שכיון לשם קידושין גמורין וכן האשה כיוונה לקדושין ושואל אם צריך לקדש מחדש

(א) תשובה הנה אם אמת הוא שאמר הרי יד מקודשת נרא' דצריך קדושין אחרים דהרי יד מקודשת גרע מאמר חציך מקודשת דאמרינן בקדושין ז' ובסי' ל"ה דל"ה קדושין ולכאור' יאמר דכיון דדיבר עמה תחל' מעניני קדושין אף אם נתן לה בשתיק' מקודשת והרי יד לא גרע משתיק' דזה אינו דהרי יד גרע מלא אמר כלל דומיא דאמר לה מיוחדת לי דמבואר בסי' כ"ז דהוה ספק קדושין דגרע באמר לישנא דמלאכ' משתיק' ושם הוה ספק ובאמר חציך מקודשת ודאי ל"ה קדושין ומדסתמו הפוסקים נשמע דאפי' דיבר עמה מעסקי קדושין ל"ה קדושין כלל ולכאור' קשי' בגמ' דעל מה דאמרו חציך מקודשת לי אינה מקודשת מקשה