בית יצחק אבן העזר חלק א רמד

אחרון אות ו'] וע' בל' הרמב"ן על התורה פ' אמור ד"ה יהי' לכם שבתון שיש להעמיס בדברי' דאם עושה כמה שביתין בקביעות שביתת חנות ומוכר והפועלים משכימין למלאכתן וכו' הוא עובר אדאורייתא עיי"ש ש מ"מ מלשנו לא משמע דהוא מטעם ב' שביתין רק לפי שהוא עושה בקביעות וע' תוס' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה של הקדש תימא ונבטלו ברובא וכ"ת דדבר שיש לו מתירין הוא דדבר שיש לו מתירין דרבנן וכתבו א"נ מטבע חשוב ולא בטל ותמה המ"ל פ"ז ממעילה דזה ג"כ דרבנן אולי כוונתם דב' אסורי דרבנן כדאורייתא דמי אך יש לחלק דמ"מ איך חייב קרבן מעילה ואינו דומה למ"ש המ"ל דשם מוטב לעבור בשוא"ת משא"כ לעבור בקום ועשה אך למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא י"ל לפמ"ש בספרי בית יצחק חיו"ד סי' ב' בש"ה אות א'. ויתכן יותר דתוס' במעילה הקשו שם לר"ע דס"ל כיון שהוציא ראשונה מעל ור"ע ס"ל חשנ"ב ל"ד דהוא ס"ל וזבחת קאי לאיסור נחירה כדאמרינין בחולין י"ז ע"כ שפיר מייתי דרבנן אדרבנן ועמ"ש בדברי תוס' מעילה בספרי ב"י או"ח סי' נ"ד אות א' ב' ואין להאריך כאן בפרט זה יותר. והנני ידידו

סי' קמד

ב"ה פרעמישלא זכרון היא בספר לפ"ק

לתלמידי ה"ה הרב החריף ובקי זך הרעיון מ' זלמן זאפרין

ז"ל

(א) ראשית דבריך הקשית על הפוסקים דבאיסורין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דילפינן מד"מ ואיך נלוף והלא דיני ממונות חמור דאין הולכין בממון אחה"ר והלא הא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק להוציא דלהחזיק מקבלין ובזה דיני ממונות חמור מאיסורין. וזה יש ליישב דגם בקרקע אמרינן בב"ק דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובקצה"ח סי' ר"פ כ' דבקרקע אזלינן בתר רובא ומשם יש ללמוד לאיסורין ועוד דד"מ קיל מאיסורין לענין דרישה וחקירה ולענין עדות מיוחדת ב' דעות באיסורין ובממון מהני עדות מיוחדת אף להוציא, ע"כ שפיר יש ללמוד באיסורין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ומ"מ תי' הראשון יותר מחוור. ומ"ש לישב הא דאמרינן בברכות י"ט איסורא מממונא לא ילפינן ומשמע דממון קיל מאיסור ובכתובות מ"ז אמרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן ומשמע דאיסור קיל וכעין זה העירו תוס' ספ"ק דב"מ. וכתבת לישב עפ"י דברי התו' כתובות ל"ט ד"ה הואיל ונשואין מוציאין שכ' דדוקא לאוקמי ברשות האב לא ילפינן מנדרים אבל לאפוקי מרשות אב שפיר ילפינן וכתבת הסברא דלאפוקי מרשותה יש להבת חזקת ממון ובא האב להוציא לא ילפינן מאיסורין משא"כ להחזיק. ולפ"ז בכתובות דבא להוציא מעשה ידי' שפיר אמרי' ממונא מאיסורין לא ילפינן דאיסור קל דבממון א"ה אח"ה משא"כ בברכות לענין אבידה אין שייך לחזקה רק אם מחויב לקיים מצות השבת אבידה ממונא קיל. יפה הערת וכדבריך מבואר בתשו' זקני הגאון ח"צ סי' כ"א דלאוקמא בחזקת ממון ושלא להוציא ילפינן מאיסורין מכח כ"ש עיי"ש. ואם כי יש לך תנא דמסייע אילן גדול מ"מ גם דבריו צ"ע. דהנה מ"ש דאבידה ל"ל חזקת ממון אמת שתוס' כ' כן בכתובות ט"ו ויומא פ"ה דבאבידה אזלינן בתר רובא הואיל ולא בא לידו ברשות וצ"ל דאין למוציא אבידה דין חזקת ממון אבל זה רק למוציא אבידה אבל לא לבעל אבידה אף דאבידה אינו ברשותו אבל יש לו לבעלים חזקת ממון. ולפ"ז בהא דברכות דפעמים שאתה מתעלם וכ' תוס' בשבועות ל' אף שיקחו אחר ולא ישוב מ"מ מותר להתעלם אף שע"י כן יאבד בעל האבידה חזקת ממון למה לא ילפינן מכח ק"ו. ולישב זאת צ"ל כמו שהבאת בדבריך דברי שושנת העמקים שכ' דשם בברכות קאי אליבא דרב דהיא בעל המימרא דמוציא כלאים בבגדו והוא ס"ל הוב"מ אחה"ר וליכא ק"ו. אמנם לפ"ז הנה גם הסוגי' דכתובו' מ"ז קאי אליבא דרב שם וצ"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן כדאמרינן בברכות וממונא מאיסורא לא ילפינן כמו בכתובות דאין הנישואים שוין. וכדברי מוכח מתוס' ב"מ ד"כ דבעל אבידה יש לו חזקה ואם מחזירין ול"ח שמא אינו שלו הוא נגד החזקה דאל"כ מה הקשו שם וא"ת טפי אין מחמירין בממונא דהרי זה דוקא נגד חזקת ממון וכבר תמה בדבריהם הפ"י וע"כ צ"ל דבממון ניחוש שמא יתן לאחר ויוציא מחזקת ממון. ואם בתוס' זה עדיין צ"ע ונכונים דברי הפ"י מ"מ בהך דברכות לפמ"ש תוס' דשבועות דאחר יקח הוה כנגד חזקת ממון מיהו באמת גם לבעל אבידה כל עוד שלא הגביה הוא שיהי' ידו כידו אין לו חזקת ממון רק חזקת מרא קמא והקצה"ח כ' בקונטרס הספיקות דחזקת מרא קמא לא אלים כנגד רוב ונכון הסוגיא כמ"ש בדבריך ועיין בנוב"ק אה"ע סי' ל"ו כ' ג"כ דבאבידה ליכא חזקה גם כ' דלהוציא ממון מחזקתו חמור מאיסור

(ב) ונ"ל ראי' לדברי הח"צ דדוקא איסור כרת חמור מממון אבל לא איסור לאו ממ"ש רש"י גיטין ל"ד ד"ה הכא איסורא ופירש"י איסורא דא"א וזה שפת יתר דכל איסורין לא ילפינין מממון ולדברי הח"צ נכון דשם איכא ליתומים חזקת ממון שהם מוחזקים בכל הנכסים כמ"ש תוס' ריש ב"מ ויבמות ל"ח וכשחכמים אומרים משום מה כח ב"ד יפה שלא יוכל למחות בהחלוקה מוציאין מחזקה ועדיף מאיסור ולכן פירש"י התם ממונא הכא איסורא דא"א דזה חמור והנה שיטת כמה פוסקים דלמסקנא דברכות י"ט דמשני שוא"ת שאני חזר ממה שאמרו לעיל איסורא מממונא לא ילפינין. ומ"מ כיון דחזינין דלאסור אשה לבעלה צריך דרישה וחקירה ולהוציא ממון א"צ דרישה וחקירה וגם בעדות מיוחדת מוציאין ממון ולדעת כמה פוסקים אין אוסרין על בעלה ע"כ דאיסורא חמיר מממון דמפני הפקר ב"ד הפקר שפיר יש ללמוד לענין גביית עדות שלא בפני בע"ד מממון ואין להאריך בפרט זה יותר וע' תוס' יבמות ס"ה ד"ה נשאת שכ' ומיהו תימא ומ"מ הלכה כן הוא דאיסור חמיר אף מהוצאת ממון לענין המבואר שם ודו"ק

(ג) ודרך אגב הנני אומר בישוב קו' תוס' שהבאת בדף ל"ט בכתובות אהא דנשואין מוציאין מרשות אב דילפינין מהפרת נדרים והקשו דהרי איסורא מממונא לא ילפינן. ונ"ל דהנה בהא דממונא מאיסורא לא ילפינן ד' מ"ו נ"ל פירושו דהנה דברי התוס' שם ד"ה זכאי במציאתה שכתבו שהאב נפסד על ידיהן דע"י קדושין מפקעת עצמה ממנו ולא נודע איזה הפסד יש לו אם אינו מיפר נדרי' ומי יודע איזה זכות היא לפני'. ונ"ל דהיא זכות גדול דהמג"א סי' תקע"א מייתי לרמב"ם דמ"ה בנדר העבד נדרי ענוי נפש אין רבו צריך לכופו דהוה כאומר פירות אחרים או נשבע להרע לאחרים דקמכחיש ואינו חזק למלאכה. והקשה דא"כ ע"ע נמי ותי' דיכול לצאת תוך זמנו (היינו בגרעון כסף) ולפ"ז קשיא באשתו ובתו דאין יכולין להפקיע לא יצטרך להפר דאין יכולין להפקיע עצמם למ"ד אין אשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ולשיטת הר"ן לא מהני איני ניזונית למלאכת הבית ובת לכ"ע לא מצי להפקיעה וצ"ל דמ"מ גם באשה ובתה אין נפשה קנוי' לו וזה פי' הקרא אלה החוקים אשר צוה ד' בין איש לאשתו ובין אב לבתו הכונה שהמקרא התיצב פה גבול קניני והמצב הנוכחי עד כמה האשה קנוי' לבעל וכן הבת שבידה לידור ואין נפשה קנוי לו ומ"מ יכול להפר לה שלא להפסידו ע"י שתכחיש. ונמצא שהאשה ממוצע בין דבר קניני ובין איש חפשי ותכליתי ומעתה בתחלה שרצה הגמ' ללמוד מהפרת נדרים שיכול להפר לבתו שמעשה ידי' לאבי' ג"כ לא הי' הכונה ללמוד ממונא מאיסורא רק שרצה ללמוד מדיכול להפר נדריה משום שלא תכחיש ולא תוכל לעשות מלאכתו ע"כ מוכח דמעשה ידי' שלו. ואמנם הנה דעת הרמב"ם הובא בטור ש"ע יו"ד סי' רל"ד דהאב מיפר כל נדרים אף נדרי שאין עינוי נפש. והקשו עלי' מספרי דמבואר דגם אב אין מיפר רק נדרי עינוי נפש ותי' דסתם ספרי ר"ש ואין הלכה כן ולא נודע טעם המחלוקת להנ"ל נאמר דר"ש כשיטתי' דדריש טעמא דקרא (כדעת הפוסקים דגם להחמיר פליגי) ולכן ס"ל טעם שיכול להפר משום שמכחשת למלאכה ולכן דוקא נדרי עינוי נפש יכול להפר ואנן לא פסקינין כר"ש כמ"ש הלח"מ פ"ג ממלוה בתחלת דברי' כשיטת הר"מ דלא כמ"ש הב"י אה"ע סי' ט"ז ע' במלא הרועים ומ"ה פסק הח"מ דלא כר"ש (וכבר כתבתי כן בספרי ליו"ד ח"ר ססי' צ"ד וח"ב סי' קנ"ד אות ה' באריכות)

(ד) ולפ"ז סוגי' דכתובות מ"ו איתא ג"כ כשיטת הר"מ ומ"ה דחי ממונא מאיסורא לא ילפינן והיינו דבאמת האב יכול להפר אף נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין הטעם משום הכחשתה למעשה ידי' רק דחידוש שחדשה תורה שיכול להפר דהרי מיפר אף נדרים שאין בהם עינוי נפש ולא ילפינין מאיסורין לממון ומעתה מיושב קו' התוס' דף ל"ט דהן אמת דאין ליליף ממה שיוכל להפר כיון דמיפר אף נדרים דליכא טעם, הכחשתה למעשה ידי'. אבל ממה שאמרה תורה דבנשואין יצאה מרשותו ואין מיפר שום נדר אף עינוי נפש ואס"ד דמעשה ידי' לאבי' אף לאחר שנשאת הי' לו לאב להפר עכ"פ נדרי עינוי נפש דהרי מכחשה למעשה ידי' וע"כ גם למעשה ידי' יצאה מרשותו וזה ל"ה ממון מאיסורא דהרי מזה גופה מוכח דמעשה ידי' שלה. וזה כפתור ופרח

ולפמ"ש דסוגי' דכתובות כשיטת הרמב"ם דאב מיפר אף נדרים שאין בהם עינוי נפש מיושב מה דקשה לי דקדוק בגמ' דמשני יציאה דכותי' קא ממעט ומקשה והא לא דמי שם נפקא מרשות אדון משא"כ בקדושין ומשני לענין הפרת נדרים מיהו נפקה מרשותי' דאבי' ובעלה מפירין נדרי' ועדיין קשיא דלא דמי' דשם מאדון נפקה מרשותי' ואינה חוזרת דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות משא"כ מאב, אף אם השתא יצאה מרשות האב מ"מ כשתמות או תתגרש נתרוקן רשות לאב ול"ה יציאה דכוותי' אבל להנ"ל לפמ"ש הר' יחיאל בסי' רל"ד בדעת הר"מ דדוקא קודם שנתארסה מיפר נדרים שאין בהם עינוי נפש אבל לאחר שנתארסה ונתרוקן רשות לאב ע' מיתה או גירושין אינו יכול להפר רק נדרים שיש בהם עינוי נפש שפיר קאמר בהפרת נדרים נפקת מרשותי' היינו נדרים שאין בהם עינוי נפש דבזה יצאה לגמרי מרשות אב ודו"ק איברא דקצ"ע על שיטת הר' יחיאל מהא דילפינין בכתובות מ"ט מקרא אלמנה וגרושה דאם יצאה שעה אחת מרשות אב אין יכול להפר דילמא קרא קאי באלמנה מן האירוסין וקמ"ל דאין יכול להפר נדרי שאין עינוי נפש כשיטת הר' יחיאל אבל נדרי ענוי נפש אף שיצאה שעה אחת יכול להפר ויש לישב דיושמע דדוקא אלמנה אין יכול להפר והלא בנדרים שאין ענוי נפש גם בחיי הבעל לא הי' יכול להפר

(ה) והנה מה שכתבתי בטעמא דהאב יכול להפר משום דמכחשה כמ"ש המג"א ה"ה י"ל בטעם שהבעל יכול להפר מה"ט. ואף דמדאו' אין מעשה ידי' שלו מ"מ כיון דהמנהג שהיא נותנת לו מעשה ידי' מה"ט יכול להפר כמ"ש תוס' בגיטין מ"ז ע"ב לענין פירות. ועי"ש תוס' כתובות ל"ט שהקשו אקרא דדרשינין אשה אין ספק בידה לעשות והלא מעשה ידי' מדרבנן ולא תירצו כמו בגיטין מטעמא דמ"מ כיון דאין זכות לבעל והרשות שלא תתן לו ל"ש מוציאה מרשות בעל. ולפ"ז גם להפרת נדרים יש לדחות דברינו. אך בהפרת נדרים הטעם דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ודוקא בענוי נפש כמ"ש בספרי חא"ח עי' מ"ז אות ו' הטעם ובאב דל"ש כל הנודרת כמ"ש האחרונים הטעם כמש"ל וע' יבמות צ' בגמ' טעם דבעל מיפר שלא תתגנה על בעלה וצ"ע מ"ט אב יכול להפר להנ"ל נכון דאב מיפר כנ"ל

(ו) והנה מה שהקשית בהא דהר"ן יליף בריש, כתובות דחופה הכנסה לרשות הבעל מדכתיב בית אשה נדרה וקשיא לך ממונא מאיסורא לא ילפינן ל"ק דמדאורייתא חופה אין מכנסת לרשות הבעל לממון כמו שנראה מדברי הפ"י ומפורשים בקדושין ג' דאין לו זכות מדאורייתא לפירות ולמעשה ידי' וקצ"ע על הפ"י דהרי נכנסה לרשותו לירושתה. מיהו י"ל ירושת הבעל לאו דאור' וצ"ע על הפ"י שם שכ' אהא דממונא לאיסורא לא ילפינן אע"ג דבעלמא ילפינן ממונא מאיסורא מדאורייתא ולא אדע מקומו אי' דאדרבה בברכות י"ט משמע דלא ילפינן שמא כוונת הפ"י לתוס' ב"מ כ' שתי' דמדרבנן חיישינן ללעז ולא ילפינן משמע דמדאורייתא