בית יצחק אבן העזר חלק א רמא

(טו) והנה בנתיבות סי' מ"ז סק"ז הבין מדברי תוס' יבמות כ"ח שכ' דבדבר הגלוי לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה הכוונה דבטב"ע והכרת איש אזלינין בתר רוב דעות ומה"ט מישב קו' התומים על הש"ך שמסופק בהעדים אומרים זה כתב ידנו ואחרים אומרים אין זה כתב ידנו דצריך קיום אחר ומה מהני הא תרי כמאה וכ' הכא דבהכרה אזלינין בתר רוב דעות ולפ"ז בנ"ד שרבו המכירים בטב"ע שהוא משה חיים על האומרים שהוא יאשא הם נאמנים יותר הגם שלדברי הנתיבות מיושב קו' הש"ך והנוב"י אה"ע סי' כ"ה מה שסותרים דברי תוס' יבמות לדברי תוס' כתובות כ"ב מ"מ דברי הגאון מליסא תמוהים דמפשטות לשון התוס' לא משמע כן וע' בהגה"מ שהובא לעיל דה"ט דסימנים וסימנים ועד א' דיניח דהוה כתרי לגבי תלת ולדברי' תרי גבי תלתא מהני בהכרה וע"כ לא כתבו תוס' רק דבר הגלוי לכל העולם ולא מטעם שכתב הנתיבות מ"מ יועיל סברא זאת לומר דבעדים ועדים בהכחשת טב"ע תלינין יותר בטעות העדים ומהני סימנים כמ"ש הנוב"י. ושוב ראיתי די"ל בהכרת הבעל שאנו דנין כולי עלמא כב"ד דמי שאנו דנין אם הוא בעלה או לא ובב"ד הולכין אחה"ר ואינו דומה לעדים אך מיבמות במיתת הבעל משמע דתרי כמאה ושמא יש לחוש לשיטת התוס'

(טז) סיומא דפיסקא היוצא מכל האריכות הנ"ל אם מהני הכרת עד א' יש לחוש לדעת הר"ן גיטין דהוה דבר שבערוה. ובנ"ד י"ל דמהני סימנים אמצעים כמ"ש ג"כ הנוב"י היכי דאין ספק רק בין ב' בני אדם מהני סימנים אמצעים וכן מוכח בהרא"ש ב"מ דף נ"ח ובנ"ד דב' בני אדם מעידין על שומא י"ל דהוה סימן אמצעי עכ"פ. וגם הסימן שנתן אבי' מועיל לשיטת הריטב"א שהבאתי לעיל והשומא שעל הירך שהעידו על יאשא כיון שהעידו שהוא על שמאל והוא נמצא על ימין עכ"פ ל"ה עדות שהוא יאשא וגם יש לצרף הידיעות נעלמות דסימנים מובהקים לכ"ע דאורייתא. וגם יש לצרף העדות שהעידו בליזענסק דהפאקען אינם דומים להפאקען של יאשא ע"כ אם יתברר בק"ק בריסק שמשה חיים נחלה ונעשה בפני' הפאקען יש לסמוך להתיר אשה זאת אם יסכימו הרבה גדולים ועל האשה מקראסניבראד אין ספק דאנו מחזיקין שזה משה חיים לא גירש האשה מקראסניבראד אמנם אם לכת"ה נראה שהדבר אמת שזה האיש הי' בקראסניבראד כפי מה שאומרים אנשי קראסני בראד ורק שהוא הי' אח"כ בקראסניבראד וזה נגד העדאת עדים שהעידו שיאשא מקראסניבראד לא נחלף רק אותו שהכירו מילדותו הוא הי' המקדש והמגרש אזי אין להתיר האשה הזאת ונחוץ שיסע זה הנמצא לק"ק קראסניבראד ולק"ק שידלאוויצא ושם יבורר הדבר בבירור ועד שיקויים דבר זה ידי מסולקת מההיתר עד יערה ד' רוח ממרום: והנני ידידו

סי' קמ"א

ב"ה פרעמישלא תרמ"ו לפ"ק שייך לה' קדושין

להרבנים הגדולים החריפים ובקיאים כש"ת מ' פסח יהודה הכהן נ"י הראבד"ק טארנאב ומ' נפתלי צבי סג"ל גאלדבערג נ"י ומ' משה אפטער נ"י דומ"ץ דק"ק הנ"ל

ע"ד הדו"ד שבין אבי החתן ובין אבי הכלה יתומה העומדת מצד עצמה. והנה יש להחתן מכה בצווארו שנקרא שקראפיל ובשעת התנאים לא הי' נראה המום ורק אח"כ נודע מהמום ורופא אחד הבטיח שבמשך ג' חדשים יתרפא אם יסע למרחץ יאוויניטש ונסע לשם ולא נתרפא עדיין והרופא אומר ש שיצטרך עוד ב' פעמים לנסוע לשם וטוענת עתה הכלה מאוס עלי ואינה חפצה בהשידוך ואבי החתן טוען שבעת שהכלה היתה בעירו ראתה המכה ושאל אבי החתן אם רוצית להתיר הקשר מחמת זה והשיבה שמזלה גרם ואין רצונה להתיר הקשר, ואח"כ הי' החתן אצל הכלה בעירה וקבעו זמן הנשואין ע"כ אף שהכלה שלחה אגרת אחר שנסע החתן לביתו שאינה חפצה בהשידוך אין בידה לחזור. ואם יהי' עפד"ת שבידה להתיר הקשר הוא תובע ההוצאות והכלה אמרה שמה שאמרה תחלה בהיותה בעירו שאין רצונה להתיר הקשר הי' בשביל הבטחת הרופא ועתה שלא נתקיים הבטחתו ע"כ טוענת מאוס עלי ובעת שהחתן הי' אצלה אחר שבא ממרחץ וקבעו זמן לנשואין כפי טענת אבי החתן ע"ז אומרת שהוא שקר ולא קבעו זמן לנשואין אך שלא אמרה שממאנת בהשדוך שלא רצתה לבייש החתן ותיכף כשנסע לביתו כתבה לו שממאנת בהשדוך זה תוכן השאלה

(א) תשובה הנה מה שיש להסתפק אם בזה שהסכימה אח"כ כשראתה המום התנאים בתקפו אי נימא כיון דהוי מקח טעות ולא הי' בהתנאים ממש ע"כ במה שהסכימה הכלה אח"כ אין נעשה תוקף לתנאים הדבר פשוט דכיון שהסכימה כשראתה המום על השידך התנאים בתוקפם. ה"נ דומה למקדש סתם ונמצא בה מומים שהדין הוא דמקודשת מספק כמבואר בסי' ל"ט סעיף ה' וכ' הח"מ סק"ט דדוקא דמיד כשראתה המום מקפיד אבל אם שותק כשנודע לו המום אף אם צוח לבסוף מקודשת בוודאי וכ"כ הב"ש וע"כ צ"ל כיון דשתק והסכים הוי קדושין למפרע כמ"ש הר"ן פ' המדיר לענין תנאי דכל תנאי הוא אם יקפוד ואם לא קפיד מקודשת למפרע ודברי הר"ן במחלוקת שנוי' מ"מ בקידש בסתם ונמצא מומין ולא קפיד נראה דלכ"ע הוי קדושין למפרע ה"נ דומה לקונה מקח ונתאנה ביותר משתות ולא תבע הלוקח ונתיקר דמבואר בח"מ סי' קכ"ז דהוי מקח למפרע וע' בנתיבות שם סק"א דאפי' אם קידש אשה בחפץ זה הוי קדושין למפרע על כן בקידש סתם לכ"ע מקודשת בשתק והסכים ולפ"ז ה"ה לענין שדוכין נמי הדין כן אך בשדוכין אם שתק אחר שראה המום ואח"כ צוח י"ל דמ"מ הדין בספק דהרי במקנה ה' קדושין הקשה על הח"מ אמאי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדאמרינן לענין מתנה בשתק ולבסוף צוח וכ' כיון דהוי ספיקא דדינא בח"מ סי' רמ"ה ע"כ לענין קדושין דבלא"ה במום הוי ספק קדושין הוה ס"ס להחמיר א"כ לענין שדוכין דקיל מקידושין י"ל הוכיח סופו על תחלתו אך לפ"מ שמחלק ברמב"ם פ"ב מה' גירושין הי"ג לענין ברי שאמר כתבו והרג עצמו מיד אז אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אבל שלא מיד ל"א הוכיח סופו על תחלתו ומקורו מירושלמי וע' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ו והארכתי מזה בתשובה א"כ דברי הח"מ נכונים בלא"ה דכוונתו בשתק ולאחר זמן צוח ע"כ גם בשדוכין י"ל הכי אך זה דוקא אם הי' המחותנים והזוג ביחד ושתקו. אמנם בנ"ד א"צ לזה דהרי הסכימה בפירוש ע"כ התנאים קיימים

(ב) ואמנם יש לדין במה שטוענת מאיס עלי כי בזה יכולה לומר מה שנתרצה בתחלה הי' בשביל הבטחת הרופא ועכשיו אינה מרוצה והנה דברי הב"ש בסי' ל"ט סוף ס"ק י"א אינם מדוקדקים שכ' ואחר שידוכין ולא קידש אותה ל"א נסתפחה שדהו כ"כ בתשו' הרא"ש כמ"ש בסי' נ' ונמצא לפ"ז אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר שדוכין יכול לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א"צ ליתן לה הכתובה א"כ אחר השדוכין פטור בלא קנס ולכאורה דבריו אינם מובנים דנראה דקאי אנולד מומין אחר השדוכין כמו שמביא בתשו' הרא"ש דל"א נסתפחה שדהו וא"כ מה זה שכ' דהא אם נמצא אחר הנשואין ונולד, אח"כ המום צריך ליתן כתובה ואם מיירי שהי' המום קודם שדוכין מה ענין זה לתשו' הרא"ש ונראה כוונתו דלעולם מיירי שנולד מום אחר שדוכין והב"ש מדמה דהרי בנמצא מום אחר הנישואין מום שהי' מקודם א"צ ליתן כתובה ונהי דנולד מום אח"כ צריך ליתן כתובה משום דשייך לומר נסתפחה שדהו אבל בשדוכין דל"א נסתפחה שדהו גם בנולד מום אח"כ א"צ ליתן קנס ולפי שאין נוגע לענינינו דבכאן הי' מום קודם שדוכין ע"כ קצרתי: (ג) ולענין דינא הדבר ברור דיכולה לטעון מאיס עלי דזה נחשב מום והיא ג"כ טענה מבוררת. אך מ"מ יכול אבי החתן לטעון כיון דנתרצה פעם אחת ע"כ אין מאמין לה שהוא מאיס עלי' מחמת המום אך שמא מחמת טעם אחר אינה מרוצה בהשידך ויכול להטיל קבלת חרם שמאיס עלי' מחמת המום וכ' בגבעת פנחס להגאון הפלאה בסוף הספר סי' ע"ד ע"ד הטענה מאיס עלי מחמת מום זליפת עינים נהי דהוה אמתלא מבוררת מ"מ יוכל להשביעה על כך אם באמת שמחמת אמתלא זו מאיס עליה. ואמנם מה שפוסק שבועה אינו הדין כן דהוי טענת ספק וע"כ כוונתו כיון שהי' ודאי שדוכין והיא רוצה לפטור עצמו צריכה שבועה לברר בשבועה כעין שכ' רמ"א סי' ע"ז לענין מאיס עלי דצריכה לישבע מ"מ כיון שבנ"ד האמתלא מבוררת ע"כ לא יוכל להטיל רק קבלת חרם דבלא"ה אין נוהגין רק להטיל קבלה כנ"ל בנ"ד ע"כ יכול להטיל קבלה

וע"ד אם חייבת הכלה בהוצאות נלפע"ד דבנ"ד אם תקבל בחרם פטורה מהוצאות דהנה כבר כתבתי בתשו' (ע"ל סי' ק"י אות ה') כדעת השבות יעקב דאם הבת ממאנת אף באמתלא מבוררת חייב אבי' לשלם הוצאות והטעם כתבתי דכיון דאבי הכלה גרם היזק להחתן ל"מ טענת אונס לפטור דהרי הבית אפרים רצה לומר באה"ע סי' ס"ב דאם בתו ממאנת האב חייב בקנס וצריך לברר האונס רק מ"מ לענין החצי נדן קנס נאמן בשבועה שהוא אונס דאיכא אומדנא שלא נתחייב אדעתא דהכי אם בתו תמאן אבל לגרום היזק לחבירו ל"א אומדנא ע"כ צריך לשלם הוצאות ועוד כתבתי כמה סברות ופלפלתי הרבה בדין זה בדברי קצה"ח סי' ר"ז. אמנם בנ"ד שבשעת התנאים הי' מום במקח ואח"כ כשראתה המום אולי היתה אומרת שאינה מרוצה לא הי' בהתנאים ממש וההיזק גרם החתן לעצמו שלא הודיע לה. אך כיון שהסכימה אח"כ ע"כ צריכה טענה מאיס עלי ולקבל בחרם ומאז שהסכימה לא הי' גרם היזק הוצאות דהוצאת התנאים בלא"ה הניח מעותי' על קרן הצבי אם לא שאחר הסכמתה עשה הוצאות מחדש ע"ז יש לדין כנלע"ד בדין זה ומרוב הטרדה קצרתי. והנני ידידם

סי' קמ"ב

שייך לה' קדושין. ב"ה פרעמישלא תרח"ם לפ"ק

להרב הגדול החריף ובקי המפורסם כש"ת מ' נפתלי גאלדבערג נ"י ראבד"ק טארנאוו יע"א

ע"ד ששידך בן ראובן לבת שמעון שהי' לה ביכעל מקאסע ע"ס 200 והתחייבה בהתנאים להכניס להנדן והשלישה הכלה ואבי' הביכעל ונתן השליש ב' שטרי שלישית לשני הצדדים ובהם נאמר שאבי הכלה ומחותנו אבי החתן הניחו לטובת הזוג הביכעל וכשיבאו הש"ש ישוב הביכעל ואח"כ לקח החתן בהקפה סחורה מאחד עבור סך מאה ר"כ ונתן לו משכון הש"ש וגם וועקסיל ואח"כ הותר הקשר עפ"י ב"ד והחתן הודה בב"ד שכל הביכעל הוא של הכלה ואין לו חלק וגם נתברר זאת בב"ד ואבי החתן נתן כתב בלשון אשכנז שהודה שהביכעל שייך להכלה ושהשליש רשאי להחזיר הביכעל להכלה או לאבי'. ועתה באו לדין שהסוחר שהחתן חייב לו מעות והש"ש בידו אין מרשה להשליש לתת הביכעל לאבי הכלה והשליש אינו רוצה. לתת הביכעל בלי שני ש"ש ואבי הכלה תובע להשליש שיחזור הביכעל בלי ש"ש מהצד השני וגם תובע להסוחר שיחזיר הש"ש להשליש ושאל הדין עם מי

(א) תשובהנ הנה הביכל של הכלה לא זכה החתן ואין לו שום חלק בזה ואף שאבי הכלה הושלש והשליש כתב שהושלשו שניהם לטובת הזוג מ"מ לא גרע כח הכלה בזה