בית יצחק אבן העזר חלק א כג

פסולי עדות דבזה מהני בב' התירוה והרשב"א לא הביא רק לסניף מהך דהתירוה דראי' ברורה ליתא כיון דעד הראשון נאמן יותר. ועיקר היתר הרשב"א בפת כיון שכבר לקח א"כ אין ראי' לנ"ד דדוקא כשכבר קידש אשה דומה לפת פלטר שקנה כבר וה"ה שמותר לישא אותה אבל בשדוכין לבד אינו דומה ללקח פת ואסור כן נלענ"ד ואפילו אם ירצה לומר בכל תקנה מהני התירוה אף שבטל הטעם בנ"ד כבר כתבתי דבשעה שנשא אשה נשא אדעתא שלא יהי' לו אשה אחרת ולא יפקיע חיובים שלה אך אם הוא אונס יפטור מכל זה ובעבר האונס חוזר לחיובים ודוקא אם נשא כבר א"צ לגרש. ועיין ב"ש סי' ט"ו ס"ק י"ח מסתפק בנשא שני' באונס ועבר האונס אי צריך לגרש וצידד ג"כ דא"צ לגרש ואף אם נימא שם צריך לגרש כאן בנשא באונס ודאי א"צ לגרש השני'. אבל בלא נשא ועבר האונס ודאי אין מותר לישא כמו שהארכתי לעיל

והנה דברי המשמרת הבית הנ"ל מובאים בספר יד שאול להגאון האבד"ק לבוב בסי' רי"ח ס"ק א' אבל צ"ע דהרב למד משם להך דתשב"ץ באסר דבר אחד אי מותר מה שהי' לו מקודם והוא למד אזה לאיסור מהך דמשמרת הבית ואינו דומה דבפת נחתום כבר נגזרה הגזירה ומ"ה פלפלו אי חוזר ונאסר או לא אבל הך דתשב"ץ היא גזירה בדבר חדש והדבר ספק אי מה שהי' לו מקודם נמי נכנס בגדר האיסור והוא דומה ממש לבשר נחירה ואיבעי בחולין ומה זה ענין לדברי הרשב"א. וגם מה שתמה על הנוב"י שלא זכר דברי התשב"ץ והטו"ז והש"ך עיין בית אפרים סי' ס"ד חלק יו"ד שכבר הרגיש בכ"ז שם. גם מה שכתב דדעת הרא"ה דאותו פת אסור והרשב"א מתיר. באמת בלקח כבר הפת גם הרא"ה מודה. ובלא לקח גם הרשב"א אוסר וכן כתב הפ"ח שם

(ח) ודרך אגב הנני אומר בהך דאיבעי דבשר נחירה ודברי הרא"ש שם שהקשה הנוב"י אמאי לא איבעי בכל איסורין שהי' לו קודם מתן תורה ועיין בנוב"י ובית אפרים. לדעתי יראה. הנה באמת מצינו שכמה דברים שהי' להם מקודם מתן תורה ולא נאסרה רק מה שנעשה לאחר האיסור כגון בנגעים פ' ז' דנגעים מבואר דנגעים שהיו מקודם מתן תורה אינם מטמאין דדרשינן כי יהי' בו נגע עד שיהי' לאחר שנאס' ולא מה שהוא מקודם ובפ"ק דערלה מבואר מה שנטע קודם שבאו לארץ לא נאסר משום ערלה דכתיב תבואו ונטעתם. ולדעתי אם גלגלו עיסה קודם בואם לארץ פטורים מחלה משום דנתגלגל בפטור. ועיין בר"ש ריש פ"ב דחלה משמע שהי' לו גירסא בירושלמי בעת שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינן חייבין בחלה משמע אף שגלגל קודם. והקשה הר"ש הלא בלא"ה גלגל הנכרי. אבל גירסתן בירושלמי ומצאו קמחין וסלתות ומיירי קודם גלגול. ועיין מה שכתב פרשת דרכים בדרך הקודש ליישב דברי ירושלמי שם עם תוס' דר"ה י"ג שכתבו דיש להם מה שזרע. ועכ"פ חזינן שיש כמה דברים שלא נאסר מה שהי' מקודם ומעתה מיבעיא לגמרא בבשר נחירה כיון דכתיב כי ירחק ממך וזבחת לא נאסר רק מה שהוא בר זביחה בבואם לארץ כגון בהמות שהי' חיין בבואן לארץ אבל בהמות דלאו בר זביחה שנחרו מקודם בואן לארץ לא נאסרו כמו ונטעתם שלא נאסר מה שנטע כבר. וסלקי בתיקו וכ' הרא"ש דנ"מ באסר לזמן. כונתו כמ"ש הרמב"ן והר"ן לענין נשבע מדבר אי אסור בחצי שיעור שנסתפק הר"ן בשבועות ומקום הספק דממנ"פ אי כונתו לאסור חצי שיעור. ליחייב מלקות כיון שכיון לאסור ולישבע ע"ז הוי כמפרש ח"ש אי לא נשבע על ח"ש דאינו בכלל דבריו יהי' מותר בו. וכתבו הראשונים דמסתמא רצה לאוסרו ככל איסורי תורה ויהי' ח"ש אסור אבל לא לחייב מלקות כשאר איסורין. עיין באבני מלואים בתשובה והארכתי בדרוש מזה (ע' בספרי ליו"ד ח"א סי' פ"ט אות ב') א"כ אף הכי בגזרו לזמן מסתמא רצו לעשות כאיסורי תורה ואם בשר נחירה אסור דמסתמא רצה תורה לאסור אף מה שכבר ניחר אף הקהל אסרו מה שכבר נעשה כהך דהרשב"ץ. ואם התורה לא אסרה מסתמא גם הקהל לא אסרו. דכונתם בודאי כשאר איסורין ומעתה י"ל זה להאיבעי בגמ' אבל לדידן דעלתה בתיקו ולא נודע איסורן היכא נידון אזלינין בתר כונתו בענין זה לבד. כן נ"ל ביאור הענין באופן דצדקו דברי הרשב"ץ ועדיין לא יצאתי ידי חובת ביאור כל הענין אבל עכ"ז הרוחנו הרבה ותן לחכם ויחכם עוד

(ט) אעבור נא בין בתרי אמרותיו ומקודם נעיר קצת על דברי הברכי יוסף א"ח סי' ע"א שהרחיב הדיבור בהך ענינא אי התחיל בהיתר גומר אף שנעשה איסור וצ"ע בדבריו שם שכ' איברא דלפום רהיטא יש מקום לדחות הראיות וכו' וכן הי' אוכל באשכל ונכנס לחצר איסורא דאורי' הוא ותמוהים דבריו דגם בהי' אוכל ונכנס שבת ס"ל לר' יהושיע לא יגמור ושבת לא קבעה רק מדרבנן והגם דרמב"ם יש לו גירסא אחרת בשבת ובחצר ובשבת ס"ל יגמור למוצאי שבת אבל בשבת ודאי לא יגמור. וגם גירסא דידן עיקרת. וגם בחצר משמע מרמב"ם פ"ד ממעש"ב דס"ל כר' יוחנן דחצר לא קבעה רק מדרבנן. ואולי כונתו דעכ"פ יש לו עיקר מהתורה. א"כ קיצר בדבריו ולא משמע כן. וגם מסוף דבריו שהביא מנפרצה לר"ה דל"א הואיל ואישתרי משמע דס"ל בהך דחצר הוא ממש דאורייתא עיי"ש. עוד כתב בברכי יוסף שם ד"ה ונראה לישב לשיטת רש"י דטעמא דר' יהודה דהתם שרי לאו משום הואיל ואישתרי וכו'. אלא טעמא דס"ל דבכניסת שבת הדבר תלי' ושבת גורמת וכל דבכניסת שבת הי' מותר יהי לו מושך כחא דהיתרא אבל בשאר מילי אזלינן בתר השתא. וצ"ע מדברי הרא"ש סוף מ"ק שהביא ראי' מאייתי ב' שערות בשבת אף דלא נתחייב בתחלתו מחייב בסופו. ועי"ש שכתב ומה שהביא ראי' משבת אין ראי' דאין סוף התשלומין שייך לתחילתו כי סוף שבת פגע בחיובו הרי דלא תליא שבת בהתחלה ובאמת צ"ע מזה לגמ' ערובין י"ז דשבת גורמת. ושמא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כדמשמע קצת לענין מוקצה דתלי' רק בבין השמשות ותחילת היום ולמ"ד יש מוקצה לח"ש ס"ל לענין מוקצה אין סוף היום שייך לתחילתו וכל רגע מתחיל חיוב חדש ומ"ד אין מוקצה לחצי שבת ס"ל לענין דרבנן תלי' סופו בתחילתו. אבל לפי מה דמשמע מעירובין י"ז דפליג ר' יהודא אף בר"ה לענין דאורייתא עדיין צ"ע מהך דרא"ש סוף מ"ק. גם בדברי ראבי' ותה"ד סי' ל"ב שהביא ברכ"י צ"ע קצת שכתב במסב על שלחן ישראל שאוכל פת עכו"ם שמותר לבצוע מותר לאכול כל הסעודה אם התחיל בהיתר ובצע כעין דאמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וצ"ע לרבא דמחלק בזבחים ל"ב בין דחוי' להותרה דהיכא דהותרה ל"א הכי. א"כ הכא ודאי הותרה הבצוע דאם דחוי' הא אפשר לקיים שניהם שיבצע על ההיתר וע"כ הותרה ול"א הואיל. ולומר דהכא דחוי' משום כבוד האורח לא משמע כן ויותר הו"ל להביא מדברי התוס' יבמות כ' גבי גזירה ביאה ראשונה דביבמה מותר ביאה שני' הואיל והותר ממש משא"כ היכא דדחוי' בביאה שני' לא דחי. עיי"ש וכן כתב הרשב"א בקדושין. ועיין בב"ש סי' ט"ו גבי נשא שני' באונס מסתפק אי חייב לגרש וצ"ע מתוס' הנ"ל גבי יבמה דבדחוי' ל"א ביאה שני' מותרת ושמא נסתפק אי בדרבנן ג"כ אמרינן הכי. אבל גם זה יש לפשוט מיבמות שם דאל"כ אמאי איסור מצוה חולצת ולא מתיבמת ע"כ רק משום גזירה אטו ביאה שני'

(י) והנה כבוד תורתו הביא דברי הפ"מ סי' צ"ד שכתב היכא דהותר דבר אחד משום כבוד השבת מותר אף למוצאי שבת. והקשה מהך דדמאי בלוקח מעם הארץ בשבת אוכל על פיו ולמוצאי שבת אסור ואמרו בירושלמי הטעם דלא התירו אלא משום כבוד השבת וקשי' על הפמ"ג. והנה מה שהקשה מאבילות שבטל משום כבוד הרגל ומותר לגלח אח"כ אף שלא גילח ערב הרגל, ובזה פליגי רבנן ואבא שאול במ"ק וכתבו התוס' מ"ק י"ט ע"ב בשם הירושלמי מה בין יום שלשים דל"א מקצת היום ככולו ולמה בערב הרגל אמרינן מקצת היום ככולו. ומשני משום כבוד הרגל: והבין כ"ת דקאי לאבא שאול והוכיח מזה דאף לאבא שאול דהטעם משום כבוד הרגל. כדאמרינן בירושלמי אם לא נהג כבוד ברגל מותר לגלח אח"כ וה"ה בנ"ד דהתירו משום פרי' ורבי' אף דעתה שנתרפאית דבטל הטעם עדיין ההיתר במקומו. כמו דשם רק הטעם דאבא שאול משום כבוד הרגל בלא נהג כבוד הרגל ולא גילח שרי אח"כ, והאריך בזה. וכל זה גרם לו לפי שראה בחלופי גרסאות שכ' ור"ל אפי' לאבא שאול ס"ל כן ומוכח דהטעם משום כבוד הרגל. וסובר דדברי התוס' לאבא שאול ובאמת טעות נזדקר בחלופי גרסאות וצ"ל אפי' רבנן ס"ל כן ודברי הירוש' פשוט דמקשה לרבנן למה יום שמיני מגלח ערב הרגל דמקצת היום ככולו. והכונה לכאורה קשה להבין דמאן יימר יום שמיני הטעם דמקצת היום ככולו לא ראיתי מי שביאר דבריהם בזה. אך הכוונה דכמו לענין שבעה הרגל אינו מבטל רק בנהג אבילות קודם ה"ה מצות שלשים לא בטל רק בנהג קודם יו"ט יום אחד ממצות שלשים ולרבנן בשבעה ל"א מקצת יום ככולו. ונמצא דחל שמיני ערב הרגל בעי שינהג כל היום מצות ל'. ועכ"ז מגלח ערב הרגל דמקצת היום ככולו. ואמאי ביום ל' לא ס"ל לרבנן מקצת ככולו ומשני משום כבוד הרגל ומייתי סייעתא תדע דהרי כשחל שמיני בשבת ערב הרגל מגלח' ערב שבת. אף דלרבנן לא שלם אבילות. ואלו כשחל בשבת יום ל' אין לגלח ערב שבת אלא ודאי דלרבנן משום כבוד הרגל התירו וזה ברור ופשוט. ודברי חילופי גרסאות אין להם הבנה אחרת זולת זה ונמצא לאבא שאול אין הטעם משום כבוד הרגל כמו שהוכיח כ"ת. רק הרגל מבטל בין גילח ללא גילח ורבנן ס"ל משום כבוד הרגל. ומ"ה בלא גילח מקודם אסור אח"כ וכ"ת הבין דגם קו' הירושלמי הוא לאבא שאול. וזה טעות מפורסים דלאבא שאול גם ביום ל' וביום ז' אף בלא ערב הרגל אמרינן מקצת היום ככולו כמבואר בגמרא להדיא. והיוצא לנו דטעמא דאבא שאול הוא משום הרגל דהוא יום שמחה ומבטל גזירת שלשים ומ"ה גם אם לא גילח מגלח אח"כ ורבנן ס"ל הרגל אינו מבטל רק משום כבוד הרגל והיכא דלא גילח עדן קודם הרגל אינו מגלח אח"כ. ונמצא בנ"ד כיון דלא נשא עדיין ונתבטל כעת הטעם אינו חוזר להתירא. אמנם אף אם יהיה סברת אבא שאול מאיזה טעם וס"ל אף בנתבטל הטעם אינו חוזר לאיסורו מ"מ כיון דלא פסקינן כאבא שאול רק משום הלכה כדברי המיקל באבל אינו ראיה מאבילות לשאר דוכתא

(יא) אמנם מה שהרגיש על הפמ"ג סי' צ"ד מהך דהתירו בדמאי משום כבוד השבת ולמוצאי שבת לא יאכל. וכבר הרגיש בזה הגאון מלבוב בס' יד שאול סי' רי"ח. ובאמת לק"מ על הפמ"ג דל"ד לדמאי דשם אפשר לתקוני במוצאי שבת ומש"ה חייב לתקוני ובשבת שא"א לתקוני אוכל ע"י שאלה לע"ה ומבואר בירושלמי אם יש לו מה שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש אוכל מזה על סמך שיפריש וז"ל הירושלמי ל"א אלא שוגג אבל מזיד אסור דתנינן שכח לעשרן וכשאין עמו תנאי הא יש עמו תנאי אוכל על תנאי. והוא כדברי התוס' בכמה דוכתא דבשבת אסור לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ונמצא דאין דברי רבנן כחוכי וטלולא דבשבת אין יכול להפריש ואוכל, ובמ"ש מפריש ואוכל ומפאת כן אינו דומה להך דפת פלטר שהתיר רשב"א בלקח כבר אף שאח"כ בא פת ישראל דזה אין לו תקנה ומחזי כחוכא וכמ"ש הרשב"א דבשלחן אחד הותר ונאסר משא"כ זה יש לו תקנה. וע"כ מיירי כשבא לפנינו לשאול בשבת דבע"ש הוי מזיד וכשבא לשאול בשבת נימא ליה בשבת יאכל ובמוצ"ש יפריש משא"כ בהך דפמ"ג דמתירין לו לכבוד השבת אם למ"ש נאסר לו יהי' זלזול ומ"ה מותר גם אח"כ וה"ט דפת כשלקח

(יב) ודרך אגב ראיתי בצל"ח ביצה ל"ד והפ"י שם כתבו דיו"ט אינו קובע למעשר ודוקא שבת ע"ש ודבריהם תמוהים מירושלמי הלז פ"ד דדמאי ה"א דתוס' כתבו בכתובות נ"ה הטעם דאימת שבת עליו משום דקובע למעשר ומבואר בירושלמי דגם ביו"ט מותר לאכול וצ"ע. ושוב מצאתי בשעה"מ ה' מעשר פ"ה מביא ראיה מירושלמי ה"ב דיו"ט קובע ואולי ירושלמי דס"ל יו"ט נמי אוכל ע"י שאלה ס"ל הטעם משום כבוד שבת, אבל רמב"ם פסק דאימת שבת עליו ופסק דיו"ט נמי מותר ודוק וצ"ע על ירושלמי דאמרינן שם בשני ימים טובים של גליות אפילו למ"ד ב' קדושות הם. אוכל עד שלא נראה לעשר בנתים והרי יכול לעשר ביום א' על תנאי ושמא מיירי בשואל בין השמשות. והנה צ"ע על ירושלמי שכ' לעשרן בשאין עמו תנאי אבל כשיש עמו תנאי אוכל על תנאי ופי' המפרש באמר בע"ש שני לוגין שאני עתיד להפריש ואמאי מות' לאכול ע"י שאלה לע"ה והרי מותר לאכול בלא"ה בשבת ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדכתבו תו' חולין דף ו' והתו' ד"ה והותר כתבו דנותן עיניו לא מהני רק בדמאי. והלב ארי' שם התפלא על זה אבל עיין בשעה"מ ה' תרומות פ"ד הביא בשם קיקיון דיונה ורשב"א והאריך בפרט זה. והשע"ה הקשה ג"כ הרבה קושיות על הך דנותן עיניו ויותר הו"ל להקשות מהא דאמרינן טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו ול"א משום דמותר ע"י נותן עיניו בצד זה וע"כ בטבל גמור ל"מ נותן עיניו. אבל בדמאי ודאי שרי וקשיא מלוקח יין. וי"ל דמה דשרי ע"י נותן עיניו הוא דוקא לר"י ולרשב"א בשבת קמ"ג אבל איכא דפליגי בזה וי"ל משנה דלוקח יין לא ס"ל כן. אבל מחולין ו' משמע דגם ר"מ ס"ל דמהני נותן עיניו מדמקשה שם ודלמא ר"מ. והנה לפי הבנת השעה"מ הנ"ל פ"א דתרומות ה' ט"ז דתוס' הקשה אטבל גמור דיהיה מותר להפריש כיון דשרי ע"י נותן עיניו והבין מדבריהם דע"י נותן עיניו באמת מותר בשבת והק' השעה"מ מהא דאין מטלטלין טבל ע"ש ואני בער ולא אדע בזה הנה מבואר במשנה דאילם לא יתרום שאינו יכול לברך וכן ערום ובודאי דמפריש תרומה ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אינו מברך. וגם תורם במחשבה אינו מברך דהב"י כתב דה"ט דאינו מברך על ביטול חמץ רק על הביעור משום שהוא במחשבה וכן כתב בתשו' הרשב"א סי' י"ח דה"ט דאין מברכין על השמטת