בית יצחק אבן העזר חלק א רלח

עגלה ערופה זה ודאי דברי אגדה ואין למדין להלכה וכבר פרשו רבים דברי המדרש בענין אחר ויש סוברים שרמז יוסף בעגלה ערופה דבעי לתיקוני' על שולחו ליוסף במקום סכנה וכיון דיעקב נזכר מזה וידע שחטא והי' לו יסורין על חטאו וכפרה שמח כעין דאמרינן בברכות אהא דמזמור לדוד קינה לדוד אלא ששמח שפרע חובו ויש לזה רמז בזוה"ק בפ' ויגש עיי"ש. ועי' בס' ברכת שמואל ומה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' ח' בש"ה ועכ"פ אין להוכיח מזה דידיעות נעלמות מהני אף לפשטות דברי המדרש דהכי יעקב התיר עגונה בזה שהאמין שהוא יוסף וע"כ אין להוכיח מזה ודוק

(כו) והנה נדון מגוף העדות אם נמצא בגב"ע זה סימנים מובהקים הנה העד ליבלא בראהן העיד על שומא במצחו ולא זכר באיזה מקום אך עתה בראותו זכר שהי' לבעל אשה הזאת שומא באותו מקום וזה הוה כמצמצם המקום דלדעת הרד"ך הוה סימן מובהק ובכ"ז י"ל דדוקא באמר מקודם שהי' במקום ידוע משא"כ מה שאומר אחר שראה השומא שזוכר שהי' לבעל האשה הזאת שומא באותו מקום לא העיד במקום ידוע והנה כבר נודע שבשומא יש פוסקים דגרוע מסימן אמצעי ול"מ אף צמצום המקום כמבואר במ"ב ואמנם כת"ה כ' סברה ישרה דזה דוקא לאחר מיתה דשומא עשוי להשתנות לאחר מיתה משא"כ בחיים לכ"ע הוה סימן אמצעי ובצירוף המקום הוה סי' מובהק וזה ליתא דהן אמת ללישנא דסימנים עשוין להשתנות שפיר כ' אך הרי איכא לישנא דשומא מצוי' בבן גילו ל"ה אף סימן אמצעי וזה שייך אף בחיים. והטו"ז כ' באבה"ע דאנו צריכין לחוש לכולהו לישנא אולם מה שכ' בסוף דבנ"ד אין לחוש לשומא מצוי' בבן גילו שאין להסתפק רק בין יאשא ובין משה חיים וכפי הגב"ע יאשא צעיר ממשה חיים שבע שנים ע"כ ל"ה בן גילו ואין לחוש שמא הי' גם ליאשא שומא וגם זה אינו ברור דכיון דהעדים מכחישים זא"ז בטב"ע אין עדותן עדות ולענין הסימן יש לחוש שמא אחר הוא. אך נ"ל לפי מה שהעיד ר' משה זאמיכר שצורת הפנים של יאשא דומה למשה חיים א"כ מה שהעדים מכחישים בטב"ע יש לתלות לפי שהם דומים ע"כ נראה לכל כת שהוא אחד משניהם. ומ"מ אין לחוש לאחר. ואין הספק רק בין שניהם ומהני סימן השומא דהוה עכ"פ סימן אמצעי בחיים ועם המקום הוה סימן מובהק איברא דאם נאמר דאין ספק רק בין שני ב"א י"ל דמהני סימן אמצעי דע"כ לא איבעי לן אי סימנים דאורייתא רק באבידה דיש רובא דעלמא נגד האומר הסימנים כמ"ש הפנ"י וכן במיתת הבעל יש רובא דעלמא משא"כ כשאין ספק רק בין ב' ב"א. אמנם מגט אשה לא משמע כן דגם בנאבד גט והוחזקו ב' יוב"ש אין ספק רק נגד מיעוט דעלמא ומ"מ אמרינן דאם סימנים מדרבנן ל"מ

(כז) ובעיקר הדין שכתבו הפוסקים דאם סימנים ל"ד שומא הוה סימן מובהק לתירץ אחד ואם סימנים דאו' דוקא בעשוי להשתנות ל"ה סימן אמצעי ולפי"ז בחיים עכ"פ הוה סימן אמצעי ואם סימנים דרבנן לכ"ע לא גרע מסימן אמצעי ולכן אם צמצם המקום הוה סימן מובהק אם לדין יש תשובה דקשה לומר דבתחלה הי' ס"ל לגמ' דשומא הוה גרע מסימן אמצעי. ואם סימנים דרבנן עדיף שומא מסימן אמצעי דאיך יחלקו תרי לישנא בסברות הפוכות ע"כ י"ל דללנישנא דסדא"ו מיירי הברייתא בשומא בלא צמצם המקום רק האבר ע"כ ס"ל לת"ק דגרע מסימן אמצעי ור' יוסי בן דהבאי ס"ל דהוה סימן אמצעי וללישנא דסימנים דרבנן פליגי בשומא בצמצום המקום ומ"ה ס"ל לת"ק דגם בזה לא הוה כסימן מובהק ור' יוסי בן דהבאי ס"ל דבזה הוה סימן מובהק ולפ"ז כיון דחיישינן למ"ד סימנים לאו דאורייתא וכת"ק על כן אף שומא בצמצום המקום ל"ה סימן מובהק ונכון דלא פליגי ב' לישני בסברות הפוכות. אשר על כן קשה עלי לסמוך אסימן שומא לבד. דהרי גם המ"ב חולק ארד"ך וכפי הנראה גם הרד"ך אינו מחליט זאת והנה על השומא העיד עוד ר' בערל שו"ב והוא צמצם המקום רק שיש ספק בכונתו אם זוכר היטב צמצום המקום או שמציין השומא שראה עכשיו בהמקום אבל אין מעיד על צמצום המקום ונמצא אף אם צמצם המקום הוה סימן מובהק מ"מ אין כאן רק עד אחד וכתבתי בראשית התשובה דיש לספק אם מהני ע"א בהכרה זו אך י"ל דע"א בסימן אמצעי ועד אחד בסימן מובהק מהני אפי' במקום דבעינין ב' עדים דנהי דסימנים ל"ד ול"ה בירור גמור מ"מ משוה ספק וע"א על סימן מובהק מהני כאן דעד הראשון מגרע החזקה וכעין זה כתב הפנ"י בקדושין דעד אחד מגרע חזקה ומשוה ספק ויבואר עוד אי"ה. שוב ראיתי דא"א לסמוך ע"ז דדברי הפנ"י הם גליון ממהדורא בתרא בקדושין ס"ה במקדש בע"א ושם כ' רק להוי אמינא דעד אחד מטיל ספק בחזקה ומשוה ספק אבל באמת לא כן הוא דבודאי סוקלין ושורפין על החזקות ול"מ ע"א לפטור ממיתה ולעשות ספק על כן אין לסמוך על זה וקצרתי אמנם כבר כתבתי דלדעתי העד הראשון לא צמצם המקום ול"מ השומא להתיר

סי' קמ

המשך

התשובה

(א) והנה הרב ר' צמח אביו של משה חיים אמר בתחלה סימן על בנו ואח"כ ראה אותו ואמר שבפניו אינו מכירו אך מכח אומדנות המוכיחים אמר שהוא בנו ונדבר תחלה מענין נאמנות האב ואח"כ נדבר מהסימן. הנה כת"ה כ' שהאב נאמן לומר שהוא בנו כמו דס"ל לר"י מקרא דיכיר דנאמן לומר שהוא בן גרושה כדאיתא בקדושין דף ע"ח ובב"ב קכ"ז. וה"ה בנ"ד נאמן שיגרש האשה הזאת או שידור עמה. הנה לדעת רשב"ם ותוס' ב"ב קל"ד הא דנאמן לומר שהוא בן גרושה או שהוא ממזר או שהוא בכור דוקא בידעינין שהוא בנו אבל בלא ידעינין שהוא בנו אין האב נאמן. א"כ בנ"ד דלא ידעינין שהוא בנו אינו נאמן. אולם בטוש"ע ח"מ סי' רע"ז ורע"ט מבואר להלכה כדעת הרמב"ם דאפילו אמר על מי שאינו מוחזק בבנו כלל נאמן לומר בני הוא ובכור הוא אולם קושית קצה"ח סי' רע"ז קמה כחומה דא"כ למה אמרינן בכתובות כ"ה ע"ב דנאמן להאכילו בתרומה משום שבידו להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה באומר בני זה וכהן הוא והרי כמו שנאמן לומר בני הוא ובן גרושה כש"כ דנאמן להכשירו כמ"ש הנ"י ואף אם נאמר מעלה עשו ביוחסין מ"מ למ"ל לענין להאכילו בתרומה מיגו תיפוק לי' שהאב נאמן לומר שהוא בנו מאשתו כשרה כמו שנאמן לפסלו. ועל כן כתב דמזה מוכח דנאמן לפסלו ולא להכשירו. ואולם בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע איגר סי' ק"י הקשה למ"ל בב"ב קל"ה ובקדושין באומר זה בני לפטור אשתו מיבום וחליצה מטעם מיגו שבידו לגרשה תיפוק לי' שנאמן לומר זה בני. ולהקצ"ה שאינו נאמן רק לפסול ולא להכשיר כש"כ שאינו נאמן להתיר האשה וע"כ צריך לטעם דמיגו אמנם אף אם נאמר שנאמן להתיר בנו או לאסור לבנו אבל לענין אחרים אינו נאמן ומה"ט אינו נאמן להתיר אשתו לפטרה מיבום רק במיגו ולפ"ז נכון דאינו נאמן להשיאו אשה דהאב אינו נאמן להאשה שתשא אליו ואולי מה"ט איצטריך להאכילו בתרומה משום מיגו הכונה דאף אחר מותר להאכילו בידים. ועכ"פ מוכח מהך דצריך מיגו לפטור אשתו דאינו נאמן לאחרים ואם נאמן להבן להכשירו יש מחלוקת. ולפ"ז בנ"ד הנה אם בא לגרש אשתו אינו נאמן אביו לומר שהוא בנו לגרשה ואין לומר ממנ"פ אם הוא בנו שפיר מגרש ואם אינו בנו שוב נאמן זה אינו דלדבריו קרוב הוא כמ"ש תוס' כתובות כ"ה ע"ב עיי"ש ואף להתיר לבנו לדור עמה יש לומר דלדעת הקצה"ח אינו נאמן וגם יש לומר דנהי דנאמן לבנו להתיר מ"מ אינו נאמן שתדור היא עמו. כמו שכ' לעיל דמה שדן הנימוקי יוסף דהשתא דנאמן לפסלו כש"כ שנאמן להכשירו יש לדחות דלפסלו נאמן לגבי הבן ונמצא דהבן שנאמן עליו אינו יכול לישא כשרה. אולם להכשירו נהי דנאמן לגבי הבן אבל היא אסורה לישא אותו ולפ"ז באומר בני ממזר נאמן שלא ישא ישראלית. אבל ממזרת ג"כ לא ישא דהיא אסורה להנשא לו דאינו נאמן לגבי דידה אך גיורת יהי' מותר ממנ"פ אך י"ל מתוך שנאמן לגבי דידי' נאמן לגבי דידה אולם י"ל להיפך כדעת ח"ס אה"ע ח"ב סימן ס"ז דבאומר בני זה לפוטרה מיבום אף לירושה אינו נאמן ויש לפלפל הרבה בכ"ז. אמת הדבר דאם נאמר דבהכרת הבעל הן לגט הן לדור עמה סגי בעד אחד כמשמעות הר"ן דקדושין אף קרוב נאמן כמ"ש הפנ"י לתמוה על רש"י קדושין ע"ח שכ' אינו נאמן דקרוב הוא עיי"ש אך גם הוא כתב להוכיח מכתובות דף כ"ה דהוצרך לומר דנאמן האב לתרומה משום שבידו מוכח דקרוב ל"מ להקל כמו ע"א וכן כ' בשבות יעקב ח"א סי' מ"ד. על כן עדיין צ"ע אם קרוב מהני בהכרת הבעל ואין ראי' מהכרת הבעל והאשה לגט דמבואר סי' ק"כ דמהני אפי' עפ"י קרוב דשם הוה מילתא דעבידי לגלויי. משא"כ בנ"ד שיש הכחשת עדים על טביעות עין וגם בקדשתי ואינו יודע למי נראה דל"מ נאמנות משום מילתא דעבידי לגלויי

(ב) והנה כת"ה העיר דאולי לא מהני נאמנות האב לומר שהוא בנו רק בהכרה בפנים דהתורה אמרה יכיר ופירשו חז"ל בהכרת פדחת משא"כ אם אינו מכירו בטב"ע רק בסימנים או באומדנות וידיעות התורה לא נתנה נאמנות להאב הנה אם נאמר דהא דר' יהודא ס"ל דנאמן לומר בן גרושה. או ממזר דוקא ע"י הכרת בכורה (והוא בהכרת פדחת) כדעת תוס' ב"ב קכ"ז בשם בה"ג י"ל דהתורה לא האמינו רק כעין הכרת בכורה והוא בהכרת פדחת. והגם דבמשנה דקדושין ס"ל לר' יהודה דנאמן על עובר שבמעיה לומר שהוא ממזר אף דבעובר על כרחך אינו מעיד בהכרת פנים מ"מ יש להחזיק בסברתו עפ"י דברי הרא"ש פ' יש נוחלין שכ' דר' יהודה גופי' ס"ל דהאב נאמן אף בלא הכרת בכורה ואך בה"ג לא פסק כר' יהודה רק בהכרת בכורה. ולפ"ז במשנה דקדושין ס"ל לר"י אף על עובר נאמן דהוא באמת ס"ל אף בלא הכרת בכורה נאמן אולם לבה"ג דפוסק דייקא הכרת בכורה ס"ל באמת בעובר אינו נאמן וכן כ' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר סי' קכ"ח א"כ אם נפסק כשיטת בה"ג יפה כ' כת"ה אולם גם אם לא נפסק כבה"ג עדיין יש מקום לסברתו אך הנראה דרוב פוסקים פסקו כמשנה דנאמן על עובר שבמעי' ולפ"ז ליתא לסברתו מ"מ לדינא אין נ"מ דבלא"ה כבר כתבתי דאין לסמוך על עדות אביו וגם שמעתי שר' צמח יאמר פעם שהוא בנו ופעם שאינו בנו על כן אין לסמוך על עדותו אך בדבר הסימן יבואר לפנינו. והנה ראיתי חזות קשה בתשו' מו"ח הגאון ר"ע איגר סי' קכ"ח שכ' לישב שיטת בה"ג הובא בתוס' ב"ב קכ"ז דר"י ס"ל דוקא ע"י הכרת בכורה נאמן על בנו (ומשמע לא בסילוק בכורה) א"כ קשה ביבמות מ"ז דדוקא מטעם דלדבריו נכרי הוא אינו נאמן אבל זולת זה הי' נאמן לומר נתגיירתי ביני לבין עצמי והבן נכרי או ממזר