בית יצחק אבן העזר חלק א רלו

ונהי דהעדות בטל מ"מ הוא יפסול לכל עדות. זה נכון וכן דין זה מבואר בנתיבות סי' ל"א בביאורים. ול"ק גם מסוגיא דקדושין ומסוגיא דכתובות אך אם נאמר כתירוץ התומים בסי' ל' אות ג' בהקושיא מש"ס דשבועות מ"ח עיי"ש שכתב דבעדות החדש ל"מ הכחשת חקירות. ולפ"ז גם רב חסדא סובר דהכחשת ע"א מבטל כל העדות וכש"כ אם נאמר כהב"י בתשובה דבדיני ממונות לא נתבטל העדות בהכחשת ע"א ול"ק משבועות מ"ח דעדות החדש לא דמיא לדיני נפשות. ואתיא תירץ תוס' דמיגו בשנים שפיר בדיני ממונות דשם ל"ב העדות כנ"ל ולפ"ז קשי' לר"ח כל הני קושיות. דלדידי' ליכא למימר דמתירא שמא יפסול לעדות דגם עתה נפסל לעדות. ואין שום תי' לרב חסדא בהך דשנים אומרים נתגרשה רק כתירוץ הב' דמיגו לא עדיף מעדים ומה דאמר רב חסדא דף ל"ג בב"ב מה לו לשקר או דמיגו דבעל דין עדיף כסברת הראנ"ח או דכונת ר"ח דנאמן במיגו כתרי והו"ל תרי לגבי תרי וכל דאלים גבר. וע"כ לר"ח ס"ל דוקא כתירץ הב' דתוס'. ולפ"ז נהי דלא קיי"ל כרב חסדא רק כרב הונא מ"מ מדרב חסדא נשמע לרב הונא דתירץ הב' עיקר. וזה מה שרצינו לבאר

(טז) והנה כת"ה כ' דאף הרמ"א דס"ל בסי' קס"ז דעדים ועדים וסמנים ל"מ זה דוקא בסימנים אמצעים אבל בסימנים מובהקים מהני הסימנים זה נראה לי ואבאר מה שיש להחזיק בסברא זו. ושורש הדבר דהנה מיגו לא עדיף מרוב. ומה"ט כתבתי דמיגו להוציא ל"א דרוב ל"מ להוציא דסברת מיגו היא אך אם הוא משקר הי' טוען בטענה יותר וזה אין בירור רק מטעם דרוב אנשים אם הם משקרין טוענים טענה דעדיפא אבל מיעוט נמצא שאין טוענים טענה דעדיפי יותר ע"כ ל"מ להוציא וז"ב. על כן שפיר כ' תוס' דמיגו לא עדיף מעדים. אמנם סימנים מובהקים אולי עדיף מעדים דהנה הא דעדים נאמנים מהתורה ול"ח דמשקרין נתוכחו הפוסקים האחרונים בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' א' והי' דעת הגאון השואל ר' משה טאביס דהיא מחזקת כשרות הנולד עמו והוא עדיף מרוב והגאון מהר"ז מרגליות הרגיש איזה חזקת כשרות יש לאדם מלידה ומבטן והלא מקרא מלא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואני כתבתי בתשובה ע"ל סי' קי"ט אות ב"ג) דמקרא כי יצר לב האדם קאי על טבעיות האדם לאכול ולשבוע מבלי שידע הפרש בין איסור להיתר אבל שיהי' האדם בעל תחבולות להגיד שקר בשביל הנאתו בזה יש חזקת כשרות מלידה ומבטן שאינו בעל תחבולות ולא נחשד להעיד שקר בשביל ממון ומ"מ כתבתי דחזקה לא עדיף מרובא ועדים נאמנים מטעם רוב שאין משקרין ומה שהקשה הגאון מהר"ז דא"כ איך נאמנים עדים לר"מ דחייש למעוטי מן התורה דאיכא חזקה כתבתי מכבר לפמ"ש הפנ"י בהקדמה לסדר נשים בשם הגאון דלחוש לשני בני אדם הוה מיעוטי דמעוטי ומה"ט דאם אחד אומר אמת סגי וכן משמע בש"ס ריש גיטין וע' בתשובת בית יעקב בש"ס דשבועות ל"ג אהא דנשותיהם גוססין שהקשו תוס' למה לי תרוייהו גוססין עיי"ש דבר מתוק לחיך א"כ מה"ט ב' עדים נאמנים דע"כ צריך אתה לחוש ששניהם משקרין וזה מיעוטא דמיעוטא. ומה"ט אינו נאמן ע"א לממון דבא' חיישינן למשקר. ובזה נ"ל כעת במה דפליגי בספרי דר' יהודא ס"ל לא יקום ע"א באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם להשיא אשה ור' יוסי פליג ע' בנוב"י קמא אה"ע סי' ל"ג ולדעתי העני' ר' יהודא לא חייש למעוטי דהוא בר פלוגתא דר"מ והוה גזה"כ מה שאינו נאמן ע"א ולכן ס"ל דנאמן להשיא אשה ור' יוסי כשיטתי' ביבמות ס"ז ע"ב דחייש למעוטי ולכן ס"ל דאינו נאמן להשיא אשה רק לשבועה משבעינן אפומי' ולפ"ז י"ל דאף למ"ד בשבועות מ"ז דר"מ ס"ל מחויב שואי"ל משלם וגרס במשנה ר"מ אומר חזרה שבועה לסיני מ"מ בטענו בספק עפ"י עד והוא אומר איני יודע ל"ה מחשואי"ל דבשלמא אי לא חיישינן למיעוט משקר וע"א א"נ מגזה"כ י"ל לשבועה קם ואם אינו יכול לישבע העד לא בא לחייב ממון רק השבועה דידה עביד. אבל לר"מ דחייש למיעוט משקר ונהי דחייבה תורה שבועה לברר אבל אם אינו יכול לישבע איך נחייב ממון שמא העד משקר. ומדוקדקין דברי תוס' בכתובות י"ב ושבועות מ"ז ע"ב ד"ה אי אמרת דלמ"ד ברי עדיף איך משכחת שבועת ה' תהי' בין שניהם דילפינין מחשואי"ל דבטוען לא ידענא בלא"ה חייב, לשלם ולמה לא תירצו דמשכחת לה בטענו בספק עפ"י עד והוא אומר אינו יודע דליכא טענת ברי להנ"ל י"ל דעדיין קשי' לר"מ דחייש למעוטי ולדידי' בטענו ספק עפ"י עד וטוען איני יודע אינו משלם ואכ"מ להביא דברינו בכור הבחינה

ועכ"פ כיון דב' עדים נאמנים מטעם רוב קשי' על הש"ך סי' רס"ז דעדים וסימנים מובהקים ינתן לבעל העדים. והרי סימן מובהק הוא מה שלא יקרה אף אחד מאלף והוא לכאורה יותר מבורר מעדים דשכיחי משקרים. אך הש"ך כ' בביאור דעדים נאמנים מהתורה והיינו דהתורה צותה להאמינם מחוקי התורה יהי' מאיזה טעם שיהי' וסימנים מובהקים לא אשכחן בתורה, ע"כ הנאמנות מחוקי התורה עדיף יותר נמצא זה דוקא בסימנים נגד עדים אבל בתרי לגבי תרי דע"כ איתרע נאמנות העדים שהרי ע"כ ב' משקרין נמצא דסימנים מובהקים שהם מהסברה דל"ש אף א' מאלף עדיף יותר. ואינו דומה למיגו דהיא מטעם רוב וכן סימנים אמצעים שהם לטעם רוב ע"כ דבר זה יש לו יסוד בהלכה ויבואר עוד לפנינו אי מהני זה בנ"ד

(יז) והנה כת"ה מפלפל אי מהני ידיעות נעלמות שאמר זה הנמצא לסימן להתירו לאשתו או להתיר האשה לגרשה וכבר ראה דברי בית מאיר שכ' שאין להתיר מפאת כן דלא אשכחן סימן זה. ויש לחוש לרמאות וגם אולי נודע לו ע"י כשפים וכת"ה תפס בצדק עליו דכשפים לא שכיח ועוד איך מהדרינין בסימנים ולא חיישינין שנודע לו ע"י כשפים וגם בסימנים ניחוש לרמאות שנודע לו ע"י חברי חברי אית לי' ומאי דלא מצינו בגמ' סי' זה משום דכל הסימנים הנמצאים בש"ס המה לענין מיתת הבעל ולענין אבידה ולענין גט ושם ל"ש סימן זה ע"כ זה לא נמצא בש"ס ויפה העיר עוד כ' דאף אם סימנים לאו דאורייתא מ"מ סימנים מובהקים דאורייתא ולפ"ז ידיעות נעלמות דל"ש כלל שידע זולת האיש הזה ג"כ מהני כמו סימן מובהק אני אומר אף אם יהיבנא לי' דידיעות נעלמות הוה כסימן מובהק מ"מ יש לחוש לדעת הראב"ד הובא בש"מ ב"מ בסוגי' שם דאי סימנים לאו דאורייתא רבנן עבדי תקנתא להאמין בגט אשה שלא לחוש לחילוף ולהתיר אשה בסימנים מובהקים משום עגונה ובאבידה אפילו בסימנים שאינן מובהקים ולשיטה זו צדקו דברי הבית מאיר דכיון דסימן דידיעות נעלמות אין להם מבוא בהיתר עגונה ולא בגט ולא באבידה בודאי ל"ה בכלל התקנה ואיך נוכל אנחנו להתיר בידיעות נעלמות מאי דל"ה בכלל התקנה ואף הבית מאיר אולי לא כיון לזה אבל בזה צדקו דבריו והנה גם דעת מהרשד"ם סי' נ"ב כדעת הראב"ד דסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן ע"כ מי יהין להורות כנגדם

(יח) והנה כבר כתבתי בתשו' (ע"ל סי' ע"ג אות י"ד) דדברי הראב"ד והרשד"ם תמוהין מאד והואיל דנ"מ לנידן דידן אעבור פירקא דא ואיתנהו בקיצור מה שהקשיתי על הראב"ד והרשד"ם דאיך אפשר דמשום עגונה אקילו רבנן הרי בבכורות מ"ו ע"ב אמרינן כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא הקילו ופירש"י בתחלת ראיית והכרת המת לא הקילו וא"כ כשמעידין בסימנים דהוה הכרת המת לא הקילו ודא קו' רבתי י"ל דכ"ז לחד לישנא אבל במסקנא דמשני ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד חזר בו הש"ס וס"ל דגם בתחלה הקילו וכבר פסקו הרבה פוסקים כלישנא בתרא ואין תימא על הראב"ד ולה"ט י"ל בישוב דברי הרמב"ם שכ' בפי"ג מגירושין ה' כ"ח דמה"ט אין בודקין עדי נשים בדו"ח משום שהקילו חכמים בעגונה דלא כש"ס סוף יבמות דהטעם כיון דאיכא כתובה למישקל די"ל דרש"י פי' בבכורות כי הקילו בסופה ופירש"י לאחר שכיונו עדותן א"כ בדו"ח דהוא בעיקר העדות לא הקילו וס"ל דסוגי' דיבמות קאי ללישנא קמא דבכורות ומ"ה איצטריך לומר כיון דאיכא כתובה למישקל אבל הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דאף בתחלה הקילו ולכן כ' הטעם משום עגונה דנ"מ אף בארוסה דליכא כתובה ועי' בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק כ"ב שהרגיש קצת בדברי הרמב"ם ועכ"פ יש לישב דברי הראב"ד ומה שהקשיתי על הראב"ד מהא דמקשה בש"ס יבמות צ"ד אי לימא בתרי שאמרו בעלך ואח"כ בנך ותרי אמרו חילוף הדברים אמאי הוה ממזר ולא ספק מ ממזר והקשיתי דילמא הראשונים איירי בסימנים מובהקים שמת בעלה בניסן והבן באייר ובאו ב' ואמרו בטב"ע שמת בעלה בסיון וע"כ הבן מת תחלה ומש"ה הוה ממזר דעדי טב"ע נאמנים יותר כמ"ש הש"ך סי' רס"ז בחו"מ ומזה הוכחתי דסימנים מובהקים הוה כטב"ע והוה ב' נגד ב' והובא לעי'. אמנם להראב"ד ומהרשד"ם דסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן ולשיטתו ודאי עדים בטב"ע עדיפא ומה הקשה בגמ'. אולם י"ל דלהראב"ד אם נאמר דגם בסימנים מובהקים ל"ה רק מדרבנן ע"כ צ"ל משום דייקא ומינסבא וכיון דבקו' הגמ' הי' ס"ד דע"א ביבמה ל"מ ומ"ה איצטריך תרי שוב גם סימנים מובהקים ל"מ אך ז"א דהרי בגט ל"מ ע"א וסימנים מובהקים מהני להראב"ד. וע"כ גם בהו"א מהני סימנים מובהקים והק"ל אך י"ל כמ"ש לעיל דעדיף לי' לגמ' לאוקמי בפשיטות בעדי הזמה באופן דגוף ההוכחה מסימנים מובהקים ג"כ י"ל כמ"ש לעיל גם מה שהקשיתי בתשו' אמאי לא מוקי בד' פ"ח ברייתא דדפנו בכה"ג שה' ב' בסימנים מובהקים ונכחשו מב' בטב"ע להראב"ד לק"מ דכיון דיליף מקרא משמע דמיירי בדאורייתא וסימנים מובהקים ל"מ רק מדרבנן וליכא לאוקמא קרא להכי. ובזה מתישב מה שהקשה מהר"ש הובא בעצי ארזים ס"ק ק"נ על רמב"ן דס"ל דעד נגד עד במיתת הבעל אם נשאית לאחד מעדי' תצא דלא כרמב"ם ואמאי לא מוקי בריש פ' האשה ברייתא דדפנו בהכי להנ"ל ל"ק דרמב"ן ס"ל ע"א במיתת הבעל ל"מ רק מדרבנן וליכא לאוקמא לקרא בהכי מיהו לפמ"ש בעצי ארזים שם להוכיח דקרא ל"ה רק אסמכתא עיי"ש קשה גם להראב"ד ורשד"ם הקושי' שהקשיתי. אמנם לזה י"ל כיון דמשני בגמ' בלא"ה ג' תרוצים ל"ק להראב"ד דהוה מצי לשנויי הכי

(יט) אולם מה שהקשיתי על הראב"ד דלמה אמרינין בריש האשה בנשאית בע"א הוה הוראת ב"ד וכל דינים הללו בה ובנשאית בב' עדים לרבנן ל"ה הוראת ב"ד ולא דנין כל החומרות דל"ה הוראת ב"ד ולהראב"ד גם בנשאית בב' עדים בסימנים מובהקים הוה הוראת ב"ד והי' למידן כל דינים דמשנתינו שגם היא כחומה נצבה. ואולי יש לישב גם קו' זו לפמ"ש תוס' ריש פ' האשה רבה ד"ה מכלל דלסלקא דעתא דגמ' דע"א מהימן מדאורייתא הא דאסורה לחזור משום דהוה לה למידק אעפ"י שנאמן מדאורייתא וע"כ צ"ל כן להפוסקים דע"א נאמן מדאורייתא עיין ריב"ש ותשב"ץ ונב"י סי' ל"ג ה"ה להיפך בב' עדים עפ"י סימנים מובהקים לא הוה לה למידק אעפ"י שהוא דרבנן ומותרת לחזור

(כ) ובאמת הי' אפשר לומר עוד שיטה אחרת בזה והיינו דלא כמו שכתבתי לעיל דלהראב"ד ורשד"ם בב' עדים בסימנים מובהקים דל"מ רק מדרבנן וב' עדים מכחשת בטב"ע הוה ממזר ודאי אלא דאף בכה"ג הוה ספק ותרי ותרי ואין זה תימא דהרי מהרש"א כ' ביבמות קי"ז ע"ב בתוס' שם דאף בחד נגד תרי ל"ה ממזר ודואי הגם דבבית מאיר מתפלא על המרש"א ממשנה וגמ' דריש פ' האשה וגם מדף צ"ד והארכתי לישב דבריו (ע' לעיל סי' ס"ח אות ו') מ"מ בב' עדים בסימנים אולי יסבור כן הראב"ד ולפ"ז מתפרש הסוגיא דב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה שהקשה תוס' ב"ב ל"ב והרי בב' עדים ל"ש דייקא ומינסבה ושוב קשי' דנוקמא בחזקת א"א ואמאי אמרו הבא עלי' באשם תלוי קיימא דלהראב"ד מיירי בב' אומרים נתגרשה בגט שהוא סימן מובהק ונאבד ונמצא. וזה ל"ה רק מדרבנן ושייך דייקא ובאמת להראב"ד בזה. נמי כל דרכים האלו בה כיון דנשאת ברשות ב"ד ומ"ה לא, מקשה רק באשם תלוי. וגם י"ל דגם בזה אפקעינהו רבנן לקדושין ושוב ל"ה בחזקת א"א ומ"ה מהני ברי ונשאית לאחד מעדים ויתישב הסוגיא להראב"ד ול"ק קו' תוס'. ומ"מ אם נאמר דב' עדים שמהימנו