בית יצחק אבן העזר חלק א רלג

הדבר נכון. דהנה רש"י פי' בחולין י"ז דלר' ישמעאל בשר נחירה לא אשתרי כלל וקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת אתי' לחולין שנ"ב עיי"ש. ולפ"ז לר"ע דקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת אתי' לבשר נחירה דאסור לא מוכח מקרא דחשנ"ב דאורייתא וס"ל לר"ע חשנ"ב ל"ד. והנה כבר כתבתי דלמ"ד חשנ"ב דאורייתא ילפינן ש"ח מחשנ"ב דל"מ פדיון. ולמ"ד חשנ"ב ל"ד מהני פדיון לש"ח

והנה אם מהני פדיון לש"ח לא נפקע מקדושה ומהני שאלה. ומעתה כשהקשה בב"ב זה הדבר ל"ל דהוא לר"ע דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל. ולדידי' בשר נחירה אשתרי. ואתי' קרא לאסור בשר נחירה. ולדידי' חשנ"ב לאו דאורייתא ושפיר מועיל פדיון לש"ח דלא יצא מקדושה שפיר משני דזה הדבר אתי' לומר דיש שאלה בהקדש. ולר"י דס"ל דבשר תאוה נאסר וקרא אתי' לבשר תאוה ס"ל חשנ"ב דאורייתא ול"מ פדיון לש"ח לדידי' ל"מ שאלה בש"ח וקרא אתי' לבשר תאוה דאינו נוהג לדורות. והרבה יש לפלפל בדבר זה. ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' מ"ה בישוב קו' התוס' חולין י"ז ואכמ"ל יותר

(ה) והנה לפמש"ל דש"ח יצא מקדושה דהוי כקדשים שמתו כמ"ש רש"י זבחים קי"א ע"ב מיושב קו' התוס' חולין פ"ד ד"ה מה חי' שאינה קודש אמאי ס"ל לר"מ קדשים בחוץ בעי כיסוי עיי"ש שהיא קו' חמורה. להנ"ל ל"ק למ"ד פסחים ס"ג דר"מ ס"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף. ותיכף בתחלת שחיטה הוי כקדשים שמתו ויצאו מידי קדושה ולכן בעי כיסוי. וע' חולין קכ"ח והוא הערה גדולה ודו"ק

סי' קלט

שייך לתקנות עגונות

ב"ה פרעמישלא כי עת לחננה לפ"ק

להרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מ' ארי' ליבש האבד"ק מאשציסק (זצ"ל)

ע"ד האשה יענטא אשר בעלה מ' משה חיים ב"ר צמח יצא מדעתו ר"ל וזה כט"ו שנים עזב אותה ועקבותיו לא נודעו. ועתה בא איש אחד ואומר לפרקים כי הוא משה חיים בעל האשה הזאת ומוכיח זאת בראיות שונות אולם לפרקים אומר כאשר ישאלהו על שמו, כי הוא יאשא קאלב מעיר קראסניבראד. והנה שאלו אותו מדוע נשתנה פניו מפני הר' משה חיים, כי פני האיש הזה מלאים אבעבועות שקערורות שטיפלין וזה לא נמצא בהר' משה חיים והשיב כי הוא מחזיק עכ"ז בדבורו אשר הוא משה חיים והאבעבועות האלה באו לו מסיבת המחלה אשר נחלה בעיר בריסק אחרי הפרדו מאשתו. והנה העידו עדים רבים בתו"ע באליונ"ע כי האיש הזה הוא משה חיים בעל האשה הזאת מהם הכירו אותו בט"ע ומהם הכירו אותו ע"י סימנים בגופו אמנם באו עדים אחרים והעידו ג"כ בת"ע כי יודעים המה בבירור את האיש הזה הנצב לפנינו כי איננו משה חיים רק שמו יאשא קאלב מקראסניבראד וקצר המצע מהכיל את כל הגב"ע כי רב היא ואי"ה להלאה בתוך התשובה יתבארו פרטי הדברים וחפץ כת"ה לשמוע חוו"ד בענין הזה

(א) תשובה תחלה נדין אם צריך להתיר האשה הזאת שיתן לה משה חיים הנמצא ג"פ ב' עדים או סגי בע"א. הנה ראיתי לכת"ה שכ' דא"צ רק ע"א דלא איתחזק אסורה כמו שכ' הר"ן פ' האומר בקדושין גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא דמה"ט נאמן ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים משום דאין מוציאה מחזקה רק שמברר ואומר הוא המקדש ובאמת ז"א דהר"ן לא קאמר רק דמה"ט נאמן לכנוס דבזה לא בא להוציאה מחזקה אבל בבא ליתן גט ה"ה בא להוציאה מחזקת א"א ואף דלע"ע אינו מוציאה מחזקה מ"מ ה"ה מתעסק להוציאה מחזקה וראי' דאמרינין ריש גיטין דמדאורייתא אין ע"א נאמן אינו מזויף או שכותבו לשמה משום דאיכא חזקת א"א אף דלע"ע האשה לא נתגרשה ול"ה נגד חזקת א"א. ואין לומר דכיון דבעי שיאמר דוקא בשעת נתינה בפ"נ א"כ הוא מעיד נגד חזקה דז"א דהרי תוס' גיטין ה' נסתפקו אי מהני מה שאומר קודם נתינה א"כ לסברא דמהני מה שאומר קודם הנתינה קשי' אמאי אמרו בגמ' דל"מ ע"א. ועוד בעיקר סברת תוס' שכתבו לספק דל"מ קודם נתינה או שטעם משום דכיון דחכמים תקנו שיאמר בשעת נתינה ואם יאמר קודם נתינה לא עשה כתיקון חכמים לסברא זו וודאי קשי' דאם קודם נתינה ל"ה נגד חזקה ומהני ע"א ליתקני שיאמר קודם נתינה דנאמן ע"א מדאורייתא, ואם נאמר סברת תוס' דכיון דמהני ע"א מטעם דמדאורייתא ל"ב קיום דהוה כנחקרה בב"ד ולסברת הרי"ף בפ' ד' אחין דל"ה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד רק ביצא השטר מתחת הבעל דבר א"כ להכי צריך השליח לומר בפ"נ בשעה שיוצא מתחת ידו (אך לפ"ז אמאי בשליח ראשון לשני מהני שיאמר בפ"נ וצ"ע) א"כ כ"ז לפי האמת דלא מהני קיום מדאורייתא בע"א אבל אם ליכא חזקה קודם שנתן והי' נאמן מדאורייתא ודאי הי' יוכל לתקן שיאמר קודם נתינה והדרא קו' לדוכתא וע"כ מוכח דאם בא להוציא מחזקה אינו נאמן אף קודם שמוצא מחזקה. וע"כ צ"ל דהר"ן לא קאמר רק אמאן דאמר נאמן לכנוס אבל מה שנאמן ליתן גט ל"מ סברת הר"ן והטעם דנאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו וכמ"ש הפנ"י בקדושין ע"ג ע"ב דהיכי דדייק שפיר עדיף מע"א דעלמא וכאן דאומר שקידשה ל"ש בדדמי ואס"ד דהא דנאמן ליתן גט משום שאינו נגד חזקה למ"ל לומר טעמא דאין אדם חוטא ולא לו תיפוק לי' דנאמן מטעם ע"א ואין לומר דהוה בעל דבר חדא דנאמני' מטעם ממנ"פ דאם הוא המקדש א"כ הרי שפיר מגרש ואם אינו בעל דבר שוב הוא עד ואף דאמרינין ביבמות לדבריך קרוב אתה וע' תוס' כתובות כ"ה בד"ה הרי וה"ה הכא לדבריו בעל דבר הוא דא"כ איך אמרי' דנאמן מטעם דאין אדם חוטא ולא לו הרי בעל דבר אינו נאמן וע"כ צ"ל דכיון דעיקר העדות להתיר לעלמא ל"ה בעל דבר כמו דאמרי' בח"מ ססי' ל"ג בשם המרדכי דאפי' נרצח גופי' מעיד על הרוצח אם אינו נוגע בדבר. ולמ"ל לטעמא דא"א חוטא ולא לו ומזה מוכח קצת דליתן גט הוה נגד חזקת א"א ולא מהימן ע"א רק מטעם דא"א חוטא ולא לו ל"ש בדדמי דדייק שפיר ועדיף מעד דעלמא. (ועמש"ל סי' ס"ד אות ד')

(ב) ומצאתי במקנה קדושין שכ' ג"כ דהר"ן לא קאי, רק בזה דנאמן לכנוס אבל מה שנאמן ליתן גט הוה נגד חזקה רק מה"ט נאמן ליתן גט מתוך שנאמן לעצמו לכנוס מדאורייתא אף לרב מ"ה נאמן נמי לעלמא ולפ"ז עד דעלמא אינו נאמן לדבר מי הוא המקדש ליתן גט. איברא דהראי' מריש גיטין יש לדחות דשם עיקר ביאתו להעיד להוציא מחזקה משא"כ בנ"ד כיון שיש תועלת בעדותו להתירה לבעלה מהני אף ליתן גט. וגוף הדבר תליא במחלוקת דהרי"ף כ' פ' החולץ דמה"ט מהני גבי אחוה דמותנא עדות מפי קרוב משום דלאו מילתא דאיסורא ולא אממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמסהדי דהדין הוא גברא פלוני. ופרשנו דבריו שכונתו דכיון דהקרוב מעיד שהוא אחוה דמותנא מחזיקינין לי' באחיו וממילא אח"כ מותר לחלוץ כעין סברת תוס' חולין צ"ו דמה"ט מהני סימנים בשטר דהסימנים מחזקי השטר שהוא של פלוני וממילא השטר דידי' עביד כמ"ש מהרי"ט בביאור דברי תוס'. וזה כדברי הר"ן בקדשתי את בתי הרי אפי' דמעיד לחליצה מ"מ לא מיקרי מעיד לאסורה וכש"כ באומר אני קדשתי' אף דרוצה לגרשה ל"ה רק בירור שהוא המקדש אמנם הריב"ש בתשו' סי' קפ"ב כ' דדוקא כשלא אמר בשעת מעשה אבל בשעת מעשה ל"מ הכרה מפי קרוב אמנם אין הלכה כריב"ש מיהו שם הטעם דהוה מלתא דעבידי לגלויי ולפמ"ש תוס' יבמות ק"ו דהכרה לחליצה ל"ה רק מדרבנן וקצת מפורשים פי' דגוף ההכרה ל"ה רק מדרבנן אין ראי' משם והארכתי במקום אחר. סוף דבר לענין אם הוה זאת נגד חזקה יש לפלפל ולדעת ההפלאה שהובא לעיל ל"מ ע"א מ"מ מצד זה יש לומר דסברת הר"ן שייך גם אם האשה רוצת להתגרש כיון דמהני עדות הע"א לענין שידור הנמצא עמו וקצת יש לדמות לאומר בפ"נ דמהני ע"א הואיל ולע"ע הבעל אינו מערער וא"צ קיום מדאורייתא ומקבלין עדותו אף דלאחר שבא הבעל ומערער צריך קיום מדאורייתא להר' אביגדור מ"מ כיון שכבר נתקבל עדותו. וכן נראה מהב"ש סי' קמ"ב ה"ה בע"א שהוא הבעל י"ל כן

(ג) איברא דבלא"ה פי' הר"ן סותר א"ע דבקדשתי את בתי כ' דמש"ה נאמן לכנוס ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים דל"ה נגד חזקה ובגיטין פ' האומר גבי האומר לשלוחו צא וקדש ומת שליח אסור בכל הנשים ל"ה רק משום קנסא דאס"ד דמדינא אסור ל"מ ע"א לומר שקדש זו אף דל"ה נגד חזקה ל"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים אף בלא חזקה עיי"ש וכמדומה שבמקנה ה' קדושין סי' ל"ז הרגיש בסתירת דברי הר"ן ולפ"ד בגיטין ע"כ צ"ל דהיינו טעמא דנאמן דהפ"י כ' בקדושין ע"ג ע"ב דטעמא דע"א לא האמינה תורה. אף דאין אדם חוטא ולא לו משום דחיישינן שאומר בדדמי ולא משום דמשקר משא"כ באומר שקידשה בעצמו ל"ש בדדמי ומ"ה נאמן ולפ"ז עד דעלמא אינו נאמן. ובמחנה אפרים בהגהות על הר"ן הקשה מריש גיטין דאמרי' בדבר שבערוה משום דאיתחזק איסורא ובאמת הר"ן מפרש בחדושיו דבריש גיטין הקושיא מב' טעמי א' משום דבר שבערוה ב' משום דאיתחזק. עוד י"ל לשיטת הר"ן בגיטין דהיינו טעמא דנאמן ליתן גט משום דלא איתחזקא ע"פ עדות גמור רק ע"פ אבי' וחידוש הוא שחידשה תורה דאב נאמן ומ"מ ל"ה חזקה גמורה ונאמן ע"א. וע' ירושלמי קדושין פ"ג ויבמות פ"ב וז"ל. מתניתא פליגא על רב (דס"ל נאמן לכנוס) המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ לא ישא את אשתו תמן הוחזקה א"א בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה א"א אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמר זה הוא שקידש נ"ל לפרש הכונה דשם הכל יודעין שהיא א"א והוה חזקה גמורה משא"כ הכא לא קידשה אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ודאי יודעין למי נתקדשה וע"כ אינם לפנינו ולא נתחזקה אלא מהאב ומ"ה נאמן לכנוס וכ"כ הפנ"י דטעמא דאין האב נאמן לסקול על ידו משום דאין לך בו אלא חדושו עיי"ש. וכיוצא בזה מבואר באה"ע סי' ג' והוא מדברי הרמב"ם דאם ע"א אומר על אביו של אחד שהוא כהן אף דנאמן להאכיל בתרומה חיישינן על הבן שהוא חלל משום דלא נתחזק בחזקה גמורה משא"כ בב' עדים מעידין על אביו ל"ח על הבן עיי"ש. וה"ה הכי דלא נתחזקה רק עפ"י אביו נאמן לכנוס וליתן גט משא"כ בב' עדים מעידין. אשר על כן לדעתי באשה זאת שנתקדשה בבירור בעדים ל"מ הכרה עפ"י ע"א ויש לחוש לדעת הר"ן גיטין. ואם יהי' נ"מ גדולה בנידון דידן לדינא יבואר עוד אי"ה, ושוב ראיתי בתוספת ר"ע קדושין פ' האומר אות מ"א נראה מדבריו שמחלק בין קדשתי את בתי דע"א נאמן ובין דברי הר"ן בגיטין הנ"ל דשם מסלק שאר נשים מן הספק ומ"ה הוה דבר שבערוה ואיני מבין דכמו דשם מסלק שאר נשים מן הספק ה"ה בנ"ד מסלק שאר אנשים מן הספק אך מ"מ נכונים דבריו דעיקר דבר שבערוה הוא על האשה והאשה נשארת בחזקתה משא"כ בהך דהר"ן גיטין דמסלק שאר נשים מהספק מיקרי דבר שבערוה ובאמת כדברי התויו"ט ותוס' ר"ע מבואר בירושלמי פ' האומר אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' לא הכל ממנו והכונה דשם אינו נאמן לברר משום שמסלק שאר נשים מהספק. והוה דבר שבערוה ומ"ה אינו נאמן וע' בקרבן עדה מה שפי' דברי ירושלמי בדוחק ומה שכתבתי הוא נכון ואם כנים הדברים בישוב דברי הר"ן יש לומר דאף עד דעלמא נאמן להכיר שהוא בעלה שוב ראיתי בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע סי' קכ"ד שהקשה דברי הר"ן אהדדי ולא ניחא לי' בתירוץ זה ע"כ עדיין יש לחוש להחמיר: