בית יצחק אבן העזר חלק א רלב

(ו) והנה אם נאמר כהקצה"ח מיושב קו' הפלאה אהא דמוציא ש"ר לוקה ומשלם והרי הו"ל עשאאי"ל לענין מלקות דעדים זוממין ממונא משלמין מלקי לא לקי ולקצה"ח משכחת הזמה ע"י ג' עדים ושנים הזימו שראו זה את זה וראו את העדים במקום אחר ואחד קרוב העיד ג"כ אבל לא ראה את העדים או שהעיד אחר כן דבכה"ג לענין ממון נתבטל ההזמה דנמצא קרוב דלענין ממון מהני הזמה בעדות מיוחדת וה"ה דקרוב פוסל בעדות מיוחדת ולענין מלקות ל"מ הזמה בעדות מיוחדת כמש"ל (ובספרי חיו"ד ח"ר סי' א' אות ח"י הארכתי בדין הזמה בעדות מיוחדת) וה"ה דקרוב אין מבטל העדות בעדות מיוחדת. והעדים חייבין מלקות וכיון דמשכחת הזמה בכה"ג שוב הוה עשאי"ל כמ"ש התוס' סנהדרין פ"א דכיון דמשכחת הזמה אם יכחשו או יתזמו קמאי שוב הו"ל עשאי"ל ע' מהרש"א שם. מ"מ יש לעיין בדבר. ואם נאמר דמהני הזמה בעדות מיוחדת שהמזימין לא ראו זא"ז לממון ולא למיתה ומלקות מיושב קו' המפורשים אהא דאמרי' גיטין נ"ג משעה דאגבי' קניא מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך והרי הו"ל לממון עשאאי"ל דהעדים יפטרו מממון. ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' י"א אות ג' ולהנ"ל משכחת הזמה בעדות מיוחדת דהעדים ישלמו ממון דלמיתה אין מועיל הזמה בעדות מיוחדת ודוק היטב

(ז) והנה חתני הרב הה"ג מ' נתן נ"י כעת אבד"ק ראהטין העירני על קושית ים התלמוד ב"ק דף ס"ב אהא דגונב שטרות פטרי' רחמנא מכפל תקשי קו' הש"ס ב"ק צ"ח בשורף שטר אי דידעי עדים מה כתיב בי' נכתוב לי' שטרי אחרינא ואי דליכא עדים מנא ידע וה"ה בגנב שטר קשה כן ול"ל כדמשני בב"ק תהא במאמינו דאם ליכא עדים רק הגנב מודה הוא מודה בקנס ופטור מכפל. ותירץ הוא לפמ"ש הטו"ז ח"מ סי' ל' דעדות מיוחדת פסול בקנס דלא כקצה"ח א"כ משכחת לה שיש עדים שראו מה שכתב בשטר אך שלא ראו ביחד רק ב' עדים והקרוב לא ראה ביחד והעידו שלשתן מה שכתב בשטר דליכא לגבות מהלוה כיון דלענין ממון מהני עדות מיוחדת ונמצא דבקרוב פוסל, ומ"מ לענין הגנב מהני העדות דלענין קנס ל"מ עדות מיוחדת וה"ה דלא נפסל משום עדות מיוחדת ומ"ה ס"ד דחייב כפל. דליכא למימר דכיון דלענין הקרן ל"מ העדות דלענין קרן מהני עדות מיוחדת ושוב מהני עדות מיוחדת לפסול. וא"כ איך אפשר לחייב כפל כיון דליכא קרן. דכמו שאמרו בב"ק קי"ב ובכתובות ל"ד ע"ב במקום שאין קרן אין ג' וד' ה"ה דליכא כפל. וכן מדכתיב שנים ישלם יש לדרוש ג"כ דאין כפל בלא קרן. אך לענין קרן יש לומר במאמינן דלענין קרן מהני הודאתו ולענין כפל שוב יש עדים. מ"מ צ"ע בתירוצו דאם נימא כסברתינו דבמקום דליכא קרן ליכא כפל. א"כ כשלא הודה ליכא קרן וא"ח כפל רק משום שהודה שוב הוה מודה בקנס ויפה הקשה ובלא"ה כבר כתבתי לעיל דהקצה"ח חולק על הטו"ז וחילי' מגמ' דב"ק ע"ד ויש לפלפל בכ"ז. ועיין בתוס' מכות ו' ע"ב ד"ה תניא נמי הכא שכ' דאי ממתניתין הו"א דוקא בשתי כתות חשיב עדות באפי נפשי' אבל בכת אחת מצטרפי שפיר הרי דס"ל לתוס' דאע"ג דבכת אחת מצטרף עדות מיוחדת מ"מ בב' כתות חשיב עדות בפ"ע ה"ה י"ל בדיני ממונות אע"ג דמהני עדות מיוחדת מ"מ אם נמצא קרוב או פסול אח"כ בעדות מיוחדת הוה כב' כתות ולא נפסל העדות דלא כמ"ש בקצה"ח בשי' הרמ"ה וע' בשער משפט העיר כן. והרבה יש לדבר מפרט זה (וע"ל בדין הזמה בעדות מיוחדת)

סי' קלח

סוף הדרוש

והנה דרך אגב נתחדש לי סנסן אחד בדרוש הנ"ל

(א) הנה התוס' ב"ק ע"ו הקשו אשחיטה חוץ אמאי ל"מ פדיון. והאריכו בזה. והנה לשיטת רש"י מיושב קו' התוס' דרש"י כתב במנחות ריש דף ק"א ד"ה דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק דאפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון. והנה דברי רש"י צ"ע מהא דאמרינן במעילה י"ט בקדשי מזבח שנעשין בעל מום ועבר ושחטן לרבי יקברו דס"ל קדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה ורבנן ס"ל יפדו דל"ב העמדה והערכה. וכן הוא בתמורה ל"ג ע"ב עיי"ש הרי דלאחר שחיטה מהני פדיון. ורבי נמי ס"ל הכי וטעמי' רק משום דבעי העמדה והערכה. וכן קשה לרש"י מגמ' חולין פ"ד דמקשה ולפרקינהו ולכסינהו ומשני בעינן העמדה והערכה משמע דלולי זאת מהני פדיון. ושמא מיירי דלא שחטה בכלי שרת לשיטת התוס' פסחים ס"ו דשחיטה בעי כלי שרת. וראיות התוס' חולין ג' דל"ב כלי שרת מדאמרינן מנחות ע"ח סכין מקדש ככלי שרת. יש לדחות דסכין אין לו תוך. וכלי שרת בעי תוך. כדאמרי' שם דף הנ"ל ולכן סכין מקדש ככלי שרת אבל לעולם כלי שרת בעי, ולפ"ז מיירי בהך דחולין פ"ד דלא שחטה בכלי שרת. וכן מיירי בהך דתמורה ל"ד אבל היכא דשחטי' בכלי שרת נכונים דברי רש"י ודוק

והנה בהך דתמורה י"ל דמיירי בשחטן בחוץ דא"ח משום ש"ח בבעל מום כדאמרינן בכורות י"ד וכן מיירי בחולין פ"ד בשוחט בחוץ ולכן מקשה ולפרקינהו ודוק

הנה לדברי רש"י מיושב לכאורה קושית התוס' אמאי ל"מ פדיון לשחיטה חוץ. די"ל דשחט בכלי שרת ומכלי ל"מ פדיון. אך אמנם התוס' שפיר הקשו דכלי שרת אין מקדשין אלא בקודש כדאמרינן בזבחים ושפיר הקשו. אך עכ"פ הרוחנו למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ושחט מיעוט סימני' בפנים וגמרן מבחוץ ניחא בפשיטות דל"מ פדיון כיון דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נתקדש בכלי שרת בתחלת שחיטה בפנים וכשגמר בחוץ ל"מ פדיון דמכלי שרת ל"מ פדיון

(ב) ובהכי נלענ"ד לישב לשון התוס' שהקשו בב"ק שם לר"ל דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה אמאי אין מועיל פדיון לש"ח. ותי' דמום שהוא מחיים חשוב מום לשחוט על ידו אבל לא מום שלאחר מיתה עיי"ש והדבר תמוה מאד. דלמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף תיכף נפסל בתחלת שחיטה משום ש"ח. ואז הוי מום מחיים. ואמאי ל"מ פדיון בשלמא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף בתחלת שחיטה ראוי להכניסו לפנים ולא נפסל ול"ח בעל מום רק בגמר שחיטה משא"כ למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף. וקצת מזה הקשה בספר גאון צבי בסוף הספר. אבל להנ"ל ניחא דהנה בגמ' שם הקשו לר"ש הלא הוי שחיטה שא"ר. והקשו התוס' אמאי לא הקשו מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קטבח. ותי' בשיטה מקובצת דמיירי דשחט מיעוט סימנים בפנים וגמרן בחוץ עיי"ש. ולפ"ז לכאורה ל"ק קושי' התוס' מה מקשה שחיטה שא"ר הוא ולמה לא מהני פדיון הרי כיון דע"כ מיירי בשחט מיעוט סימני' בפנים דאל"כ תיקשו מכי שחט פורתא אסרה. וכיון דשחט מיעוט בפנים ונתקדש בכלי ל"מ פדיון ול"ק קושית התוס'. אך ע"כ עדיין תיקשי למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא נתקדש בכלי. וגם לדידי' א"צ לאוקמא בשחט מיעוט סימני' ולדידי' קשה דמהני פדיון ולדידי' שפיר תירצו התוס' דמום שלאחר מיתה ל"ה מום דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף חשוב מום דלאחר מיתה ולמ"ד ישנו לשחיטה בלא"ה מיושב קו' התוס' בפשיטות ודוק היטב בזה. והיוצא לנו מזה דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ל"מ פדיון מכח תירוץ התוס' ולמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף בשחט מיעוט סימני' בפנים ל"מ פדיון ובשחט לגמרי בחוץ מהני פדיון באמת כאמור: (ג) והנה הפ"י הקשה בהא דהקשה בגמ' שם והלא שחיטה שאינה ראוי' ואמאי לא הקשה אמאי חייב דו"ה כיון דלוקין משום שחיטה חוץ ואין לוקין ומשלם. ולר"י לא קשי' דלדידי' חייבי מלקות שוגגין חייב בתשלומין ומשכחת לה דלא אתרה או בשוגג אך לר"ל תיקשי דס"ל חייב מלקות פטור מתשלומין בשוגג. אמנם אם נאמר דלמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ומשכחת לה בשחט מיעוט סימני' בפנים דנתקדש בכלי שרת דלזה ל"מ פדיון. אבל למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף באמת מהני פדיון דלא כתי' התוס' דמום שהוא לאחר מיתה אין פודין.. א"כ קושית הגמ' אזדי רק לר"י דלר"ל נהי דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ולא קשה קו' הגמ' דהוי שחיטה שאינה ראוי' דלדידי' מהני פדיון כמ"ש מ"מ לדידי' תיקשי והלא חייבי מלקות שוגגין פטור ולר"י דלא קשה זאת דלדידי' חייב בתשלומין לעומת זה סובר ר"י ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף. ולדידי' קשי' מכי שחט פורתא אסרה כקו' התוס' וע"כ בשחט מיעוט סימני' בפנים ולדידי' אין מועיל פדיון דנתקדש בכלי שרת וקשי' לדידי' והלא הוי שחיטה שא"ר. וממ"נ קשה בין לר"י בין לר"ל ולפ"ז אין צריך לתי' התוס' וסברתם ודוק

(ד) הנה זה כבר הקשיתי (ע' בספרי ליו"ד ח"א סי' מ"ה אות א') על מה דאמרינן בב"ב ק"כ דמהני שאלה בשחיטה חוץ והרי רש"י זבחים סוף דף קי"א כתבו דבשחיטה חוץ אין מועלין דהוי כקדשים שמתו יצאו מידי מעילה א"כ כיון דכבר נפקע הקדושה מה מהני שאלה דהרי עתה אין לו קדושה ול"א תיגלי מלתא למפרע וכן מה"ט לא מהני שאלה בנותר לפמ"ש המהרש"א קדושין נ"ו ע"ב דפקע קדושה מנותר והארכתי בפרט זה, וכעת יש לומר דיש ש"ח דלא מהני פדיון כגון בשחט מיעוט סמנים בפנים דנתקדש בכלי. ויש ש"ח דמהני פדיון היכא דשחט כולה בחוץ ולפ"ז הא דאמרינן בב"ב דמהני שאלה מיירי בשחט כולה בחוץ דמהני פדיון ועדיין יש בזה קדושת דמים ולכן מהני שאלה אבל בש"ח דל"מ פדיון ול"ח לקדושה הוי כקדשים שמתו ויצאו מידי מעילה. ואין מועיל בו שאלה ויש להאריך בפרט זה לענין מה שמקשים איך משכחת מלקות בש"ח והלא הוי התראת ספק שמא ישאול להנ"ל משכחת בשחט כלו בחוץ

אמנם בגוף קושית התוס' אמאי ל"מ פדיון בש"ח. הנה למה דילפינן בקידושין נ"ז מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. ולפ"ז למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא יש ללמוד להיפך מה שלך בשלי ל"מ פדיון אף שלי בשלך ל"מ היתר. וכבר נתעורר בזה בהתשובה הארוכה שבסוף ספר גאון צבי. ולפ"ז למ"ד חשנ"ב דאורייתא ל"מ פדיון ולמ"ד חשנ"ב ל"ד מהני פדיון

והנה בחולין י"ז יליף ר"י דבשר תאוה אסור מקרא דאיש אשר ישחוט מחוץ למחנה. והתוס' הקשו עלי' דזה מיירי בקדשים ש"ח. ותי' בחידושי הר"ן דמהאי קרא גופי' מוכח דבשר תאוה אסור דמסתמא אקדשי'. אמנם ביערות דבש בסוף הספר הקשה אהא דמקשה בב"ב ק"כ דדרשינן זה הדבר דבנות צלפחד דבר זה אינו נוהג אלא באותו הדור. ומקשה אלא מעתה בשחיטה חוץ נמי נימא דלא יהא נוהג אלא באותו הדור שאני התם דכתיב לדורותיכם ומקשה למ"ל זה הדבר ומשני ללמדך דיש שאלה בהקדש ומה מקשה זה הדבר למ"ל והלא קרא תרווייהו קמ"ל דבשר תאוה אסור וש"ח אסור קמ"ל זה הדבר דבשר תאוה לא יהא נוהג אלא בדור זה לדורותיכם קמ"ל ל דשחיטה חוץ אסור אף לדורות. ומה מקשה זה הדבר למ"ל ובישוב הדבר צ"ל דגמ' דב"ב קאי לר"ע דס"ל בשר תאוה לא נאסר כלל ולכן מקשה זה הדבר למ"ל. וליכא לשנויי כנ"ל ובזה מיושב מה שקשה דמשני דקמ"ל דמהני שאלה לש"ח. כמ"ש הרשב"ם שם וקשי' הרי כבר נפקע מקדושה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ומה מהני שאלה. אך