בית יצחק אבן העזר חלק א רלא

טביחה כדמוכח מתוס' ב"ק ס"ח דטביחה אהני מעשי' משום דקונה בשינוי. והא דכתבו תוס' בסוגי' דטביחה ל"ה שינוי היינו בתחלת זביחה. וכן כ' בנתיבות סי' שנ"א וכ"כ בספרי לא"ח סי' צ"ט אות ו' וכיון דטביחה הוה שינוי עובר בלא תגנוב או בלא תגזול ומ"מ גילתה התורה דממונא משלם מילקי לא לקי כמו כל גנב דאינו לוקה דהוה לאו הניתק לעשה. וה"ה בטביחה. ומעתה אף ביוה"כ לא לקי דהרי בחובל בחבירו דגילתה תורה דממונא משלם מילקי לא לקי ומ"ה אף חובל ביו"כ ממונא משלם מלקי לא לקי. כדפסק הר"מ פ"ד מחובל הלכה ט' דכיון דגילתה תורה חובל לתשלומין אף ביו"כ כן וה"ה לענין טביחה ומה מקשה. והנה בפשיטות יש ליישב דדוקא בחובל בחבירו דל"ה לאו הניתק לעשה דלא ניתקן הלאו בתשלומין. ומ"מ גילתה תורה דממונא משלם לפ"ז ה"ה ביו"כ כיון דחס רחמנא אממונא דנחבל או דממונא לחומרא. משא"כ בגנב או בטביחה כיון דמה דמשלם ואינו לוקה הוא משום דהלאו ניתקן בחזרה. והוא לאו הניתק לעשה. א"כ זה דוקא באיסור דגניבה גופי' משא"כ באיסור דיו"כ דלא נתקן בתשלומין שוב הדרן לכללא דמילקי לקי ממונא לא משלם לפמ"ש תוס' בכתובות דדוקא בג' דברים ס"ל לעולא ממונא משלם מילקי לא לקי ושפיר מקשה

(יח) עוד נ"ל ליישב דהכי מקשה דהגמרא ס"ל דבתחלת שחיטה תיכף חייב מלקות משום יו"כ ואטביחה א"ח רק בסוף דטבחו כלו בעינן ומ"מ מקשה והא אינו לוקה ומשלם דגם בסוף שחיטה ג"כ מחלל יו"כ וכמו דאמרי' בירושלמי ע"כ שבולת ושבולת יש בו התראת מיתה וה"ה לענין יו"כ. גם על הגמר יש חיוב מלקות והסוגי' מיירי באתרי' בי' כמ"ש הפ"י דהגמ' הוכיח דמיירי דאתרי' בי' מגנב וטבח לע"ז דפטור ולא אמרינן לצעורי קמכוין וע"כ כלה מתניתין באתרי' בי'. ומעתה ל"ל דהתורה גילתה בטביחה דממונא משלם מילקי לא לקי וה"ה בטביחה ביו"כ כיון דכבר חייב מלקות לא אתי טביחה שאח"כ לפטרו ממלקות דדוקא כשבאין בב"א י"ל ממונא משלם אבל כשכבר חייב מלקות. שפיר י"ל דמלקות פוטרין מממון. אך ז"א דאח"כ אם התרו בו על הגמר שפיר י"ל שפטור ממלקות השניים. ואם לא אתרי בי' הוה כחייבי מלקות שוגגין. וע"כ לא אתי' כר' יוחנן רק כר"ל ופטור משום חייבי מלקות שוגגין. וכיון דמיירי כלה סוגי' בלא אתרי כמ"ש התוס' שוב י"ל נהי דבתחלה בא חיוב מלקות בשוגג אח"כ חייב ממון דל"ש סברא הנ"ל רק כשכבר חייב מלקות באמת. ודוק כי קצרתי ועוד יבואר אי"ה

סי' קלו

המשך

הדרוש

(א) והנה בפנים יפות פ' משפטים הקשה לר"מ דמומר לדבר אחד הוא מומר לכל התורה איך משכחת שיחייב גנב דו"ה בטביחה הרי בגנבה נעשה מומר וכשטבח הו"ל שחיטת מומר לפוסקים דבפעם אחת נעשה מומר ותירץ דר"מ כשיטתי' דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ותמהתי עליו דהרי שחיטת מומר הוה כנוחר ולכ"ע לא שמה שחיטה. והוכחתי דר"מ ס"ל כדעת הר"ן בחידושי חולין י"ד דשחיטת מומר היא טריפה ולא נבילה ולר"מ מוכח כן מקרא מכח קושית פנים יפות והארכתי בזה בספרי ליו"ד ח"א סי' ט"ו אות ה'. ולפ"ז קשי' בגמ' דמקשה אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי בשוחט בשבת או לע"ז לא הי' צ"ל דמאן חכמים ר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה רק חכמים ס"ל בשוחט לע"ז ג"כ הו"ל שחיטת מומר ולא מיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה רק בשוחט להר דאינו נאסר ועובדו בסייף ולא נאסר בהנאה משום תקרובת ע"ז רק דאסור באכילה משום שחיטת מומר ורבנן סברו דהוי כנוחר ופטור מדו"ה וכן שוחט בשבת. ובשור הנסקל לא ס"ל דבר הגלכמ"ד. ור"מ כשיטתי' דשחיטת מומר ל"ה נבילה רק טרפה כדמוכח להדי' מקרא, ומ"ה חייב דו"ה בין שוחט בשבת ובין שוחט לע"ז

(ב) ונ"ל לישב דהנה הרמב"ם כ' בפירוש המשניות חולין י"ד דבתחלת שחיטה מחלל שבת ובגמר שחיטה הוה שחיטת מומר. והקשו עליו. דהרי בתחלת שחיטה הו"ל מקלקל. ולא תיקן כלום כמ"ש תוס' חולין כ"ט ע"ב וכ' בקצה"ח סי' נ"ב. ובנתיבות סי' ש"נ דס"ל להרמב"ם דגם בתחלת שחיטה הוה מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור. ומתמה אתוס' חולין כ"ט בזה ובאמת נעלם ממנו דברי התוס' שבת ק"ו שכתבו דבמקלקל ע"מ לתקן בעי שיהי' התיקון בשעת הקלקול. ואינו דומה לקורע ע"מ לתפור דהתם התיקון תיקון גמור וא"א לתקן מבלי הקלקול. ושני הסברות אחת הם שם באופן דבשוחט בעי שיהי' התיקון תיכף כמ"ש התו' ושפיר כתבו בחולין דבתחלת שחיטה אינו חייב משום שבת

ואמנם דעת הרמב"ם יהי' דכיון דשחיטה הוי רק שיעור מעט ומ"ה כשהתחיל לשחוט תיכף חייב משום שבת כיון דתיכף יגמור שחיטתו ויהי' תיקון. והנה כבר כ' זקיני הת"ש סי' כ"ז דאף דמזמנין נכרים על בני מעיים דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. ואף בנטרפה הבהמה כיון דמועיל שחיטה לישראל לטהרה מידי נבלה מועיל גם לנכרים ורשאים להאכילן מפרכסת אמנם בנתנבלה הבהמה דאסור להאכיל לנכרי מפרכסת דלא הי' מועיל השחיטה לישראל מודי. ולפ"ז נ"ל דאם שחיטת מומר טרפה כשיטת הר"ן שפיר י"ל דבתחלת שחיטה מחלל שבת ובגמר שחיטה הוה שחיטת מומר ול"ה מקלקל בתחלת שחיטה דהוה ע"מ לתקן דכשיגמור השחיטה מותר להאכיל לב"נ אף מפרכסת כיון דהועיל שחיטה במקצת לטהרה מידי נבלה אמנם אם נאמר דשחיטת מומר הוי נבילה א"א לומר דבתחלת שחיטה מחלל שבת דהוי מקלקל ול"ה מקלקל ע"מ לתקן דאף כשיגמור שחיטה אסור לב"נ משום מפרכסת ול"ה תיקון בשעת הקלקול. וגם אח"כ הוא לא יתקן רק דהתיקון יבא ממילא. ובשלמא אי מפרכסת מותר בגמר שחיטה עושה הוא התיקון וכל השחיטה אחת היא. משא"כ אם מפרכסת אסור

ומעתה א"א לומר דרבנן ס"ל שחיטת מומר הוא נבילה ושוחט בשבת הוא שחיטת מומר דזה ב' הפכים וע"כ גם רבנן ס"ל דל"ה רק טריפה והוצרך לומר מאן חכמים ר"ש הוא: (ג) אך קשה לבתר דמשני דחכמים ר"ש הוא מה הקשה שחיטת שבת שחיטה ראוי' הרי י"ל גם רבנן ס"ל בשחיטת מומר טרפה כר"מ ושוב הוי מקלקל ע"מ לתקן כדכתיבנא והוי שחיטת מומר שחיטה שא"ר דהוא טרפה. וס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה

עוד קשי' לי דלבתר דמשני מאן חכמים ר' שמעון הוא י"ל לעולם שחיטת מומר הוי נב נבילה ורק לר"מ היא טריפה כדמוכח מקרא ולר"ש הוה נבילה. ורק דמה דכתבו תוס' בשבת ק"ו דבעי תיקון, בשעת הקלקול זה דוקא לר"י דס"ל מקלקל פטור אבל לר"ש דס"ל מקלקל חייב ומ"מ בעי תיקון רק דחייב בחובל וצריך לחלבו ה"ה בא"צ תיקון בשעת הקלקול כדכתבו תוס' שם. א"כ ר"מ כשיטתי' דשחיטת מומר טריפה וחייב דו"ה ור"ש ס"ל שחיטת מומר נבלה ופטור מדו"ה. ואי דאם שחיטת מומר נבלה שוב ל"ה תיקון אבר מ"ה בשעת הקלקול רמפרכסת אסור. ושוב פטור משום שבת ושוב ל"ה מומר כלל. ז"א דהרי לר"ש ס"ל דל"ב תיקון בשעת קלקול וכיון דלאחר הפרכוס יהי' תיקון משום אמ"ה חייב על שחיטה משום שבת אף בתחלת שחיטה כיון דלאחר הפרכוס יהי' תיקון. בגמר שחיטה הוי שחיטת מומר ונבלה ומש"ה פטור מדו"ה דהוה כנוחר ומעקר וצ"ע: (ד) והנה קשי' לי לשיטת הב"ח דאף אם לא נצטרפו העדים בשעת ראיה רק בשעת הגדה ונמצא קרוב או פסול פסול העדות והוא שיטת הרמ"ה. והש"ך הקשה בסי' ל"ו ממשנה דקתני באם לא ראו העדים אלו את אלו הרי אלו שני עדיות ובזמן שרואין זא"ז היא עדות אחת ועל זה אמרינן והוא שהעידו בב"א ומשמע דאם אין רואין אלו את אלו אף שהעידו בב"א הוא שתי עדיות אף שעדות מקצתן הוזמו הרי דלא בטיל העדות. וכתב קצה"ח לישב בס"ק ג' דדוקא בדיני נפשות דל"מ עדות מיוחדת ה"ה דלא מהני עדות מיוחדת לפסול משא"כ בד"מ כמו דמהני עדות מיוחדת ה"ה דנתבטל העדות בנמצא קרוב ופסול בעדות מיוחדת היינו שלא ראו זא"ז עיי"ש וקשה לי דא"כ מה מקשה בכתובות ל"ב ניהו דקטלא ליכא בבא על אחותו מלקות מיהא איכא וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם וכתב תוס' ישנים דעיקר הקושי' היא על משנה דמלקות אמאי לוקין והרי איכא ממון ומלקות ועולא ס"ל ממונא משלם מלקי לא לקי ומאי מקשה דלמא מיירי בנמצא בתוך העדות קו"פ והפסול לא ראה השנים דלענין מלקות כיון דעדות מיוחדת פסול שוב לא נתבטל העדות ע"י קו"פ (כדמוכח ממשנה דמכות ולענין ממון כיון דעדות מיוחדת מהני בקנס כמו שהוכיח בקצה"ח סי' ל' ומבואר בש"ס דב"ק ע"ד א"כ ה"ה בנמצא קרוב או פסול אף דלא ראו זא"ז בשעת ראי' בטל העדות א"כ לענין ממון לא הוי עדות ולענין מלקות הוי עדות ומש"ה חייב מלקות ודא קושי' רבתי

(ה) ונ"ל דדברי הקצה"ח צ"ע דגוף הדין שנמצא קרוב או פסול בטל העדות ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות ובדיני נפשות לא בטל העדות עד שיראו כאחד, איך נימא בדיני ממונות בטל אף בלא ראו כאחד כיון דליכא למילף מדיני נפשות דבזה גופי' לא בטל העדות

והנה במכות ו' א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות פי' בקונטרס משום דכתיב והצילו העדה. והקשה תוס' דדיני ממונות נילף מדיני נפשות מדכתיב משפט אחד. ועוד דבדיני ממונות נמי נקיש ב' לג' ותירצו דליכא למילף דיני ממונות מנפשות משום דבדיני ממונות בשנים נמי לא בטל כל העדות דשבועה מחייב. וצ"ל דרבי דפליג אר' יוסי ס"ל בשנים אף שבועה ליכא בנמצא אחד או קרוב או פסול וכן כתבתי בספרי לאו"ח סי' ס"ג אות ו' ואמנם בישוב דברי רש"י הי' נ"ל דבירושלמי סוף יבמות דריש עפ"י שנים עדים לא עפ"י כתבן ולא עפ"י מתורגמן. והנה לפי"ז בדיני ממונות דכתיב עפ"י שנים עדים או עפ"י שלשה עדים איצטריך עפ"י שלשה עדים דגם ג' עדים בעי מפיהם ול"מ מפי כתבן ומתורגמן. ורק בדיני נפשות דכתיב עפ"י ב' עדים או שלשה עדים ולא כתיב עפ"י שלשה עדים שפיר מקשה במשנה למ"ל דכתיב ג' עדים. ולכן דרשינן ההיקש ולכן שפיר פירש"י דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה אין ללמוד דיני ממונות מזה. ורבי סבר דילפינן דיני ממונות מדכתיב משפט אחד. ולפי"ז י"ל כיון דלא ילפינין דיני ממונות רק מדיני נפשות בעדות מיוחדת דלא פסול בדיני נפשות אם נמצא קרוב או פסול דיני ממונות נמי לא פוסל. אלא שעומד לנגדינו סוגי' דב"ב ק"ס ע"ב דדרשינן להדי' קרא דעפ"י ב' עדים או עפ"י ג' עדים דמקשינן ג' לשנים. וצ"ע דתוס' במכות לא מייתי לגמ'. ואמנם י"ל דגמ' דב"ב לא יסבור הדרוש דספרי וירושלמי. אך להדרוש דספרי אין ללמוד ג' משנים. בדיני ממונות רק בדיני נפשות ונמצא דהדין הנ"ל של הקצה"ח תליא בפלוגתא. ויש ליישב לפ"ז סוגי' דכתובות ל"ב דלא משני כתי' הנ"ל דסבירא להו כשיטת הספרי ואמנם אף לפי הסברא דילפינין דיני ממונות מנפשות י"ל דתליא קצת בדין דן מינה ואוקי באתרא וילפינן דיני ממונות מדיני נפשות ומ"מ אמרינן כמו דבדיני ממונות מועיל עדות מיוחדת ה"ה לפסול עדות מהני עדות מיוחדת ועדיין צ"ע אם לא אמרינין בכה"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה: