בית יצחק אבן העזר חלק א כב

אבי' רע רק אח"כ עשה תשובה כשחזר לסורו הוי נדר בתקפו. ובאמת יש לעיין בגוף דברי זקיני מהר"ם ז"ל דבהך דמי שנתן נכסיו בשביל בע"ח שם הוי שטר מברחת ול"מ מידי. אך הוא הביא ראי' מלשון הרמ"ה מדהוצרך דוקא מטעם שמתו נושיו משמע דזולת זה מהני המתנה ועיין עוד בתשובת מהר"ם הנ"ל דיותר קל לבטל מתנה באומדנא מנדרים וכיון שהוכחתי במתנה אם נעשה אומדנא אח"כ ונתבטלה האומדנא מתנה קיימת ה"ה בנדרים כדברי מהראנ"ח וצדקו דברי הרמ"א בסי' קכ"ח ס' מ"ג דל"מ חזרה בתשובה רק היכא שכבר נתנו היתר. ולפ"ז יצא לנו היכי שהי' במעשים מקולקלים בשעת שידוך והכלה לא ידעה באופן דהוי מקח טעות בשעת מעשה ל"מ מה שחזר אח"כ בתשובה כמו בשמע שאשתו מעוברת אף שמת אח"כ והרבה יש לדבר מזה

(ד) והנני חוזר לנ"ד שכתבתי דל"מ היתר מאה רבנים כיון שכעת נתרפאית חוזרת לזכות שלה דאסור ליקח אשה על אשתו. והנה באמת מצינו בכמה מקומות דמהני התירוהו להנשא. אמנם משם אין ראי' מהך דשבו' דמהני התירה להנשא שם לא באו עדי טומאה רק עדים שנשבית. וכיון שהיתה נאמנת קודם שבאו עדים במיגו מהני ההיתר כיון שהי' לה מיגו ואם באו עדי טומאה באמת ל"מ התירהו. ומהך דעד אחד אומר מת והתירוה להנשא הטעם דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים. ול"מ האמינה תורה רק כשחכמי' פוסקים עפ"י דבריו. ולרש"י שבת קמ"ה נכון יותר ענין הזה דכתב טעם ע"א מהימן מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והקשה הנ"י והריטב"א דא"כ בבא בעלה אמאי הולד משני ממזר מדאורי' אך הדבר נכון דלא אפקעוה רבנן לקדושין רק אם הדבר אמת אבל אם הוא שקר לא אפקיעו קדושין. וגם על אמת שמת בעי הפקעת קדושין דמדאור' לא תנשא אלא בעדים כשרים כמ"ש תוס' גיטין ד' ד"ה מודה ר' אלעזר. ולפ"ז בבא ע"א והתירה להנשא והפקיעו לקדושין כשבא ע"א והכחיש לא נדע עדיין אם אמר שקר וכבר נפקעו קדושין ומותרת לינשא. רק משום לזות שפתים אסורה. אבל בנשאת בלא היתר ב"ד כיון דלא אפקעיהו קדושין תצא דעתה הב"ד לא יפקעו קדושין כיון שכעת בא ע"א והכחיש. דלא כדעת הר"ן בתשו' הובא באה"ע ס' י"ז סעי' ל"ט אלא כדעת החולקים כיון דבעי אפקעת קדושין לזה ל"מ נשאת מעצמה רק היתר ב"ד ובזה יהי' נכון מאוד שיטת הרמב"ן והי"א שבסעיף ל"ז דס"ל בע"א אומר מת ועד אומר לא מת ובאו בב"א ל"מ נשאת לאחד מהעדים ותצא. דלא כרמב"ן וירושלמי והקשה עליו הרא"ש מסוגי' דיבמות פ"ח דמקשה שם לרב מברייתא דאם לא רצה דפנו אילימא דלא נשאת לאחד מעדי' צריכה למימר דדפנו לאו בנשאת לאחד מעדי' ולרמב"ן לוקמא בעד אומר מת ונשאת לעד ובא עד ואמר לא מת רק עכשיו מת והיא זונה ומ"ה קמ"ל וקדשתו דדפנו משום זונה דאשת ישראל שנבעלה אפילו באונס אסורה לכהן להעד דלא מת בשעה שנשאת. ועיין בעצי ארזים ס"ק ק"נ ולהנ"ל מיושב שפיר דכל עיקר הסברא דהרמב"ן דכיון שבאו שניהם בב"א לא יפקעו רבנן קדושין וכן בנשאת לאחד מעדים בלא היתר ב"ד ועתה בא עד קודם נשואין לא הפקיעו קדושין ועתה ג"כ לא יפקיעו כיון שע"א מכחיש וזה דוקא כשבא עד ואמר לא מת כלל. משא"כ בהך דיבמות פ"ח דעכצ"ל דעד שאומר לא מת אומר ג"כ שמת השתא דאל"כ איך שייך זה לאיסור כהונה ועכצ"ל ג"כ באומר שמת עתה כמ"ש רש"י ג"כ וכיון דאיכא שני עדים ואיכא הכחשה ביניהם בזמן הוי כעד אומר מת ועד אומר נהרג ועתה הב"ד ע"כ מתירין אותה ממנ"פ לישא לאחר. וכל ההיתר מכעת לאחר הכחשה נמי ע"פ עד כמו בעד אומר מת ועד אומר נהרג שכתב הב"ש דהיתר מועיל כיון שיש עכ"פ אחד שאומר מת נמצא אם הב"ד מתירין כעת עפ"י עד אחד עכשיו מפקיעין קדושין הראשונים דבע"א בעי הפקעת קדושין א"כ כשכעת ב"ד מפקיעין קדושין הראשונים מותרת גם לבעלה כהן שנשאה בראשונה וליכא למימר דפנו כיון דהב"ד מפקיעין קדושין ראשונים ל"ה אשת ישראל שנאנסה. ודברי הרמב"ן אמורין דוקא בעד אומר מת ועד אומר לא מת כלל דרבנן אינם מפקיעין קדושין בכה"ג ודוק היטב כי הוא ישוב נחמד

וגם מירושלמי שמפורש שם דע"א נגד ע"א מהני נשאת לאחד מעדים ל"ק לרמב"ן כמו שהקשה המגיד משנה פי"ב מגירושין ה' י"ט די"ל הירושלמי סובר ע"א נאמן מדאורייתא כדעת הספרי דדריש ר' יהודא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם להשיא אשה ומ"ה עד נגד עד הוי כשנים נגד שנים ומהני נשאת לאחד מעדי'. וכן כתב הנוב"י סי' ל"ב דירושלמי סובר ע"א נאמן מדאורייתא אבל הרמב"ן סובר מדלא מוקי בש"ס דילן כתובות כ"ב הברייתא בבאו בב"א עד נגד עד ונשאת לאחד מעדי' ש"מ דל"מ לש"ס דידן דס"ל עד אחד אינו נאמן רק מדרבנן כדמשמע פשטא דש"ס יבמות דפ"ח ופסק כן הרמב"ן ודוק היטב עכ"פ כתבנו לנ"ד דהך התירוה לנשא בעד אומר שמת הוא אחת משני טעמים או דבעי שיאמנו דברי העד ואז נאמן כשנים ול"מ הכחשה אח"כ או דבעי הפקעת קדושין ע"י הב"ד ומ"ה מהני התירוה משא"כ בנידן דידן ההיתר לא מעלה ולא מוריד כיון דעכשיו נתרפאה חוזר לאיסורה דהב"ד לא התירוה רק מטעם דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ועכשיו בטל הטעם. אמנם להטעם דהוי בעי למימר בב"ב ל"ב בטעם דר' מנחם בר' יוסי דנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא הוא משום זלותא לבי דינא. א"כ גם בנ"ד שייך היתר זה ועד כאן לא בעי שם דוקא נשאת ולא התירוה כמ"ש תוס' שם במקומן דכיון דהב"ד בלא"ה צריכין לחזור מהוראתן לאסרה לכל העולם רק לעדים אלו ליכא זלותא לבי דינא כלל ומ"ה בעי נשאת אבל זולת זה גם בהתירוה איכא זלותא. אך אמנם מסקינן שם בגמ' לזילותא ל"ח לכ"ע ואנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ונפל האי היתרא דזילותא לבי דינא לבירא

(ה) והנה הפ"י בכתובות כ"ב תמה מאד על סוגיא דב"ב הנ"ל לפי מה דמוכח ביבמות פ"ח דמוקי להך וקדשתו כר' מנחם בר' יוסי ובאו עדים ואח"כ נשאת. ומוכח דר' מנחם בר' יוסי ס"ל מדאורייתא תצא. ואיך אפשר להתיר בנשאת ואח"כ באו עדים משום זלותא דבי דינא והכי משום זילותא מתירין איסור דאוריי' והיא קושיא גדולה, וקצת י"ל קו' הפ"י עפ"י ד' הנוב"י קמא א"ח סי' ל"ה שצידד שם לומר באשה שזנתה ונאסרה על בעלה כבוד הבריות דוחה כיון שיש היתר לאיסור זה ע"י הפקעת קדושין הוי כנזיר ע"ש באריכות כן י"ל בזה משום זילותא דב"ד הוי כבוד הב"ד ולא נאסרה מפאת כן לבעלה. הגם דבגוף דברי הנוב"י הנ"ל יש לפקפק דמשמע בשבועות ל"א דבאיסורא אין חכמה ואין עצה וצריך החכם לילך להעיד לאסור אשה על בעלה דלא נדחה מכבוד הבריות מ"מ כיון דביד הב"ד להפקיע קדושין אמרינן משום זילותא דב"ד אפקעינהו רבנן לקדושין והתוס' שם הקשה למאי דה"א משום זילותא למ"ל נשאת אפילו התירוה לבד יהיה מותר. וי"ל כמ"ש הרא"ש בע"ז הובא בסי' רמ"ג ביו"ד בשם ירושלמי דחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור ג"כ בשכבר חלה הוראתו ונעשה מעשה עפ"י א"כ גם בזה ל"ה זילותא לב"ד רק בשכבר נשאת ונעשה מעשה עפ"י משא"כ בשאר זילותא דב"ד שם בסוגיא דמיירי בקרקע כבר זכה בקרקע עפ"י פסק דין ובהך דתרומה מיירי להתיר מה שכבר אסרו הב"ד ל"ב שכבר חלה הוראתו ודוקא שלא לאסור מה שהתירוה בעי שכבר חלה הוראתו. ואמנם הנ"י ריש ב"מ כתב דבההיתר לבד האשה זכתה בעצמה ומקרי קצת חלה הוראתו ועכ"פ הרבה יש לדבר מזה, אך כיון דלמסקנא בלא"ה לזילותא ל"ח וכל הפלפול רק לה"א אין להאריך יותר

(ו) ולכאורה יראה ראיה נכונה להתיר בנידון דידן מדברי הרשב"א במשמרת הבית בת"ה בית שלישי שער ז' דהבדק הבית כתב דפת פלטר גופה משתנה דינו הוא עצמו שאם הגיע שם פת ישראל שאסור ובשכלה פת ישראל חוזר והותר וכתב המשמרת הבית ואם לקח ישראל ואח"כ הגיע שם פלטר ישראל לא יצא מהתרו הראשון דומה למה שאמרו בשנים שאמרו לאשה מת בעלה והתירוה להנשא ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא תצא ואסיקנא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא ופת של נכרים אינו כנבלה שנאסר עליו ובמקום סכנה מותר ובא לו על שלחנו בשר כשר אסור דהתם אסורה מדאורייתא ולא הותרה אלא משום פקוח נפש אין כאן פקוח נסתלק המתיר משא"כ פת שאינו נאסר אלא מחמת תקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידוהו על עקרו כיון שהותר הותר עכ"ל הזהב והרי פת של עכו"ם ג"כ נגזר בחרם ובאיסור חמור מאוד כדכתבו תוס' בחולין ה' ומ"מ כיון דל"ה רק תקנה אמרינן הואיל והותר אף שכעת יש לו פלטר ישראל הותר ודומה זאת להתירוה להנשא וכיון דהש"ך סי' קי"ב פסק כהרשב"א דבלקח כבר מותר. א"כ גם בנ"ד דמאה רבנים התירו אף שבטל הטעם מותר. אולם באמת יש לדחות ראיה זו הנה הקודם לשונו צריך תיקון שכתב בשני עדים נגד ב' התירוה להנשא. וזה ליתא רק בעד נגד עד אבל בתרי ותרי ל"מ התירוהו להנשא רק בנשאת לאחד מעדים ואומרת ברי וצ"ל דט"ס נפל בלשונו וכונתו דעד נגד עד גם צריך לבאר זה דמייתי שם מהתירוהו להנשא שם עשה עפ"י ב"ד וברשות ב"ד והרי ללישנא בב"ב דהטעם משום זילותא דב"ד ודאי בעי התירוהו ב"ד וכאן לא עשה עפ"י ב"ד ואף אם אין הטעם משום זילותא דב"ד מ"מ מאי ראיה מייתי היכא שהתירהו ב"ד ללקח מעצמו. והרי גם הרשב"א מודה בלא לקח עדיין דל"א הואיל והותר רק בשלקח כבר וצ"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הר"ן בתשו' הובא באה"ע סי' י"ז ס' ל"ט דנשאת מעצמה הוי כהתרוה ב"ד ולא תצא מהיתרה וה"ה לקח מעצמו מ"מ לא יצא מהיתרה. ובזה נלע"ד דוקא בלקח כבר הפת אבל בלא לקח הפת אף שהתירוה ב"ד בפירוש ליקח הפת ובא אח"כ פלטר ישראל הב"ד צריכין לחזור מהיתר והוא לפמ"ש הנ"י בריש בבא מציעא דכל מקום שהאמינה תורה ל"א רק כשהאמינה ונעשה מעשה עפ"י. והקשה הנ"י מהך דהתירהו להנשא וכתב דכיון שהיא זכתה בעצמה הוי כנעשה מעשה א"כ בפת נכרי שהורו ליקח דלא נעשה שום מעשה ל"מ התירוהו ורק בלקח. א"כ לפ"ז לכאורה בנ"ד נמי כיון שזכה בהיתר זה לפטור עצמו מחיובים שלו מהני התירוהו

(ז) אמנם פ' זה אינו עולה יפה בדברי הרשב"א דאם הכונה מהיתרהו להנשא בעד נגד עד מאי ראי' מייתי מהתירוהו להנשא ומנשאת לפת שבא פלטר ישראל בשלמא בעד נגד עד לא נתברר שההיתר אסור כעת דלמא באמת מת בעלה דליכא אלא אחד המכחיש והראשון נאמן דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוא כשנים וכיון דלא נתברר האיסור לא תצא מהיתרה משא"כ בפת פלטר כיון דכעת יש פלטר ישראל איסורו ברור והוי כבאו שנים והכחישהו ותצא בודאי. לכן הנראה דבאמת אין ט"ס והרשב"א מייתי מב' נגד ב'. ואף דבב' נגד ב' ל"מ רק נשאת לאחד מעדי' ול"מ התירהו להנשא כמ"ש תוס' ב"ב ל"א כיון דע"כ צריך לחזור לאסור לכל העולם ליכא זילותא. והרשב"א כתב להדיא אפילו התירוה י"ל ס"ל לרשב"א כשיטת מהרח"ש הובא בעצי ארזים ס"ק קס"ג דנשאת דר' מנחם בר' יוסי הוי נמי התירוה. ולדברי הגאון ר' אברהם ברודא בתשו' זקיני הח"ץ סי' ב' ע"כ צ"ל כן דס"ל דרמב"י התיר אף בלא נשאת לאחד מעדים אי הטעם משום זילותא דב"ד. והקשה הפ"י בכתובות לדבריו ליתא לתי' התוס' בב"ב שתי' דע"כ צריך לחזור לאסור לכל העולם וליכא זילותא דהרי להגאון הנ"ל מותרת לכל העולם ותקשי למ"ל נשאת ליסגי בהתירוה וע"כ צ"ל דס"ל כמהרח"ש הנ"ל א"כ גם המשמרת הבית סובר כן

מעתה דבריו מזוקקין דכל עיקר היתר הרשב"א הוא כמו שסיים בסוף דעל שלחן אחד יהי' פת היתר ואיסור ומחזי כחוכא ואיטלולא. ומייתי ראיה מב' נגד ב' דהדין הוא בלא התירוה ולא נשאת בהיתר דתצא דהוה ספק ומ"מ בהתירהו מותרת משום זלותא דב"ד כסוגיא דב"ב ה"ה הכא מותר בפת שלא יהי' על שלחן אחד איסור והיתר ומחזי כחוכא. והגם דשם לא פסקינן כנ"ל דלזילותא ל"ח כאן על שלחן אחד חיישינן לחוכא וטלולא. א"כ לפ"ז דברי הרשב"א מתוקנים בלא ט"ס. ומעתה אין ראיה לנ"ד לזילותא דבית ל"ח גם לא מחזי בנ"ד כחוכא וטלולא דהכל יודעין שאשתו נתרפא"ד ואינו דומה לפת שהוא על שלחן אחד איסור והיתר וכבר לקח בהיתר. אמנם אף אם לא נפרש דברי רשב"א כן ונאמר דמיירי בב'