בית יצחק אבן העזר חלק א רכג

הגאון מ' הירץ דלא עדיף הסיבה מהמסובב ודוק היטב

(ח) והנה הרי"ף פ"א דביצה כ' דקיי"ל יש עירוב והוצאה ביו"כ ומערבין בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין ומייתי ראי' מעירובין דאמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביו"כ. ותמה השאג"א סי' ע' מנ"ל דאיירי בעירובי חצרות שמא מיירי בעירובי תחומין דאפי' ביו"ט יש איסור תחומין. ונלפע"ד לתרץ דבגמ' דעירובין אמרינין שם דב"ה אמרו כשם שמערבין לגדול ביו"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש התם איכא סעודה הראוי מבע"י. והנה זה ודאי דס"ל סוף היום קונה עירוב אמנם קשה דביו"כ סוף היום מערב יו"כ ג"כ לא חזי דתוס' יו"כ דאורייתא. ומה שתי' הריטב"א דבעיו"כ סוף היום קונה עירוב אף קודם התוס' יו"כ הוא רחוק וכ"ש אם נימא כשיטת ההמ"ג דבמלאכה תוס' יו"כ לאו דאורייתא לא יתכן שיקנה העירוב קודם התוס'. אמנם י"ל הנה בישי"ע סי' תר"ז כ' דח"ש לא אסור בתוס' שבת ויו"כ. דדוקא היכי דבשיעור שלם חייב מלקות או. כרת שייך איסור ח"ש דחזי לאצטרופי למלקות אבל בתוס' דאינו חייב מלקות ל"ש חזי לאצטרופי אמנם בדבר זה נעלם ממנו במח"כ דברי התוס' שבת צ"א ד"ה כגון שכ' דתרומה טמאה אינו אלא בעשה וח"ש אסור מה"ת עיי"ש. אולם כבר כתבתי לעיל ובספרי חיו"ד ח"א סי' ס"ב דבחלב שעל הדקין דילפינין מכל אינו אסור בח"ש דריבוי לא קאי אריבוי וה"ה דח"ש לא אסור בתוס' יו"כ דקרא דועניתם בתשעה לא קאי אריבוי דכל רק אגוף הענוי וע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' י"ט אות ח'. ומעתה אני אומר הנה מבואר בעירובין ד' פ' ע"ב דבשתופי מבואות ובעירובי חצרות בזמן שהם מועטים כגרוגרות לכל א' וכן הוא בסי' שס"ח. וכ' מג"א שם דגרוגרות פחות מכזית ומה שאמרו פ' המצניע דגרוגרות גדול מזית היינו מזית קטן כמ"ש סי' תפ"ו ובעירובי תחומין מבואר בסי' תי"ג דבעי מזון ב' סעודות לכל א' כמבואר במשנה דעירובין ד' פ"ב ע"ב. הנה בעירובי חצרות הוה סעודה ראוי' מבע"י דכגרוגרות דהוה חצי שיעור מותר בתוס' יו"כ. על כן הוה סעודה ראוי' מבע"י אבל אי מיירי בעירובי תחומין דבעי ב' סעודות ל"ה סעודה הראוי' ע"כ שפיר הוכיח הרי"ף דמיירי בעירובי חצרות וזה ישוב נכון והחילוק בין עירובי תחומין כ' בספר גאון יעקב דלמיקני ביתא בעי כדי אכילה דחד יומא לכל אחד משא"כ בעירובי חצרות דעירוב רשותא היא. אמנם עדיין קשה מהא דאמרינין בעירובין שם כמאן דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא הי' מודין בעירוב עד שיוציא כל מטתו (ואמאי ס"ל מערבין לגדול ביו"כ) ואס"ד דמיירי בעירובי חצרות אף חנניא מודה דדוקא בעירובי תחומין ס"ל לחנניא כן וע"כ דמיירי בעירובי תחומין וקשה על הרי"ף וכבר הקשה כן בישי"ע. אמנם ג"ז ל"ק דהנה בעירובי חצרות אמרינין אין מערבין אלא בפת א"כ נהי דהך דמערבין לגדול ביו"כ מיירי ע"כ בעירובי חצרות דסגי בכגרוגרות לכל אחד והוי סעודה הראוי' כנ"ל מ"מ הא דמערבין לנזיר ביין מיירי בעירובי תחומין וב"ה מדמין ע"ת לע"ח וע"ז אמרו בגמ' מדס"ל לב"ש אין מערבין לנזיר ביין דזה מיירי בע"ת הא לאינו נזיר מערבין כמאן דלא כחנניא דלחנני' ב"ש אין מודין בע"ת עד שיוציא כלי תשמישו אמנם הא דלגדול ביו"כ ע"כ בעירובי חצרות

ט) עוד דהנה אהא דאין מערבין לנזיר ביין הקשה בפנים יפות פ' יתרו לשיטת רש"י נזיר ד' ומ"ה דנזיר מותר לשתות יין קידוש דמושבע ועומד מהר סיני א"כ אמאי ס ל לב"ש אין מערבין לנזיר ביין הרי הוא סעודה הראוי' וצ"ל דאין מערבין לנזיר ביין לחודא דבעי בעירובי תחומין ב' רביעית ובקידוש סגי במלוא לוגמיו א"כ ע"כ מיירי בע"ת דבעירובי חצרות עם שתופי מבואות סגי בגרוגרות או ברביעית לכל א' כמ"ש הריטב"א דף פ' ולדעתי סגי במלוא לוגמיו וראוי, לקידוש. ועל כרחך מיירי בע"ת וע"ז אמרו כמאן דלא כחנניא. אבל הא דמערבין לכ"ג ביו"כ לב"ש ע"כ בעירובי חצרות דסגי בכגרוגרות ושפיר מייתי הרי"ף ראי'. הן אמת דבספרי חיו"ד ח"א סי' מ"ט בשולי המכתב כ' דנזיר אסור בקידוש מבע"י ביין גם לשיטת רש"י מ"מ כתבתי שם דבתוס' שבת למ"ד דאוריית' גם הקידוש דאוריית' ומותר הנזיר רק שכתבתי שם דבעי שיקנה העירובין קודם התוספת להריטב"א א"כ לפמש"ל דקונה העירוב בעת התוספת שוב מותר הנזיר וע"כ מיירי בע"ת הך דנזיר כנ"ל. ועוד ע' בספרי שם שהקשיתי לדברי הריטב"א עירובין ל"ח דהיכא דמותר לדידי' בלילה ל"מ מה דחזי לאחרינא דמסתמא על דעת סעודתו קונה עירוב א"כ לרש"י דנזיר בלילה מותר לשתות קידוש אמאי מערבין לנזיר ביין לב"ה והרי בלילה חזי לשתות לדידי' וע"כ מיירי בע"ת דבעי ב' רביעית ולא חזי בלילה על כן מוכח דנזיר ביין מיירי בעירובי תחומין ולגדול ביו"כ מיירי בעירובי חצרות ומיושב הכל. והנה מזה מוכח ג"כ דאין יוצאין ידי קידוש ביין מבושל כדעת הרמב"ם ורב האי הובא בטור סי' רע"ב ורש"י הובא בתוס' ב"ב פ"ז ד"ה אילימא דהרי מבואר סי' שפ"ו סעיף ו' דיין מבושל הוה ליפתן וסגי כדי ללפת פת ב' סעודות א"כ אס"ד דיוצא ידי קידוש מותר לנזיר בלילה דל"ב אף רביעית ואמאי לב"ש אין מערבין ביין מבושל וע"כ אין יוצאין ידי קידוש ואסור לנזיר

(י) והנה הראו לי קושיא בספר מנחת עני אמאי לא אכלו כהנים השעיר דיו"כ לערב וכשחל בע"ש אוכלין חי מבערב אמאי לא אכלו ח"ש לר"ל דח"ש מותר מה"ת ואיסור דרבנן נדחה מפני עשה. ובשואל ומשיב מ"ד ח"א סי' נ"ה הקשה כיון דבלא"ה אכלו שלא כדרך אכילתן שהוא חי אמאי לא אכלו ביו"כ שלא כדרך אכילתן לשיטת החולקים על השאג"א דס"ל יו"כ שלא כדרך אכילתן דאורייתא ובאמת לא מבעי' דכזית לא מצי אכלו דהוי ח"ש לענין יו"כ דבעי ככותבת ונאמר דגם כזית לר"ל אינו אסור מדאוריית' ביו"כ דלא כירושלמי תרומות דמודה ר"ל ביו"כ מ"מ מגו דיוצא ידי אכילת קדשים הוי שיעור ליו"כ לאסור מדאוריי' כדאמרינן שבת צ"א מגו דמצטרף עיי"ש אלא אפי' חצי כזית לא אכלו לפמ"ש תוס' ישנים יומא ל"ט דבאכילת קדשים לא בעי כזית לגמרי א"כ בודאי אסור אף לר"ל מה"ת וכן ל"ק אמאי לא אכלו השעיר ביו"כ שלא כדרך אכילתן דאם יוצא ידי אכילת קדשים שוב אמרינן מגו. אך שהיו יכולין לאכול ח"ש שלא כדרך אכילתן דתרי מגו ל"א אך בזה בודאי אין יוצאין מצות אכילת קדשים ואולי יש לישב בזה קו' מחנה לוי בפסחים מ"ז דלחם הפנים נאפה מעיו"ט כשחל שני ימים טובים של ר"ה קודם השבת ונאכל לאחד עשר ואם אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט לאפו ביו"ט גם קשה ארשב"ג דאמר דוחה יו"ט משום דשבות רחוקה התירו. והרי רש"י פי' במנחות ק' דנאכל לאחד עשר היינו בלילה מוצ"ש דביום הוא יו"כ. וא"כ איזה צרכי שבת הוא וזה תימה. להנ"ל נאמר דלר"ל דח"ש מדרבנן בח"ש שלא כדרך אכילתן ליכא איסור. על כן עכ"פ יאפו ביו"ט משום צורך שבת דמותר בח"ש שלא כדרך אכילתו. וגם צורך קצת נעשה ביו"ט. אך עדיין צ"ע דלדעתי גם ח"ש שלכד"א אסור מדרבנן שוב ראיתי בב"י סי' תרי"ב שכ' דהראב"ד אב"ד התיר אוכלין שאין ראוין לאכילה בח"ש לכתחלה וזה כסברתי ודו"ק אך קו' מחנה לוי ל"ק בפשיטות דהרי מבואר בזבחים צ"ט דקטן אף שאינו ראוי לשחיטה אוכל בקדשי קדשים וע' ברש"י דנהי שאינו חולק אבל אוכל דכל זכר כתיב. א"כ אם אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט יאפו ביו"ט דבשבת חזי לקטנים והוי צורך שבת אף שהוא יו"כ. ומ"ה ס"ל לרשב"ג דוחה יו"ט בשביל צרכי שבת דחזי לקטנים אך זה ליתא דהרי מבואר במשנה דמנחות צ"ט דכשחל יו"כ בשבת החלות מתחלקות לערב ואמרינן בירושלמי פ"ד דפסחים הטעם שמא יאכלו עיי"ש, וע' מג"א סי' תרי"ב ודגול מרבבה שם. ולפ"ז א"א ליתן לקטן דעדיין לא נחלק ואין חולקין לקטן אך מ"מ י"ל הנה מה דהקשה בגמ' מת"ק י"ל דמקשה אחל יו"ט בע"ש דקתני ברישא דאז לא חל יו"כ כ בשבת. ואמאי לא נאפה ביו"ט דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואסיפא לא מקשה רק דקשיא ארשב"ג דקאי אכל דברי ת"ק אף שחל ר"ה ביום ה"ו דוחה יו"ט. והרי לא חזי בשבת בזה י"ל דרשב"ג לא יסבור דחולקין בערב דביום אסור לחלק כמ"ש בירושלמי אך יסבור דמותר לחלק ביום דל"ח שיאכל ושפיר הוה צורך שבת דחזי לקטנים וזה מוכח קצת דקשיא למ"ל לירושלמי לומר הטעם שמא יאכל ת"ל דאסור לטלטל דהוה מוקצה אם נאמר דבהקדש אסור משום מוקצה דל"ח ביה"ש דעדיין לא הקריבו בזיכין ועוד אסור משום יו"כ וע"כ הואיל וחזי לכהן קטן ל"ה מוקצה

הנה מנכד המחבר

הנה כעין הקושי' שהקשה בתשו' שואל ומשיב אמאי לא אכלו השעיר ביוה"כ שלכ"א יש להקשות ג"כ על התחלת המשנה במנחות צ"ט שם דאמרינן דחלות הי' מתחלקות לערב משום דלא יוכלו לאכול ביוה"כ וקשיא יאכלו שלכ"א כנ"ל וכאן ל"ש התירוץ שתי' בשו"מ דכיון דאמרו בש"ס דלכן הבבלים אוכלי' אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה א"כ שוב הוה כד"א, דכאן יוכלו לאכול באופן שיהי' בודאי שלכד"א ברם בעיק' הקו' י"ל דכיון דאמרי' בכ"מ בש"ס דהאכילה בקדשים צריכה להיות בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים שנא' למשחה ולפ"מ דמוכח מדברי הגמ' הוה זאת חיוב גמור ע' חולין קל"ב מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי וכו' וא"כ לא יתכן לאכול בקדשים שלכ"א דזה ל"ה למשחה לגדולה וממילא ל"ק הקו' מהא דהחלות וכו' והא דאכלו השעיר כשהוא חי י"ל כדברי השו"מ הנ"ל דיען שדעתם הי' יפה מקרי כד"א ואולי י"ל דהוה ג"כ אצלם בכלל למשחה. אולם יש לשדות נרגא בזה מדברי התוס' בבכורות כ"ז ד"ה ואתי דלמשחה ל"ש רק בבשר ולא בפת עיי"ש וא"כ נסתרו דברינו אכן דברי תוס' אלה תמוהים המה מכמה מקומות ע' סוטה ט"ו דאמרינן דרשאין הכהנים לתת לתוך המנחה יין וכו', משום שנאמר למשחה הרי להדיא דשייך למשחה אף בפת וזה קו' גדולה הקשה אותה אדם קשה כברזל הוא א"ז רשכ"י שליט"א בספרו ב"י חיו"ד ח"ב סי' פ"א וע' עוד בספר הנ"ל סי' פ"ז שהוסיף להקשות מדברי התוס' בזבחים ע"ה ע"ב ד"ה שביעית שכ' דגם בתרומה שייך למשחה וזה ג"כ היפך דברי התוס' בבכורות הנ"ל, ולי קשה עוד ע"ד תוס' אלה מהא דאמרינן במנחות כ"א ובתמורה כ"ג דהמנחה צריכה להיות נאכלת על השובע ולפי המבואר ברש"י פסחים פ"ו ד"ה אין מפטירין הוה הטעם דנאכל על השובע משום למשחה וא"כ במנחה דל"ש למשחה לדברי התוס' הנ"ל מדוע צריכה להיות נאכלת על השובע. וע' תוס' פסחים ק"כ ד"ה מפטירין שהקשו אמאי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואחר מצה מפטירין. ולדברי רש"י אלו ניחא דבשלמא בפסח שייך לומר א"מ כיון דצריך להיות נאכל על השובע מטעם למשחה דפסח הוה קדשים וי"ל בי' למשחה אבל במצה בודאי ל"ש לומר למשחה ולכן אינה נאכלת דוקא על השובע ומשו"ה מפטירין. אמנם התוס' בפסחים ק"ב שם לא ניחא להו בטעמו של רש"י וכתבו סברות אחרות מדוע הפסח נאכל על השובע ויש להבין אמאי ניידי מסברת רש"י וי"ל דהתוס' קאי בשיטתם שכ' בזבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור דלמשחה ל"ש רק גבי מתנות כהונה עיי"ש ולפ"ז בפסח דל"ה מתנות כהונה ל"ש למשחה ולכן כ' התוס' סברות אחרות מדוע הפסח נאכל על השובע. ובזה עמדתי על כוונת דברי הגמ' בחולין י"א דמקשה על ר"מ דחייש למעוטי איך אכל בשרא וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מא"ל עיי"ש ויש להבין אטו מי זוטרה היא הקו' מפסח אשר החיוב על כל איש יהודי לעשותו עד כי הוצרכו בש"ס להוסיף ולהקשות גם משאר קדשים ולהנ"ל הדבר נכון דלכאורה יש להבין לפ"מ דחדית לן המל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת דמ"ע מקיימין גם באכילה שלכ"א א"כ מאי מקשה הגמ' הרי י"ל דלשיטת ר"מ אכלו שלכ"א דקיימו המצוה ונדנוד איסור לית כאן. אכן אם בעינן למשחה ניחא וכנ"ל וא"כ אלו הקשה הגמ' מפסח גרידא ל"ה הקו' אלימא כ"כ די"ל דלר"מ אכלו פסח שלכ"א דבפסח ל"ב למשחה כסברת התוס' הנ"ל ולכן הוסיף הש"ס והקשה גם משאר קדשים אשר בהם הי' ההכרח לאכול כד"א דבהם בעינן למשחה ושוב קשי' אם נאמר דר"מ לא אוכל בשרא קדשים מא"ל [ואם כי הדקדוק ביתור לשון הגמ' פסח וקדשים קלוש הוא בכ"ז העמסנו בו כוונה ע"ד הפלפול והחידוד] ויש להסתפק אם נאמר דגם בזר האוכל שלמים איכא מ"ע דאכילת קדשים כמבואר מרש"י פסחים נ"ט וע' מנ"ח מצוה ק"ב ובצל"ח ביצה י"ט, אי גם בהם שייך החיוב דלמשחה כי לפום ריהטא י"ל דהחיוב הזה ל"ש רק בכהנים דקרא גבי כהנים כתיב אמנם מדברי רש"י שכ' דלמשחה שייך ג"כ בפסח מוכח דלאו דוקא בכהנים נאמר החיוב הזה ויש להרחיב הדבור בזה ואין עת האסף פה. עכה"ג מנה"מ אהרן לעווין