בית יצחק אבן העזר חלק א רכב

לא קאי אריבוי ותליא במחלוקת מכות י"א אי איתקש להלכותי' ה"ה די"ל דגז"ש לא קאי אריבוי כמו היקש ע"כ אין ללמוד ח"ש דילפינין מריבו'. ביו"כ

(ג) והנה שיטת ז' הח"צ סי' פ"ו דחצי שיעור לא אסור רק באיסורי אכילה וז"ל דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב וכו' ולפ"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער א' בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד ל"מ. א"נ י"ל דאף דבכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מח"ש אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ל"א בי' דחזי לאצטרופי. והמ"ל פח"י משבת כ' על תחלת דבריו שנעלם ממנו דברי רש"י שבת ע"ד שכ' דח"ש אסור מה"ת וכ"כ בהג"א. ולפמ"ש הדבר תליא במחלוקת אי קאי גז"ש והיקש גם אריבוי. והנה אם נאמר דבמלאכה ח"ש אינו אסור מה"ת רק בעינוי שוב אין ללמוד תוס' יו"כ למלאכה מתוס' ענוי דיש חומרא בעינוי בח"ש דבעינוי אסור מדאורייתא. ובספרי ב"י חיו"ד ח"א סי' צ' אות ט' כתבתי די"ל דגם ר' יוחנן מודה למסקנא לר"ל דביו"כ אינו אסור מה"ת ח"ש לפמ"ש הסברא דח"ש אסור מה"ת לר' יוחנן משום דס"ל הנאת גרונו ובאכילת ח"ש האחרון אין לו הנאת, הגרון רק מח"ש ואתה מצרף הח"ש הראשון ע"כ ח"ש אסור מה"ת ור"ל ס"ל הנאת מעיו ובאכילת ח"ש השני יש לו עתה מילוי מעיים מכזית שני דעדיין לא נתעכל בתוך אכילת פרס ע"כ מאז נתחייב וא"צ לצרף הנאה הראשונה כעין שכ' השאג"א לענין בל יראה. ולפ"ז ביו"כ דבעי הנאת מעיו כמ"ש מנ"ח מצוה שי"ג וח"ס א"ח סי' קכ"ז ל"ש סברת ר' יוחנן אך באמת בעי הנאת מעיו וגם הנאת הגרון ועל כרחך חזי לאצטרופי. אך לפמ"ש בסברת ר' יוחנן דחזי לאצטרופי משום דהקיאו וחזר ואכלו חייב א"כ ביו"כ דבעי הנאת מעיו גם ר"י מודה ומה"ט ישבתי דברי החינוך התמוהין במצוה שי"ג שכ' כיון שאוכל החולה ח"ש אין לדקדק אם יש סכנה. ודבריו תמוהים דח"ש אסור מה"ת ובעי חולה שיש בו סכנה כמו שתמה במנ"ח ולפמ"ש ניחא עוד כתבתי שם דלפמ"ש הרמב"ם דקלות יו"כ מכפר בלא תשובה לא משכחת חזי לאצטרופי דכל רגע מכפר ואח"ש ג"כ מכפר ע"כ ל"ה רק מדרבנן. אך לפמ"ש בספרי לאו"ח רסי' צ"ו דאם יו"כ מכפר אח"ש ע"כ קלות בעי תשובה או יו"כ אינו מכפר רק מאורתא דאל"כ לא משכחת כזית בכדי א"פ א"כ גם תי' זה ליתא

(ד) והנה בהא דאמרינין עתי אפי' בשבת שאם הי' חולה מרכיבו על כתפו הקשה שאג"א סי' ע' הרי איצטריך לשילוח השעיר גופי' שהי' דוחפו עד שנעשה אברים אברים ואיכא נטילת נשמה ואין לומר דהוא מקלקל דהרי תיקן להוציא מידי אמ"ה. ולכאורה י"ל דהיא נטילת נשמה כלאחר יד כיון דלא הרגו בידו רק דחפו ונהרג מאליו ע"י חבטה בקרקע שהרי הב"י א"ח סי' ל"ב מייתי דברי סה"ת וז"ל גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשירה אפי' כלאחר יד. ואפ"ה פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד והובא בספרי לא"ח בשולי המכתב סי' ט' ומה לי הפיל הסכין או הפיל הבהמה ונהרגה, אך לפ"ז נצטרך לומר דאף דאם הרג אחד ע"י דחיפה ממקום גבוה חייב מיתה דהרי זה עיקר סקילה לדחפו ממקום גבוה ב' קומות. וע' סנהדרין ע"ו בדחפו לאש או למים ואינו יכול לצאת חייב מיתה וע' בספרי ליו"ד ח"א סי' ז' בשם הר"ן דלמסקנא אף אם אשו משום חציו אינו חייב מיתה מ"מ אם הצית בגופו של עבד חייב מיתה. מ"מ אולי משום שבת אינו חייב מיתה אם דחפו כלאחר יד וע' תוס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה חד למעוטי שהקשו למ"ל קרא דמחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו הא מציל גופא מחלל שבת דחובל בחבירו. להנ"ל איצטרך למעוטי דאפי' להפיל סכין עליו אסור אע"ג דאינו חייב משום שבת וכן י"ל דלר"א בר"ש דס"ל מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו דוקא להורגו כלאחר יד, אך לפ"ז נימא דמיתת ב"ד דוחה שבת להורגו כלאחר יד ועוד הא דקמ"ל קרא דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דאם אמר שחוט לי בשל לי אל ישמע לו והקשה ביבמות בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דילמא מיירי דאמר שחוט לי ע"י הפלת סכין וצ"ל דבכה"ג ודאי מותר. אמנם לדעתי הנה בשולי המכתב הנ"ל דקדקתי מדברי סה"ת מדקאמר דפטור בשבת משום דהוי כלאחר יד ולא אמר משום דהוי דשא"מ כדאמרינין בב"ק כ"ו היתה אבן מונחת בחיקו ונפלה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ע"כ מיירי בהפיל בכונה ומ"ה הקשיתי שם מהא דמקשה בב"ק לר"מ דל"ל מת ומשלם מהא דמחייב ר"מ בגנב וטבח בשבת דילמא טבח ע"י הפלת סכין. דפטור בשבת והיותר קשה הא דמקשה בב"ק בגנב וטבח ביו"כ נהי דקטלא ליכא מלקות מיהו איכא וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם דילמא מיירי בשחט ע"י הפלת סכין אמנם י"ל אם הפיל בכונה הסכין לשחוט ל"ה כלאחר יד וסה"ת מיירי בהפיל שלא בכונה לשחיטה דכשר דלא בעי כונה לשחיטה (וראיתי בפ"ת יו"ד סי' ג' דמייתי דברי תשו' זכרון יצחק סי' צ"ו דבשבת לכ"ע השחיטה פסולה בלא כונה ונעלם ממנו דברי הב"י סי' ל"ב הנ"ל גם דברי תוס' חולין י"ד שכ' שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין ושם מיירי בשבת). ומיירי בהפיל בדרך דהוה פסיק רישא דחייב משום דשא"מ קמ"ל דפטור משום דהוי כלאחר יד. ולפ"ז לא קשיא מגנב וטבח ביו"כ דטביחה דחייב דו"ה אין חייב רק בטבח בכונה דומיא דד' דברים דאמרינין בב"ק כ"ו דבעי בכונה ואין שום הו"א דאם טבח שלא בכונה דחייב. ע"כ בטבח בכונה חייב משום שבת ויו"כ

(ה) אך לפ"ז קשה קו' גדולה בהא דהקשה בב"ק ק"ו ע"ב לר' יוחנן דטוען טענת גנב בפקדון טבח ומכר משלם דו"ה ממשנה דהיכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין שאכלו משלם כפל והא הכא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וקתני כפל דו"ה לא. ומה קו' דילמא אכלו שהפיל סכין ונשחט דל"ב כונה לשחיטה ופטור מדו"ה ולישב הק' י"ל לפמ"ש בספרי חיו"ד ח"א סי' ז' אות ח' דלר"י דס"ל אשו משום חציו וכ' תוס' סנהדרין ע"ו ד"ה סוף דלר' יוחנן אפי' בנפלה. סכין כשר ולדידי' בהפיל סכין ושחט חייב משום שבת כיון שנשחט מכחו. ומה שהקשיתי על תוס' מחולין ל"א דמקשה לר' יוחנן ממשנה והרי ר"י לא ס"ל כמשנה דנפלה סכין ושחט כבר כתבתי בהגהות ומפתחות שם בשם רב א' דל"ק דמשנה י"ל שנפלה סכין ברוח מצוי' שלא ע"י אדם. ומ"ה כתבו תוס' סנהדרין דהסוגי' דלא כר' יוחנן דמשמע דוקא הפיל הוא אבל אם נפל מידו אסור וזה דלא כר"י עיי"ש. והנה מבואר בב"ק דף כ"ד דלר"י דס"ל אשו משום חציו חייב בד' דברים (וצ"ל הא דאמרינין ד' כ"ו ע"ב בהי' מונח אבן בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה פטור מד' דברים נהי דהוה כנפל ממילא כמבואר ביו"ד סי' ג' דשחיטה פסולה והרשב"א הביא מב"ק ראי' לזה וליחייב משום חציו וצ"ל דהניח אדם אחר בחיקו כשהוא ישן כמ"ש בשטמ"ק שם דל"ה חציו כלל) א"כ לר' יוחנן בהיתה סכין מונח בחיקו שהניח שם ועמד ונפלה ושחט חייב דו"ה אף בלא כוונה משום חציו ושפיר מקשה בב"ק לר' יוחנן לשיטתי'. ועמ"ש בספרי לא"ח סי' פ' דברים יקרים בסוגי' דב"ק. ואף לפמ"ש בספרי חיו"ד ח"א סי' ז' בשם הר"ן דבאשו משום חציו למסקנא אינו חייב מיתה מ"מ דו"ה חייב כיון דהוי כהצית האש בעצמו ה"ה דהוה כטבח בעצמו בכונה. הן אמת דלתי' ב' בתו' סנהדרין ע"ו ומהרש"א שם נראה דס"ל דאם נפל ע"י רוח מצוי' אין אומרים אשו משום חציו אך אם נפל מידו ממש

(ו) עוד נ"ל לישב הא דלא משני בש"ס דב"ק בנפל מידו סכין ושחט. דהנה הקשיתי בספרי לא"ח סי' פ' הנ"ל מה הקשה בגמ' והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה דהרי מ"מ לא ראו עדים ששחט והוי ידיעה בלא ראי' וא"א לחייבו דו"ה דקנס בעי עדים. ע' שבועות ל"ד. וב"ש אה"ע סי' מ"ב ובס' חיו"ד ח"ר סי' ח' אות ד'. עוד הקשיתי דמשני כשאכלו נבילה ומקשה ולישני כשאכלו טריפה ומה בין נבילה לטריפה. אמנם הפי' בגמ' דמהרש"א כ' בריש הפרה בב"ק דאע"ג דלא קיי"ל כר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הורגו מ"מ אם מודה ל"ה מודה בקנס ומבואר בדבריו דאע"ג דאידיעה בלא ראי' א"ח קנס מ"מ אם מודה ל"ה מרשיע א"ע וחייב. ע"כ מקשה בגמ' והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה והחשוד על הגניבה אינו חשוד על הנבילה דהו"ל עשה ול"ת וגניבה ל"ת לחודה א"כ הו"ל ידיעה בלא ראי' ששחט א"כ ישאלו אותו ואם יודה ששחט ישלם דו"ה ומשני כגון שאכלו נבילה שהוא טוען כן ומקשה ולישני כגון שאכלו טריפה. והכונה כיון שיכול להיות שאכלו טריפה דחשוד על גניבה חשוד על טריפה דל"ה רק ל"ת א"כ למ"ל לשנויי שהוא טוען שאכלו נבילה אפי' הודה ששחט פטור שהרי יכול להיות שאכלו טריפה דאטריפה חשוד ול"ה ידיעה כלל ושוב הוי מודה בקנס ומשני כר"י דטריפה חייב בדו"ה א"כ אם אכלו טריפה חייב וע"כ כשאכלו נבילה היינו שהוא טוען כן עיי"ש והוא פי' נחמד א"כ מיושב קושיתו דכיון דדבר זה לא שכיח שיפול הסכין מידו ושחט הוה כידיעה ששחט בעצמו ול"ה מודה בקנס כאמור בשם מהרש"א

והנה שם הקשיתי בהא דמקשה שם ולישני בבן פקוע והרי לדעת רבינו ישעי' הובא בשטמ"ק ב"ק מ"א בן פקוע טעון נחירה וכן הוא בפרשת דרכים א"כ מאי מקשה ולישני בבן פקוע ונימא נחירתן זו שחיטתן וחייב בדו"ה אמנם י"ל הנה אף כי גילתה התורה דבדו"ה יש שליח לדבר עבירה כדאמרינין בב"ק ע"א מ"מ אם טבח ע"י נכרי פטור דלאו בר שליחות הוא אך הרי ל"ה רק כנחירה. אבל בבן פקוע דל"ב רק נחירה ומהני ע"י נכרי כמבואר ברא"ש סוף יומא דאם אין שחיטה לעוף מה"ת מהני ע"י נכרי אף דבעי נחירה בסימנים כמ"ש תוס' חולין כ'. א"כ הא דמקשה ולישני בב"פ הכוונה ונחרו ע"י נכרי. אך לפמ"ש בנתיבות סי' קפ"ב דהיכי דיש שלד"ע אף ע"י קטן ונכרי חייב ליכא לשנויי כן דעדיין חייב דו"ה וכן מוכח מב"ק דמקשה והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה ודילמא שחט ע"י קטן ואחרים רואין דכשר ולאו בר שליחות וע"כ כדברי הנמוק"י והנתיבות דאף ע"י קטן חייב ודו"ק וזו ראי' ברורה. ולפמ"ש מהרי"ט הובא בקצה"ח סי' רצ"ב דאפי' טבח ע"י מי שאינו בר שליחות חייב ניחא ג"כ ודו"ק

(ז) והנני חוזר לענין הראשון הנה אף אם נפרש דברי הסה"ת והב"י דאף אם הפיל הסכין בכונה ושחט הוי כלאחר יד כעין שכ' רש"י בשבת דמ"ו ע"ב דבגורר מטה הוי חופר כלאחר יד דאין דרך לחרוש רק במרא אך שם הוה שלא בכונה. אך בפסחים ס"ו ע"ב אמרינין דהוה מחמר כלאחר יד ופירש"י דאין דרך טלה לשאת משא אף דשם עושין בכונה מ"מ אם דחף הבהמה מהר ל"ה נטילת נשמה כלאחר יד קצת כעין שכ' תוס' ב"ק י"ז ע"ב ד"ה זרק דאם זרק כלי ובא אחר ושברו במקל פטור דמנא תבירא תבר. ואם השליך אבן על כלי ובא אחר ושבר חייב ה"ה אם השליך סכין והרג ל"ה כהורגו תיכף והוי כלאחר יד משא"כ בהשליך הבהמה גופה והרגה בתר מעיקרא אזלינין מ"מ עדיין צ"ע דנטילת נשמה הוי במשכן באילים מאדמים, ותחש וחלזון כפירש"י בשבת ע"ה ובעינין דומיא דמלאכת המשכן וכיון דאין דרך לשחוט ולנחור ע"י הפלת סכין הוי כלאחר יד וה"ה כיון דאין דרך לשחוט ולנחור ע"י דחיפה מהר הוי נטילת נשמה כלאחר יד ופטור משום שבת ובכ"ז י"ל אם שחט בכונה ע"י דחיפת סכין י"ל מגו דהוה שחיטה להכשיר חייב משום שבת כמו דאמרינין בשבת צ"א אך מהב"י לא משמע כן אך י"ל דמיירי שלא בכונה אבל בהשליך בכונה אמרינין מיגו וה"ה אף אם יאמר האב שחוט לי בדרך זה אל ישמע לו דאמרינין מיגו ודו"ק. מ"מ מיושב הקושי' דליכא למימר דקרא קמ"ל דמותר בשבת לדחוף הבהמה כיון דהוה כלאחר יד וליכא למימר כיון דדחייתו לצוק זו שחיטתו מגו דמקיים המצוה חייב משום שבת כיון דעיקר האיסור משום המצוה ודאי המצוה דוחה האיסור כמ"ש בספרי ב"י חא"ח סי' ל"ח אות ב' בשם