בית יצחק אבן העזר חלק א רכא

מהו לעוה"ב והיינו אם אבשלום חטא דאף שהי' פלגשים בלא קדושין וכתובה מ"מ חטא שנשא מפותת אביו כר' יהודה דאוסר אנוסת אביו ומבואר בש"ס יבמות מ"ט דר"ע דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין משום דס"ל לא יגלה כנף אביו מיירי באנוסת אביו וסמך לי' לא יהי' וכיון דר"י אוסר באנוסת אביו ע"כ ס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ואין קדושין תופסין. ואם ישיב להם שאינו בן עוה"ב נדע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומפותת אביו אסור וא"כ. חייבי לאוין חמיר כחייבי כריתות וכשלא השיב להם תשובה נצחת שאמר לא שאלתוני אלא על פלוני חזרו ושאלו מהו להציל הכבשה מיד הארי הכוונה אם נשא בת שבע באיסור או כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב והנה בשבת נ"ו יליף זאת מדאמר הנביא את אשתו לקחת לקוחין יש לך בה וכ' תוס' אע"ג דאפי' חטא נמי יש לו בה לקוחין דהא אנוסה היא ושריא לבעל, וה"ה לבועל מ"מ לקוחין משמע לא הי' בה עבירה הנה תי' תוס' דחוק. ובעיקר הקו' י"ל דלירושלמי הובא בב"ש סי' י"א אף דלא נאסרה לבעל שהיתה אנוסה מ"מ אסורה לבועל שהי' מזיד אך בש"ס כתובות ט' לא משמע כן דמשני התם אונס הוה וכ"כ ב"ש. אך י"ל דלתי' ב' דכל היוצא למלחמת ב"ד כותב גט כריתות לא ס"ל כתי' קמא וס"ל דאנוסה אסורה לבועל כירושלמי. אך דעדיין קשה נהי דאסורה לבועל מ"מ ל"ה רק חייבי לאוין וקדושין תופסין ועדיין יש לו לקוחין בה ולזה י"ל דלמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכ' תוס' יבמות מ"ט דסוט' לבועל אין קדושין תופסין לדידי' עיי"ש שפיר מוכח דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב דאס"ד שהי' באיסור אין לו לקוחין בה. ומ"ה שאלו מה להציל הכבשה מיד הארי. וכשישיב שגט כריתות כותב אז ידעו שס"ל אין קדושין תופסין דחייבי לאוין כחייבי כריתות והוא השיב מהו להציל הרועה מיד הארי אם לא נענש דוד על אורי' דזה תלי' ג"כ בדרש הנ"ל ע' בשבת וסוף דבר לא השיב להם על שאלה זו לדעת סוף דעתו

(ו) חזרו ושאלו ממזר מהו לירש וכוונתם מהו לירש היינו אם יטול חלק בכורה. דלהגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו מסופק אם הבא אחר ממזר נוטל חלק בכורה ומשמע דממזר ודאי אינו נוטל חלק בכורה וע' בטוח"מ סי' רע"ז ובדרכי משה. ע"כ יש לפרש דהם שאלו לר"א על חלק בכורה דהרמב"ם פסק פ"ב מנחלות דממזר נוטל פי שנים ויליף מקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר. והקשה הלח"מ דהרי שם מיירי בחייבי לאוין דתפסי קדושין כדדרשינין בקידושין ן ומחייבי לאוין ל"ה ממזר ואיך יליף לממזר עיי"ש אמנם לר"ע דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין וקרא דכי תהיינה הכונה שיש קידושין לאחרינא בה שפיר יש ללמוד מקרא הנ"ל ומ"ה שאלו אותו מה לירש דאם ישוב להם שיורש חלק בכורה ידעו דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דחייבי לאוין כחייבי כריתות והוא השיב להם מהו ליבם הכונה דאם כהגהות אלפסי דאין נוטל חלק בכורה א"כ קשה דילמא בכור ליבם פשוט לא ליבם כדמקשה ביבמות כ"ד ומה דהוכיח א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו איך משכחת לה והרי אם הוא נולד אחר אחיו אינו בכור ובלא"ה אינו מיבם קשיא הרי משכחת שהי' אחיו ממזר א"כ ס"ד שהשני מיבם אף שלא הי' בעולמו שהרי הוא בכור לנחלה וכבר הקשה כן בערוך לנר יבמות. אך לר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ה"ה דאשת ממזר אינה נופלת ליבום דל"ה קידושין ואם היא ממזרת א"כ לר"ע אינה בת יבום דע"כ השני אינו ממזר. ע"כ השיב להם מהו ליבם הכונה אם ממזר דהוא חייבי לאוין זוקק ליבום או אם אשתו זקוקה ליבם. וכ"ז תליא אם קדושין תופסין בחייבי לאוין ודוק והרבה יש לדבר ותן לחכם

סי' קלב

דרוש שני בסוגי' דעירוב והוצאה ביוה"כ יומא ס"ו דרשתי פה לבוב יצ"ו בש"ש שנת תרנ"ז לפ"ק

(א) הקודם נבאר דעת הרמב"ם דתוס' יו"כ דאורייתא דוקא בתוס' ענוי ולא בתוספת מלאכה כמ"ש הה"מ פ"א משביתת עשור ה"ו בדעת הרמב"ם. דהרמב"ם יליף תוס' יו"כ מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש ומשם לא מוכח רק תוס' עינוי. וע' לח"מ שהאריך והנה יש להבין אמאי לא יליף לאסור תוספת במלאכה מק"ו מה עינוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט אסור בתוספת מלאכה שנוהג בשבתות ויו"ט אינו דין שאסור בתוס'. וצ"ל מה לעינוי שכן לא הותר מכללה משא"כ מלאכה שהותר מכללה לגבוה כדאמרינין ביומא פ"א דמה"ט לא יליף אזהרה מק"ו. והנה כבר כתבתי בספרי חא"ח סי' צ"ז אות ג' להקשות כמו דמלאכה הותר מכללה לגבוה ה"ה דעינוי הותר מכללו בפקוח נפש בסכנה וצ"ל דס"ל לגמ' דדחוי' פקוח נפש ול"ח הותר מכללו כדמשמע ביומא ד' ז' דדחוי' ל"מ הותר מכללו. ולפ"ז כתבתי דמ"ד פ"נ הותרה בשבת וכ"ש ביו"כ. וע' סי' צ"ה בספרי לאו"ח שהוכחתי דיו"כ היתר לחולה שפיר יש ללמוד לתוס' יו"כ למלאכה מק"ו דעינוי וליכא למימר מה לעינוי שכן לא הותר מכללו דגם עינוי הותר מכללו ועמ"ש בספרי הנ"ל סי' צ"ז והוכחתי דרבא ס"ל יו"כ הותר לחולה מדמשני ביומא ס"ג כגון שהי' חולה ושחט אמו ביו"כ עיי"ש ולפ"ז לרבא ילפינין תוס' מלאכה מתוס' ענוי. אך לפ"ז שוב ילפינין תוס' שבת ג"כ מתוס' ענוי בשלמא למ"ד דחוי' אין ללמוד תוס' שבת מתוס' ענוי דיו"כ די"ל מה לענוי שכן לא הותר מכללו משא"כ מלאכת שבת ויו"כ אבל אם גם למלאכה תוס' יו"כ דאורייתא שוב יש ללמוד תוס' שבת מתוס' יו"כ. וע' פנ"י ר"ה ט' שתמה אשיטת הפוסקים דתוס' שבת דאורייתא דמנ"ל דהרי במ"ק ד' אמרינן דר"ג וב"ד התירו תוספת שביעית דס"ל הילכתא בזמן שבית המקדש קיים. ור"ע ג"כ ס"ל שביעית בזה"ז מדרבנן מדתיקן פרוזבול ולשיטת רש"י גיטין ע"כ ס"ל שביעית בזה"ז מדרבנן. א"כ אין ללמוד משביעית ומנ"ל דתוס' שבת דאורייתא. להנ"ל י"ל לפמ"ש בס' לא"ח סי' נ"ה אות ג' דר"ע ע"כ ס"ל טומאת קרובים הותרה ומשכחת כהן ונזיר אף דאין איסור חל על איסור אף בכולל לר"ע שקיבל נזירות כשמת קרובו עיי"ש וה"ה דר"ע ס"ל פקוח נפש הותרה וכיון דיליף מקרא דועניתם תוס' עינוי ה"ה שלומד מק"ו תוס' מלאכה דליכא למיפרך מה למלאכ' שהותרה מכללה כנ"ל וה"ה דיליף תוס' שבת מתוס' ענוי דיו"כ. ובספרי לא"ח סי' נ"ה אות ז' וכן בדרוש לעיל בסי' הקודם הבאתי קו' איך איצטריך עתי אפי' בשבת לומר ששילוח השעיר דוחה שבת והרי אין איסור שבת חל על יו"כ לשיטת הטור דתוס' יו"כ דאורייתא ולא תוס' שבת ול"ק דאם תוס' יו"כ דאורייתא במלאכה ודאי גם תוס' שבת דאורייתא כמ"ש דילפינין מיו"כ ורק למ"ד תוס' עינוי דאורייתא ולא מלאכה אין ללמוד מיו"כ ע"כ אם נימא דשבת אינו חל אתוס' יו"כ על כרחך למלאכה תוס' יו"כ דאורייתא ושוב ע"כ גם תוס' שבת דאורייתא. וכן ל"ק מה"ט הא דאמרינין חולין ק"א ע"ב שבת ויו"כ הו' איסור בת אחת והלא יו"כ קדים בתוס' יו"כ. להנ"ל ניחא כאמור

ב) הן אמת שי"ל דתוס' יו"כ למלאכה דאורייתא ולא תוס' שבת לפ"מ שהבאתי בספרי ב"י א"ח סי' י' אות ד' דברי התורה כהנים פ' אמור דילפינין מוכל מלאכה דאפי' לכתוב אות אחת אסור וכתבתי דמה"ט ביו"כ מודה ר"ל דח"ש למלאכה אסור דאפי' ר"ל דלא דריש כל וכל דריש. וזה טעם ירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל ביו"כ הכונה דמלאכה אסור בח"ש והא דאמרינין בש"ס דידן יומא ע"ד דפליגי ביו"כ הכונה לאכילה אבל במלאכה מודה ר"ל. וזה דוקא ביו"כ דכתיב וכל אבל בשבת ס"ל לר"ל ח"ש אינו אסור מה"ת א"כ אין ללמוד תוס' שבת מתוס' יו"כ דיו"כ חמיר לענין ח"ש ואין ללמוד חומרא מיו"כ לשבת. אך יש לדחות דנהי שיש חומרא ליו"כ מ"מ עיקר שבת חמיר מיו"כ והרי בגמ' דר"ה ט' יליף ר"ע מקרא דבחריש ובקציר תשבות לתוס' שביעית וכ' תוס' שם ד"ה ור"ע דר"ע יליף תוס' שבת משביעית וכ"כ תוס' שם ד"ה ורבי ישמעאל דלמ"ד שביעית הוי הלכה אין דנין ק"ו מהלכה וקשיא דהרי בלא"ה אין ללמוד ק"ו שבת משביעית לפמ"ש תוס' מ"ק י"ג ד"ה נטייבה דבשביעית חייב במשאצ"ל ובשבת פטור א"כ הרי שביעית חמיר משבת ואיך ניליף ק"ו וכבר הקשיתי כן בספרי לא"ח ססי' פ"א וע"כ מוכח דאף דאיכא קצת חומרא כיון דעיקר שבת חמיר משביעית יש לדון ק"ו וה"ה שבת מיו"כ (וע' תוס' ב"ק כ"ה דחומרא שהוא דין אין להכניס בק"ו וצ"ע מזה למ"ש) איברא דיש לישב בזה קו' תוס' ר"ה שכ' דר' ישמעאל בעי קרא על תוס' שבת דאין ללמוד משביעית משום דאין דנין ק"ו מהלכה והקשו הא דלא משני לר"ע דמ"ה צריך קרא על תוס' שביעית ללמוד תוס' שבת דאי מהלכה אין דנין ק"ו מהלכה. הנה מה דמשמע מתוס' דר"ע ס"ל אין דנין ק"ו מהלכה והלא בנזיר נ"ז פליג ר"ע וס"ל דנין כבר כתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' נ"ב סוף אות ה' דתוס' ס"ל דר"ע הודה לר"א. אמנם בספרי ליו"ד ח"ב סי' כ' אות ז' וססי' מ"ד הבאתי דברי השטמ"ק ב"ק י"ח ודברי הגאון ר' אלי' דר"ע ס"ל דנין ק"ו מהלכה ול"ק ק' התוס' בר"ה דר"ע ל"צ קרא דאף מהלכה יליף מק"ו. אך לפמש"ל בפשיטות ל"ק קו' תוס' די"ל דר' ישמעאל ס"ל משאצל"ג פטור בשבת ובשביעית חייב ואין ללמוד ק"ו משביעית ומ"ה איצטריך קרא דועניתם ותשבתו שבתכם לתוס' שבת. ור"ע כשיטתי' דס"ל משאצל"ג חייב בשבת כמו שהוכחתי בספרי לא"ח סי' ל"ד אות י' ממקושש עיי"ש. וע' ספרי חיו"ד ח"א סי' נ"א אות ב' ואין חומרא בשביעית משבת ושפיר יליף ק"ו משביעית וא"צ קרא לתוס' שבת ודו"ק. ובזה יש לישב מה שהקשה תוס' בהא דאמרינן פסחים נ"ד יו"כ ספיקו אסור לאו בין השמשות והלא אף קודם אסור בתוספת להנ"ל נאמר דברייתא ס"ל משאצל"ג פטור ואין ללמוד משביעית בק"ו ומ"ה ס"ל תוס' שבת וי"כ לא אסור ורק בין השמשות אסור ודו"ק: אמנם למ"ש פנים יפות פ' משפטים דבשביעית עבודת קרקע אסור מדאורייתא אף ע"י נכרי וכ"כ במנ"ח י' שכ"ט א"כ עדיין שביעית חמיר משבת אף לר"ע. ועמ"ש בס' חיו"ד ח"ב סי' קכ"א אות ח'

והעיקר לדינא אם ילפינין שבת מיו"כ לענין ח"ש שנסתפקתי לעיל הנה ר' אחא בר יעקב יליף אזהרה לעינוי שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ אזהר ומשמע מרש"י דהוה גז"ש ור"פ אמר היא גופי' שבת איקרי. ולפ"ז דהוה גז"ש יליף ח"ש ותוס' שבת זה מזה. אך לפמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' ס"ב אות ט' וסי' קי"ח אות א' וחא"ח סי' ז' אות ז' וח"ב מיו"ד סי' מ"ט אות ו' דריבוי