בית יצחק אבן העזר חלק א כא

לגרש ל"מ גרושין לתני א"א שפוטרת צרתה בבא ראובן וקידש חוץ משמעון ונשבע שלא לגרש ע"ד רבים דאז אין בידו לגרש ופוטרת צרתה וע"כ מהני הגירושין דלא כשי' המרדכי. אמנם בלא"ה צ"ע בקו' התוס' דתמורה בנשבע שלא לגרש הרי כתבו בדף ה' דאיתקש גרושין למיתה וא"כ ה"ה בנשבע שלא לגרש וצ"ל דס"ל לתוס' דהיקש זה ל"מ רק לענין שהתורה לא נתנה לו כח לגרש בזה מהני היקש דגוף קדושין אין אוסרין רק עד שימות או יגרש אבל לא היכא שהוא אסר על עצמו הגרושין ומ"ה מתרץ תוס' דהאיסור בדה מלבו ל"א אעל"מ א"כ בחדר"ג אם נימא דל"ה כקבלה על עצמו אך שהתורה נתנה כח לגדולי הדור להחרים והוי כאיסור תורה א"כ לענין זה שוב מהני ההיקש כן נ"ל וכת"ה העיר בישוב קו' הפ"י בגיטין צ' דלמא בלא מצא בה ערוה ודבר נמי אם גירש צריך להחזירה וקרא דכל ימיו באונס שגירש קמ"ל דאינו לוקה באונס שגירש ותירץ כ"ת דאס"ד בלא מצא לא ערוה ולא דבר צריך להחזיר לכתוב כל ימיו בקרא דלו תהיה לאשה שיכתוב ולו תהיה לאשה כל ימיו כקו' התוס' תמורה מ"מ מוכח דלאנתוקי אתא דאי לא אתי לאנתוקי למ"ל כל ימיו בלא"ה צריך להחזיר ויפה כ'. אבל עדיין י"ל הנה התוס' הקשו לא יהני גרושין כלל באיסור ותי' דאתקש גרושין למיתה. אמנם אם נאמר דאין לגרש רק היכא דמצא ערוה או דבר אם כן קרא דכתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר או כי ימות מיירי בגרושין שהם ע"י ערוה או דבר והגרושין שבאין לא ע"י ערוה לא ידעינן כלל מהיקשא אי מהני וא"כ אם לא נכתב כל ימי' ה"א דל"מ כלל גרושין בלא ערוה או דבר דקרא מההיקש לא מיירי בזה ואצטריך כל ימי' לאשמועינן דמהני גרושין כאלו ולעולם לא לנתוקי אתי ומ"ה כתבו רחמנא בלאו שידע דלאנתוקי אתי. ולעולם בכל דוכתא בלא מצא ערוה צריך להחזיר כקו' הפ"י מיהו לשיטת רש"י דפליגא ב"ש וב"ה בזיוג ראשון אבל בזיוג שני לא כמ"ש הב"ש א"כ היקש דגרושין למיתה דקאי באיש האחרון קאי לכל גרושין ע"כ בכל גרושין מהני עכ"פ גוף הגרושין ושפיר י"ל כנ"ל. אך לשיטת הטור דקאי אזיוג ב' יש לדבר הרבה ודי לחכימא

והנני ידידו

סימן ו

ב"ה ברכת"ה לפ"ק ברעזאן

להרב הגדול החריף ובקי מ' אשר ישעי' ליכטמאן נ"י מטארנא

ע"ד השאלה באחד שנשתטית אשתו והתירו לו לישא אשה אחרת עפ"י היתר מאה רבנים ושידך אשה וקודם שנשא נתפקחה אשתו. והוא מתירא שתחזור לשטותה ורוצה לישא המשודכת אי מותר או לא

(א) הנה לכאורה יש לדמות דין זה להא דמבואר בסי' רכ"ח ס' מ"ג בשנים שקבלו חרם לישא זא"ז והמיר דתו וחזר בתשובה דאם בא' לב"ד והתירוה לישא לאחר בעודו מומר אף שחזר בתשובה בטל כבר החרם ואם לא בא' לב"ד רק אחר שחזר בתשובה צריך היתר חרם. ואף דבעודו מומר א"צ היתר חרם מ"מ מועיל התירהו להנשא כמבואר בהגהות מרדכי ה"ה הכא כיון שהתירו לישא אחרת אף כשנתרפאת מותר וכן נראה מלשון הפתחי תשובה. אבל באמת אינו דומה לשם. דשם כיון שבאו לב"ד והב"ד התירוה להנשא בטלו החרם מכל וכל ואף דבעודו מומר א"צ היתר חכם דמכח אומדנא מותרת מ"מ הב"ד בטלו החרם ליתר שאת. וכיון שכבר בהבטל מותרת ג"כ אח"כ משא"כ בהיתר ב' נשים הכי כח ביד מאה רבנים לבטל החרם. אך הואיל והוא אינו יכול לדור תנאי התנה ר"ג שיוכלו להתירו רו נגד אשה זאת אבל עדיין החרם חל עליו שלא יהיה לו ב' נשים. וראיה דאם נתרפאה גם אחר נשואין מחויב לגרש אחת ואם הבעל לא ירצה קאי בחרם א"כ כיון שהחרם חל עליו עדיין לגבי שאר נשים גם לגבי אשה זו אם לא תרצה לקבל ג"פ אסור לישא אחרת ואף דלאחר נשואין אם לא תרצה אשתו שנתרפאית לקבל ג"פ מותר לדור עם אשתו השניה ולא קאי בחרם הטעם דאין זה דרכי נועם כדאמרינן ביבמות דף פ"ו ה"ה הכא כיון שנשא כבר והותרה לו לא תחזור לאיסורה. אבל כל עוד שלא נשא ל"מ התירהו כיון דהחרם עוד עליו ולא התירהו אלא מטעם שאין יכול לדור עם נחש בכפיפה וכעת שנתרפאית חוזר לאיסורו. עוד נלע"ד דקשיא בלשון הרמ"א שם למה שינה מלשון המחבר דכתב אפילו המירה אחות המשודכת בטל החרם והשבועה. והרמ"א כתב דוקא בהמיר דתו ומתוך כך רצה הנוב"י סימן ס"ט לומר דרמ"א חילק בין איש לאשה מטעם טב למיתב טן דו אבל באמת לא משמע כן מפוסקים. ולכן הנראה דרמ"א כתב רק לענין חזר בתשובה דבהמיר דתו מהני התירהו אף אם חזר אח"כ בתשובה משא"כ באחות המשודכת ל"מ היתר דאין צריך היתר כמ"ש בתשו' רמ"א ורק מכח אומדנא אח"כ כשחזרה בתשובה חוזר השבועה והחרם למקומו משא"כ בהמיר דתו והחילוק בזה נ"ל לדמות למה שמבואר בא"ח סוף סימן קנ"ג באחד שהיה לו חזקה ונסתלק מחמת אונס אח"כ כשעבר האונס חוזר למקומו. וכתב המג"א בשם המרדכי דזה דוקא אם לא נסתלק מחמת עבירה אבל אם נסתלק מחמת עבירה אפילו בשוגג אינו חוזר כדמוכח ממשנה דמכות. והנה ל"ד בשררות אמרינן הכי אלא דלדעתי בכל החיובים והתקשרות שבין אדם לחבירו אמרינן דאם מחמת אונס נסתלק חוזר למקומו. וה"ה בפועל ומלמד שחלה ואם מחמת עבירה נסתלק אינו חוזר. ולכאורה א"כ לרמ"א למ"ל התירהו בהמיר דתו הרי נסתלק מחמת עבירה שעשה ופסקו חיובים שלה וצ"ל דכל עוד שלא באה האשה לב"ד לשאול לא מקרי נסתלק כלל ומ"ה בעינן שהב"ד יתירו לה ואז מקרי נסתלק מחיובים שלה ואינו חוזר. ולפי"ז דוקא בנסתלק מחמת עבירה שעשה משא"כ בהמירה אחות המשודכת כיון דהמשודכת לא פעלה און והוי אונס אך דאיכא אומדנא ובידו לחזור מהשידוך אבל הוי מחמת אונס כשנסתלק האונס חוזרים לחיובם ול"מ התירהו ומ"ה כתב רמ"א דוקא במומר וכן כתב בנוב"י דאחר התשובה ליכא אומדנא באחות המשודכת

(ב) ולפ"ז יצא לנו בנידון דידן דבאמת כל הנושא אשה נשא אותה אדעתא שיתן לה כל החיובים שלו ולא ישא אחרת עלי' ולכאורה א"כ איך כהנשתטית יקח אחרת עלי' ויגרשה בע"כ אם אפשר אך כיון דהוי אונס הוי אומדנא דמוכח ונסבה אדעתא דהכי. א"כ אח"כ כשעבר האונס חוזרת למקומה והוא חוזר לחיובים שלו. ומ"ה דוקא בנשא כבר דא"א לדור עם שניהם וכיון דבהיתר נשא מחויבת ראשונה לקבל ג"פ משא"כ בלא נשא, ולפ"ז יצא דאם מתה השני' לא יכול שוב לכוף ראשונה וחוזר לחיובים שלו. והנה לפמ"ש לעיל יהי' בשדוכים דין חדש דאם אחד מהצדדים העני ונתבטל השידוך ואח"כ העשיר חוזר למקומו ול"מ התירהו כמו שהוכחתי מסוף סימן קנ"ג. אך כ"ז בלא התירו ב"ד החרם. אבל בהתירו החרם מחמת טענות מאוס עלי או שאר טענות כיון דמבואר ס' כ' דהב"ד יכול להתיר שלא בפניה י"ל דאינו חוזר למקומו. ודוקא במומר דלא התירו החרם כדמוכח מתשו' רמ"א דלא בטלו החרם כיון שאין צריך היתר. ועוד יש קצת לחלק בין שדוכים שנתבטל קודם שהותחלו החיובים ונתבטלו מכח אומדנא להך דסי' קנ"ג שכבר היה לו חזקה בזה ועכ"פ בנ"ד הדבר ברור דכשנתרפאית חוזרת למקומה ול"מ היתר

(ג) ועיין במ"ל פ"ח מנדרים הביא בשם מהראנ"ח בנדר שאינו נושא לפלונית שאביה רע וחזר בתשובה דמותר לישא מפני שתלה נדרו בדבר. וכתב מהראנ"ח דאם חזר לסורו חוזר ונאסר והביא ראיה מריב"ש והמ"ל חולק עליו דכיון דנתבטל מכח אומדנא אינו חוזר ונאסר אף שנתבטל האומדנא. ובספר ש"ב הובא בספר יד שאול הקשה על המל"מ מהך דסי' קכ"ח סי' מ"ג דפסק הרמ"א בהמיר דתו וחזר בתשובה דבעי דוקא התירו להנשא אבל בלא התירהו חוזר ונאסר אף דבטל השידוך והחרם מכח אומדנא חוזר ונאסר עיי"ש. ובאמת לדעתי הרגיש המ"ל בעצמו בזה שכתב בסוף דבריו ועיין בהגהות מרדכי דשבועות וזה דברי הרמ"א אלו היוצאים משם. אמנם אם לדין יש לחלק בין הך דמל"מ לנ"ד דשם נדר בקונם שלא ישא אשה זאת וכשבא אומדנא המבטל הנדר א"צ לבא לב"ד שיתירה דהנדר בטל מאליו משא"כ בהך דהגהת מרדכי שקבלה בחרם לישא אותה אח"כ כשהמיר צריכה לבא לב"ד להראות שהיא מקפדת בהמרתו ואז אמרינן אומדנא ומ"ה כשבא לב"ד ומקפדת והוי אומדנא בטל החרם. וכל עוד שלא הגידה לב"ד קפידה שלה ל"מ דומה לזה אמרינן בסימן ל"ח באבן העזר דמ"ה מהני ביטול תנאי משום דכל תנאי הוא אם יקפיד בקיום התנאי כמ"ש הר"ן והב"ש ס"ק נ"ז. ה"ה באומדנא לבטל שדוכין בעי שתבא לב"ד לבקש היתר לאות שמקפדת ואמרינן אומדנא ואז נתבטל. אבל כשחזר בתשובה קודם שבאה לב"ד לא אמרינן אומדנא. משא"כ בנדר שלא ישא א"צ לבא לב"ד ועוד יש לחלק בכמה אנפין. אך בגוף דברי המל"מ יש לעיין הנה בח"מ סי' רנ"ג ס' ה' מבואר בנתן מתנה ואמר דומה שיש לי בן או אשתי מעוברת עכשיו שאין לי בן שאין אשתי מעוברת מתנתי לפלוני והיתה אשתו מעוברת אף שהפילה או שמת הבן אין מתנתו מתנה וזה מלשון הרמב"ם והטור אבל לא הראו מקום לזה. ואין דרך הרמב"ם לכתוב דינים מעצמו ותמהני מאוד על מרן הב"י והכסף משנה שלא הראו מקום לזה. והנראה דרמב"ם וטור הוכיחו מגמרא דנקט ונודע שיש לו בן או שהיתה מעוברת. ולפמ"ש זקיני בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ק"ח במי שנתן מתנה בשביל שאין לו בן אפילו זכה אח"כ לבנים אמרינן אומדנא והביא ראיה מרמ"א במי שנתן לנכסיו מחמת אויבים רבים ומתו הא האויבים והנושים בטלה המתנה עיי"ש. א"כ למה נקט דוקא או שהיתה אשתו מעוברת ומזה מוכח דקמ"ל היתה אשתו היינו שהיתה מעוברת בשעת מתנה אף שעתה אינה מעוברת כגון שהפילה והיינו מטעם דכתב הסמ"ע דכיון דבשעת מתנה הוי מתנה בטעות אף במת הולד אח"כ ל"מ המתנה כיון שהי' טעות בשעת המתנה דומה למה דאמרינן בכתובות צ"ז דלמא שאני התם דזבינא בטעות הוה דארבא בעקולי הוה קיימא ע"ש ברש"י משא"כ אם לא היתה מעוברת רק שנתעברה אח"כ ואח"כ מת הולד ל"א אומדנא רק בחי הולד בשעת מיתתו עכ"פ מהנותן. אבל כששוב מת הולד ובטלה האומדנא שפיר מהני המתנה וה"ה להך דמהראנ"ח כיון דבשעת הנדר הוי