בית יצחק אבן העזר חלק א רט

לפי מה דאמרינן בפסחים ס"ט דטעמא דר"א דהזי' לא דחי' שבת משום שמא יעבירנו ומקשה לר"א נעברי' דהרי ס"ל מכשירין דוחה שבת ומסיק דר"א ס"ל אכילת פסחים לא מעכבא וס"ל שוחטין וזורקין על טמא מת בז' שלו וכ' התוס' דדוקא היכא דבידו לתקן עצמו ואינו מתקן משא"כ בטמא גמור וכדכתבו התוס' שם והקשה בקהלת יעקב אות ס' סי' רל"ג דא"כ אמאי אמרינן דף כ"ט במחוסר כפורים מביא כפרתו בע"פ אחר התמיד משום דעשה שיש בו כרת דוחה ונשחוט ונזרוק עליו ואכילת פסחים לא מעכבא כיון דבידו לתקנו ולהביא הכפרה ותי' דבשלמא שם מדאורייתא אינו יכול להביא כפרתו. ול"ה ראוי לאכילה מדאורייתא מ"ה אכילת פסחים מעכבא היכא דאינו ראוי לאכילה. משא"כ בהך דר"א דאינו ראוי לאכילה מדרבנן דמדאורייתא ראוי להזי' בשבת ולכן אכילת פסחים לא מעכבא. ולכן שוב אסור להזות עיי"ש א"כ מיושב קו' ר"ע דהנה במשנה אמרו איזה דרך רחוקה הכונה שיביא פסח שני. א"כ בשלמא אי תחומין דאורייתא ואינו ראוי לאכול מדאורייתא בפסח מ"ה חייב בפסח שני משא"כ אי תחומין דרבנן ואינו ראוי מדרבנן שפיר שוחטין וזורקין עליו ואכילת פסחים לא מעכבא באינו ראוי מדרבנן ולכך הוצרך התוס' לומר דתחומין דאורייתא ומ"ה מביא פסח שני. הן אמת דדברי הקהלת יעקב יש לדחות דח"ס א"ח סי' קמ"א הובא בספרי לא"ח סי' מ"ה אות ד' (ונרשם בטעות סי' קס"א וצ"ל קמ"א) הקשה אסמ"ג שס"ל דמ"ה הטמאים בימי משה לא עשו פסח אף דשוחטין וזורקין על טמא מת בז' שלו משום שחל בשבת והגזרה דהזאה דוחה שבת הי' בימי משה וקשיא עליו לפי מה דמסיק רבא בדף ס"ט דמ"ה הזיה אינו דוחה שבת משום דשוחטין וזורקין על טמא מת בז' ואכילת פסחים לא מעכבא ולמה א"כ בימי משה לא שחטו וזרקו עליה' ואמאי היו נדחין לפסח ב' ותי' דאם יהי' מותר להזות א"צ להזות שמא יעבירנו כיון דאז אכילת פסחים לא מעכבא ומ"ה הזי' אסור ועכשיו שאסור להזות שוב אכילת פסחים מעכבא ואין שוחטין עליו דל"ה ראוי לאכילה עיי"ש א"כ באמת חזינן דאף אינו ראוי לאכילה מדרבנן אכילת פסחים מעכבא ואף למה שחלקתי בספרי על הח"ס ותרצתי קושיתו בטוב טעם בפלפול נחמד עיי"ש מ"מ גם לדברי אם אין להזות מדרבנן מחשש שמא יעבירנו כגון בימי משה חייב בפסח שני והדרא קו' רע"א לדוכתא בתוס' הנ"ל. איברא דכ"ז לשיטת הסמ"ג דה"ט דלא עשו בימי משה הטמאים פסח משום שחל בשבת ומוכח שאינו ראוי מדרבנן נדחה מפסח וי"ל התוס' לא ס"ל כסמ"ג אבל גם זולת דברי הסמ"ג שיטה הנ"ל מוכרחת דאם כדברי הקהלת יעקב אמאי אמרו בפסחי' צ"ב ערל הזי' ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואם בערל הזי' שוחטין וזורקין עליו הואיל וראוי לאכילה מדאורייתא וא"כ לפסח ב' ל"ה במקום כרת כלל. וע"כ כדברי הח"ס או כמו שתירצתי בספרי א"כ הדרא קו' רע"א לדוכתא (אולם מפסחים פ"א בהא דמשני דלר' יוסי מדרבנן טמא למפרע מבואר דאם הוא אינו ראוי מדרבנן פטור מפסח ב' ושמא י"ל כיון דבשעת שחיטה וזריקה ראוי הי', אך אח"כ נודע שטמא למפרע מדרבנן מ"ה פטור מפסח שני דלמפרע אין כח באיסור דרבנן ודוק) ושמא י"ל דעד כאן לא העמידו דבריהם במקום כרת אלא במקום שגם חכמים גזרו משום חשש כרת כגון בהזי' משום שמא יעבירנו ובערל משום חשש טומאה שהוא בכרת אבל שיעמידו חכמים דבריהם במקום כרת משום איסור תחומין ביו"ט שהוא איסור דרבנן בלאו לא מצינו. ולכן כתבו תוס' דתחומין דאורייתא

(ח) מיהו קשיא גם למ"ד תחומין דאורייתא ניתי עשה דפסח וידחה ל"ת דאיסור תחומין והרי פסח בכרת ותוס' כתבו בזבחים ל"ג דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה ול"ב בעידנא ועוד דכאן כיון שישחטו ויזרקו עליו ואם אינו ראוי לאכילה אינו יוצא הוה בעידנא מה שהולך לאכול כמו שכתבו תוס' פסחים נ"ט לענין עשה דהשלמה. וצריך לומר דהולך חוץ לתחום ל"ה רק מכשירי פסח. ומכשירי מצוה אינו דוחה לר"ע שבת ולא שום ל"ת. והנה עוד הקשה הגאון ר"ע אמאי אינו הולך חוץ לתחום לאכול פסח דבאוכל נפש הותרה כל מלאכות ואמאי לא הותר ללכת חוץ לתחום. ובאמת כבר קדמו מהרש"א כתובות ז' בתוס' ד"ה מתוך וע' פ"י שכ' דחוץ לתחום הוה מכשירי אוכל נפש. ורש"י פסחים ס"ה במשנה פי' דלכן אסור להביא חוץ לתחום אוכל נפש דאפשר להביא מאתמול. ומשמע ג"כ דל"ה רק מכשירין דבאוכל נפש אין חילוק בין אפשר ללא אפשר כדכתבו תוס' שבת צ"ה. ולפ"ז צ"ע לר"א דס"ל שבת קל"ז ע"ב דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מותר. והי' מותר להביא חוץ לתחום ובכל מסכת ביצה ועירובין ל"ה מבואר דתחומין אסור באוכל נפש וצ"ע. ושמא אסור באוכל נפש להביא חוץ לתחום מדרבנן דהוה עובדא דחול כמו מגבן דאוסרין וכמו שכ' תוס' שבת צ"ה דאסור מדרבנן דהוה עובדא דחול כמו טחינה והרקדה וה"ה חוץ לתחום ולפ"ז אף למ"ד תחומין דאורייתא באוכל נפש ל"ה רק דרבנן והיינו שאם ילך חוץ לתחום לצורך אכילה יהי' לר"א רק דרבנן אף למ"ד תחומין דאורייתא והרבה יש לדבר בזה (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ד סוף אות א' מ"ש בזה דבר יקר)

(ט) וע"ד הערתך בקו' התוס' פסחים צ"ג ד"ה אלא שהקשו לרב יהודא דס"ל דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למ"ל פשיטא דפטור דהא ל"ח לאכילה והערת דקרא קמ"ל שאינו יכול לכנוס חוץ לתחום כמ"ש תוס' שם ע"ב ד"ה רב יהודא דה"א שיכנוס דעשה דוחה ל"ת להכי כתיב קרא יפה הערת אולם צריך טעם למה באמת אין עשה דוחה ל"ת ואין לומר דיו"ט עול"ת חדא דכבר כתבו האחרונים דתחומין גם לר"ע ל"ה רק ל"ת כמ"ש הריטב"א ביבמות ו' ועוד דתוס' כתבו בזבחים ל"ג דעשה דפסח שהיא בכרת דוחה ל"ת ועשה ול"ב בעידנא ג"כ הגם דתוס' סותרים א"ע מחולין דף ע"ח ד"ה מנין כמ"ש הגאון ר"י פיק בהגהותיו מ"מ לענין תחומין דל"ה רק ל"ת נשאר סברת התוס'. וגם י"ל דהוי בעידנא לפמ"ש תוס' פסחים כ"ט דאם מעיקרא ישחטו ויזרקו ואם לא יוכל לאכול אינו יוצא שוב מיקרי בעידנא עיי"ש לענין מחוסר כפרה. אמנם לפמ"ש לעיל דזה מיקרי הכשר מצוה ומכשירי פסח אינו דוחה שבת וה"ה דמכשירי פסח אינו דוחה יו"ט כדמוכח ממשנה דפסחים ס"ו שאסור להביא פסח מחוץ לתחום שוב א"צ קרא להכי. אמנם גוף הדבר אינו מובן אמאי חשוב ביאתו חוץ לתחום הכשר פסח והקרבה מחוסר כפורים שיכול לאכול פסח לא מיקרי הכשר ע"כ המובחר דבאמת כמו דגלי קרא דאף אם יכול לבא בסוסים ובפרדים א"צ לבא ה"ה דגלי קרא דא"צ לבא מחוץ לתחום כמו שתרצת קו' התוס' ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דלמ"ד תחומין דרבנן כיון דלא גלי קרא דהרי בלא"ה תחומין דרבנן שוב מחויב לבא מחוץ לתחום מיהו י"ל גם למ"ד תחומין ל"ד גלי קרא דא"צ לבא חוץ מי"ב מילין דלכ"ע דאורייתא ועיין בירושלמי דמבואר דאם הוא חוץ לתחום ל"ה יכול לכנוס בשעת אכילה ושמא הך מ"ד בירושלמי ס"ל תחומין דאו' והרבה יש לפלפל בזה וע' תוס' פסחים צ"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן שכתבו דכיון דיכול לבא בסוסים ובפרדים להנ"ל י"ל כיון שיכול לבוא מחוץ לתחום דנהי דגלי קרא דא"צ לבוא ונדח' לפסח שני מ"מ י"ל אם רוצה לבוא עשה דוחה לל"ת ומ"ה אם זרק הורצה וקרא קמ"ל דא"צ לבוא חוץ לתחום ודוק היטב בכ"ז

והנני ידידו

בשולי המכתב הנה בגוף הקושיא אמאי אינו דוחה עשה דפסח שיש בו כרת לל"ת דתחומין שילך לאכול הפסח. העירני חכם אחד די"ל דכיון דבתחומין עובר על כל פסיעה ופסיעה אין עשה דפסח דוחה אותו דומה למ"ש הר"ן דמ"ה עדיף לשחוט בשבת מלהאכיל נבלה דעובר על כל כזית. אולם ע' בספרי חא"ח סי' צ"ד אות ב' דקשי' על זה דאיך עשה דמצורע דוחה ללאו דנזירות דעובר על כל שער ושער וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ד אות ג' שכתבתי דבר יקר בזה

סי' קכה

ב"ה ברעזאן

תרי"ט

(א) בכתובות דף ב' בתוס' ד"ה שאם הי' לו טענת בתולים הקשו לפירש"י דמתוך כך נודע הדבר ויבואו עדים א"כ אמאי אמר אביי אף אנן נמי תנינא. והרי אע"ג דאינו נאמן מ"מ יתודע הדבר אולי יבואו עדים. והנ"ל בישוב הקושיא דהתוס' הקשו על גוף טענת בתולים מהא דאמרינין בגיטין זנות לא שכיח. ותי' לחלק דזנות בעדים והתראה, לא שכיח וזנות גופי' שכיח. ובגיטין כתבו וטפי יש לחוש לשמא תזנה מלשמא זינתה ודבריהם צריכין ביאור וביאר דבריהם באבני מילואים סי' קכ"ז דכונת דבריהם דבכתובות חי חיישינן שמא תזנה לאחר החופה. דבלא נמצא לה בתולים אמרינין כ"נ וכ"ה ולאחר החופה זינתה. וע"כ תיקנו שתנשא ליום הרביעי וחששו לשמא תזנה והוה כמו שמא תמות דחיישינן וכן כתב מהרש"ל עיי"ש. ועדיין צ"ע בדבריהם דהול"ל אי נמי כיון דהוי תירץ אחר עוד הקשו בזה מיבמות ל"א ע"ב דאמרינין מפני מה לא תיקנו זמן בקדושין הניחא למ"ד משום פרי ארוסה ל"ל פרי. אלא למ"ד משום בת אחותו ליתקן זמן ולדבריהם גם למ"ד משום פרי תיקשי דמ"ט ל"ח משום בת אחותו דזנות ל"ש והרי בקידושין הוי החשש שמא תזנה. והכל מודים בזה ועיין באבני מילואים סי' קכ"ז ובישוב הדבר י"ל הנה לשיטת רש"י הוי החשש שמא יבואו עדים וע"כ צ"ל דזנות בעדים והתרא' ל"ש אבל זנות בעדים לבד שכיח ובאמת הדבר תמוה. דאיך בעדים שכיח ובהתראה ל"ש והרי סתמא עדים שרואים דבר עבירה מתרין בו. ואם שכיחי עדים גם התראה שכיח וכבר הרגיש בדבר הפ"י עיי"ש. מה שתירץ בזה. והנ"ל ביאור הדבר באופן נאות. דלפי המבואר בכתובות דף מ"ה אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחידוש היא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק והכא בסקילה ופירש ר"ש בתו' דאף אם זינתה אחר החופה בסקילה במוציא שם רע ובלא מוציא שם רע בחנק. והיינו חידושי'. והקשה בהפלאה שם דא"כ איך משכחת בזינתה אחר החופה חיוב מיתה והרי העדים אינם יודעין