בית יצחק אבן העזר חלק א רו

סי' קכב

ב"ה פרעמישלא ברכת טוב לפ"ק

שלום וכ"ט לחתני הרב הגדול החריף ובקי בכח"ד החכם השלם כש"ת מוה' נתן לעווין נ"י וכעת הגאבד"ק ראהטין

יצ"ו

(א) הנה הבאת קו' אחת בשם חכם אחד שמעת ממנו ברש"י כתובות נ"ג שכ' אהא דאשתו ארוסה מת הוא גובה כתובתה מנה ומאתים ותוספת אם כתב לה והרי לראב"ע אין לה תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואמאי פי' רש"י דלא כראב"ע ותירצת כיון דר"נ לייט בדף נ"ו מאן דפסק כראב"ע ושם א"ל ר"ח לר"נ לכן פי' רש"י דלא כראב"ע. ואמנם אמאי לא הערת דדברי רש"י סותרים א"ע דהרי בדף מ"ז בכתב לה פירות כסות וכלים אמרינן שם מאן דל"ס כראב"ע ס"ל הבעל זכה דל"א אומדנא ולשיטת רש"י מיירי באירוסין א"כ כיון שרש"י פי' אינה יורשה נדונית בית אבי' ע"כ ס"ל כראב"ע ושוב פירש מנה ומאתים ותוספת דלא כראב"ע א"כ רש"י סותר א"ע ודא קו' גדולה הקשה אדם קשה כברזל מוח"ז הגאון ר"ע איגר בדרוש וחידוש תחת הקולמוס בלשון לכאורה קשה. ונ"ל לישב דהפ"י כ' בסברת רש"י שפי' דה"ט דמאן דס"ל דהבעל זכה בכתב לה אבי' כו"כ משום דהבעל יורש נדוניתה דזה אף למ"ד דבכ"מ אין הבעל יורש מן האירוסין מ"מ לרבנן דתוספת יש לה וכיון דכ' לה התוספת בשביל הנדוניא כמו שיש לה התוספת במת הוא ה"ה דיורש נדוניא במתה היא וזה לדעתי אך למ"ד ירושת הבעל לאו דאורייתא ורק מתקנה י"ל היכא דמגיע לה תוספת והוא כ' לה תוספת תיקנו רבנן שיורש גם בארוסה משא"כ למ"ד ירושת הבעל דאורייתא מקרא דלשארו ואמרינן בסנהדרין י"ח מה"ט אשתו ארוסה אינו יורש דלאו שארו היא א"כ אף אם כ' לה תוספת אינו יורש דלאו שארו היא ותקנתא דרבנן אין לנו בירושת הבעל א"כ י"ל דרש"י פי' דברי ר' חי' בר אמי למ"ד ירושת הבעל דאורייתא ומ"ה אינו יורש אף בכ' לה תוספת ויש קצת לומר לפמ"ש בצל"ח ובנוב"י א"ח סי' צ"ד בתנינא דרב אמי דאמר בפסחים ח' מי שאין לו קרקע פטור מראיה ואיך משכחת גר שיתחייב בראי' למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד ע"כ ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ניחא ליה לרש"י דר' חייא כאבוה ס"ל ולכן פי' כן אמנם כבר דחה בנוב"י דמשכחת בגר שנשא אשה שיש לה קרקע והי' לו בן ממנה וירש אמו ומת הבן וירש אב עיי"ש

(ב) ואמנם בפשיטות נכון דהרי בב"מ מ"ח ובכתובות פ"ט אמרינן דר' חי' קמ"ל דמתה אינו יורשה ואם ס"ל כראב"ע דאין לה תוספת פשיטא דגם הוא אינו יורשה כיון דאמרינן אומדנא ע"כ פירש"י דס"ל כרבנן דראב"ע דיש לה תוספת והוי רבותא גדולה דאינו יורשה דירושת הבעל דאורייתא מקרא דשארו וארוסה לאו שארו היא. וקצת צ"ע לפ"ז הא דאמרינן בכתובות מ"ז לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קמפלגי ולא משני דכ"ע כרבנן דיש לה תוספת ומ"מ אינו יורשה דלאו שארו היא כדאמרי' בסנהדרין אך י"ל כיון דהלכה כראב"ע רצה הגמ' לאוקמא דכ"ע כראב"ע

(ג) והנה אשר הערת לישב קושיית הגאון ר"ע בחולין ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה אי מה הוא שהקשה ר' שמואל מוורדון אר"ש דמשמע דהכשר מועיל והרי הוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים שהקשה הגאון רע"א והלב ארי' דלמא ר"ש באמת ס"ל שחיטה אינה עושה ניפול והגמ' לא קאמר רק לר"מ. וע"ז כתבת דבדף ע"ז ע"ב שלחו ממערבא הלכתא כרב ואבר עצמו מטמא במשא דשחיטה עושה ניפל והקשה ר"ח מברייתא והקשה רבה אהדורי אפרכי למ"ל ולותבי' ממתניתין נשחטה ר"מ אומר הוכשרו וש"מ שחיטה אינה עושה ניפל ומשני דאיכא לדחויי כדדחינין. ואס"ד דגם לתי' זה ר"ש ס"ל שחיטה אינה עושה ניפל כמו שמתרץ רע"א קושית ר"ש מאיברא עדיין קשה אבני מערבא מר"ש. וע"כ יפה הקשה ר"ש מאיברא. ע"כ דבריך ואיני מבין זאת דאיך יקשה מר"ש כיון דר"מ חולק בני מערבא ס"ל כר"מ ומה קושיא ע"כ קו' רע"א אינו מיושב

בדבריך

(ד) וכעת ראיתי לישב קושיית תוס' ב"ק ע"ז ע"ב הנ"ל ד"ה אומר היה ר"ש שהקשו דע"כ מה שפרה אינה נפדית לרבנן אינה מן התורה א"כ מנ"ל לר"ל דר"ש פליג אדרבנן דלמא לר"ש גם כן פרה אינה נפדית מדרבנן ומ"מ מטמאה טומאת אוכלין הואיל דבדאורייתא בר פדיי' הוא והו"ל אוכל מדאורייתא. ונ"ל דטעמא דר"ש אמרינן בגמ' דכל העומד לפדות כפדוי דמי הואיל דמצוה לפדותה אם מצא אחרת נאה הימנה וכן אמרינן במנחות ק"ב. ונ"ל לפמ"ש מהרש"א בשבת ק"ד ע"ב הובא בספרי חא"ח סי' נ"ו אות א' דגם לרבנן דאין השם מן המובחר זה אלי ל"ה פסול הספר רק מדרבנן וע"כ ס"ל דזה אלי ואנוהו ל"ה רק מצוה דרבנן וכן מבואר בריטב"א סוכה א"כ מצוה זאת לפדות הפרה במצא אחרת נאה הימנה נמי לא הוי רק מצוה דרבנן דזה אלי ואנוהו ומ"מ ס"ל לר"ש דפרה מטמא טומאת אוכלים הואיל דמצוה לפדות מדרבנן וכפדוי דמי. ולפ"ז שפיר הוכיח בגמ' דגם מדרבנן פרה נפדית דאס"ד רק מדאורייתא מותר לפדותו א"כ ממנ"פ מדאורייתא ל"ה מצוה לפדות ומדרבנן אין מועיל פדיון ואמאי מטמא טומאת אוכלים. וזה ישוב נכון אמנם יש לעיין בדבר הרבה ועיין בשאג"א סי' נ' בסופו שכתב ג"כ אפי' את"ל דהתנאה לפניו במצות הוא מדרבנן עיי"ש הנראה שמסופק בדבריו. אמנם בכמה מקומות משמע שהוא מן התורה ועיין מנחות ס"ד בהביא בהמה כחושה אומרים לו הביא שמינה משמע דמהתורה היא להביא שמינה מדדחי שבת ושוב ראיתי בשאג"א שהביא ראיה זו. אמנם משבת קל"ו מדאינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין משום זה אלי משמע דמצות זה אלי לא דחי שבת וצ"ע אמאי במנחות אומר לו לכתחלה הביא שמינה ורש"י פי' שם משום הקריבהו לפחתך משמע דקדשים שאני ולמ"ד בפרה דקדשי בדק הבית י"ל זה אלי ל"ה רק מדרבנן והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר ועיין רמב"ם פ"ב משגגות ה' ט"ו שפי' בגמ' דמנחות ומצאה כחושה בבני מעי' היינו טרפה ומ"מ בהא דהקריב כחושה לפני שמינה אמרינן לו הביא לכתחילה שמינה בשבת משמע שפי' כחושה כפשוטה ולא טרפה וע"כ ס"ל דמדאורייתא בהקריב כחושה חייב להקריב שמינה כנ"ל ודוק

(ה) והנני כותב דרך אגב בחולין פ"ה ע"ב בגמ' אי אמרת בשלמא דמדאורייתא היינו דגזרינן חי' אטו בהמה שהק' תוס' ד"ה היינו דהכא חי' לא אסור בחש"ב רק מדרבנן וילפינן מקרא בקדושין נ"ל די"ל דשם בקרא לא מוכח רק איסור אכילה ולא איסור הנאה דשם יש ריבוי לחי' ועוף ויש ריבוי לאיסור הנאה קרא דאותו וי"ל דחי' ועוף מרבינן לאיסור אכילה וריבוי דאיסור הנאה קאי לחולין בהמה שנשחטה בעזרה אבל ריבוי אריבוי לא קאי. ועיין בספרי לא"ח סי' ז' אות ז' הבאתי דהוא בעי' בירושלמי אי קאי ריבוי אריבוי או ריבוי השני' לא קאי רק אגוף הקרא לא אריבוי הראשונה עיי"ש על כן י"ל דחיה שנשחטה בעזרה לא אסור בהנאה רק מדרבנן דגזרינן אטו בהמה. ובאמת הך ענינא אי קאי ריבוי אריבוי הוא ענין גדול בש"ס וכאן לקצר אני צריך. (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ס"ב אות ט')

(ו) ואשר הקשית במנחות י"ח רש"י ד"ה גזירה שפי' בטעמא דר' יהודה כדמפרש במס' זבחים דף ל"ו תרי קראי כתיבי והקשית דזה דלא כמסקנא דלטעמא דר' יהודה מסברא דמחשבה כמעשה יפה הקשית ולע"א לא מצאתי תירץ על זה אך במה שכ' רש"י וכו' כונתו למסקנא דגמ'

(ז) והנה ראיתי דבריך היקרים ע"ד האיבעי דר' ירמי' בחולין י"ז באברי בשר נחירה שהכניסו לארץ ישראל מהו דעיקר האיבעי הואיל ונאסר עכשיו בשר נחירה אם נכלל בתוך האיסור גם מה שהי' מעיקרא היתר וכתבת דתליא בפלוגתא בין ר' יוחנן ור"ל בכורות ד' דר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ור"ל ס"ל לא קדשו בכורות במדבר ואיתבי' ר' יוחנן לר"ל מעד שלא הוקם המשכן הי' עבודה בבכורות ומשני באותן שיצאו ממצרים ודקארי לה מאי קארי לה ומשני דר' יוחנן הכי מקשי א"א בשלמא דלא פסיק קדושתייהו היך דמעיקרא לא פקעו קדושתייהו אלא א"א דפסק קדושתייהו היך דמעיקרא נמי פקעי קדושתייהו ואמר ר"ל דקדיש קדיש דלא קדיש לא קדיש הרי דר' יוחנן ס"ל דאם פסק קדושתייהו היך דמעיקרא נמי פקע קדושתייהו וה"ה בבשר נחירה להיפך כיון דנאסר השתא לנחור גם מה שנחר מעיקרא אסור ור"ל דס"ל דהיך דמעיקרא לא פקעו קדושתייהו ה"ה כשנאסר בשר נחירה לא נאסר מה שנחר מעיקרא. הנה יפה אמרת אבל מ"מ אין דנין מאיסור להיתר דאין ה"נ דמה שנחר מעיקרא בכלל האיסור כיון דאסור עתה לאכול בשר נחירה מה לי אם נחר מעיקרא מ"מ השתא אסור לאכול בשר נחירה מה שא"כ להיפך אם נתקדשו בכורות שיצאו ממצרים אף שעתה לא נתקדשו בכורות מ"מ קדושה דמעיקרא לא פקע בכדי וזה דעת ר"ל ור' יוחנן סובר קדושה פקעי בכדי וכיון דהשתא לא נתקדשו מהיך גם דמעיקרא נפקעי הקדושה ומ"מ אסור לאכול בשר נחירה מהסברא שכתבתי דכיון דעתה נאסר בשר נחירה איך יאכל ממה דמעיקרא ע"כ לא תליא זאת בפלוגתא דר"י ור"ל כאמור וגם הסברא דבשר נחירה שכבר נחרו בזמן ההיתר אינו אסור עכשיו יש לה מקום בבית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ט דהאיבעי הוא מה שנאסר בשר נחירה לא בא האיסור על הבשר רק על הכשר הבשר להכשירו בשחיטה ולא בנחירה משא"כ מה שכבר נחרו ונחירתן זו שחיטתן כבר הוכשר ועיי"ש מה שפלפל על דברי הרא"ש והנוב"י (ועי' מ"ש לעיל סי' ו' אות ח') ע"כ אין לזה דמיון לסוגיא דבכורות שהבאתי

(ח) ודע דמה שכתבתי דר' יוחנן דמקשה לר"ל בבכורות ע"כ ס"ל קדושת הגוף פקעי בכדי כן ס"ל לר' יוחנן בירושלמי פ"ט האומר בקדושין בשור זה עולה כל ל' יום לאחר ל' יום יצאה לחולין ומייתי לירושלמי ר"ן נדרים כ"ט דס"ל לר' יוחנן קדושת הגוף פקע בכדי ועיין יומא י"ב ע"ב ס"ל לר"י ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט ואמר רבה בר ב"ח אר"י הלכה כר' יוסי וכתבו תוס' שם דר"י ס"ל כ"ג מסתלק בפה. והטורי אבן מגילה ח' כ' דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ומ"ה מדינא הוא כ"ג ולפמ"ש דר' יוחנן ס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי מ"ה פסק