בית יצחק אבן העזר חלק א קפה

והרגיש הש"ש דשם הטעם דא"א לראות כמכחול בשפופרת משא"כ בסבלונות הכ' עדיף מידיעה בלא ראי' ע' בעצי ארזים סי' נ"ד ס"ק נ"ב לפ"ז ניחא לפמ"ש התוס' כתובות מ"ד ד"ה והילכתא דר"ה ור' אסי מיירי בלא כתב לה וס"ל יש כתובה לארוסה ע"כ לשיטתו ס"ל לר"ה חוששין לסבלונות דמהני ידיעה בלא ראי' ולפ"ז י"ל דמ"ד אין כתובה לארוסה יסבור אף באיכא עדים בשעת נתינה כיון שלא דיבר עתה מקדושין ולא שמעו מהקדושין נהי דהוי ידיעה בלא ראי' ל"מ בקידושין ור"ה כשיטתו. וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ג שכתב דדוקא בעדי מיתה דאם תנשא איכא כתובה למישקל מ"ה כדיני ממונות דמיא משא"כ בעדי זנות אם אסורה אין לה כתובה ואם מותרת לא תטול ג"כ הכתובה ל"ה כדיני ממונות (וכוונתו דאם מותרת תדור עם בעלה ולא יגרשה) ולפ"ז גם בקידושין אם קדשה ידור עמה ול"ש ג"כ לומר כיון דאיכא כתובה למישקל אולם הנוב"י סי' ע"ב חולק על הב"ש בסברא זו ואקצר

(ב) והנה כ"ת מצרף להיתר מה שהבתולה מכחשת ואומרת שלא רצתה הקדושין וצעקה תיכף ולא קבלה המטבע לידה כלל והעדים אין מכחישין אותה הגם שאין אומרים ששמעו שצעקה אבל אין מכחישין לומר שקבלה המטבע. וכתב דהנוב"י אה"ע סי' נ"ט כ' דע"א נאמן באיסורין אפי' האשה בעצמה ואף דבאתחזק איסורא אין ע"א נאמן כאן לא איתחזק כיון דאומרת שלא נתקדשה מעולם. ולכאורה לפ"ז בקדושי ביאה דאמר לה בפני ב' עדים התקדשי בביאה ונתיחדה דאמרינן הן הן עדי יחוד תהי' נאמנת אם אמרה לא נבעלתי דהעדים אין מכחישין ואף דהוה נגד החזקה מ"מ הרי שיטת התוס' ביבמות דף צ"ג דבאומרת ברי לי לא תצא אף באיכא חזקת איסור הן אמת דבקדושין י"ל כן והא דמהני קדושי ביאה בודאי להחזיקה בא"א דוקא במודה ואף דבקדושין ל"מ הודאת האשה והאיש כדאמרינין בקדושין ס"ה דוקא בליכא עדים כלל משא"כ בנתיחדה דיש כאן חזקה והם מודים לא מיקרי קדושין מחמת הודאתן דכיוצא בזה כ' מהרש"א בריש פ' הפרה בב"ב דל"ה מרשיע את עצמו בקנס היכי שיש עדי רדיפה ואף דתומים סי' פ"ח חולק על המהרש"א מ"מ בקידושין יודה לדבריו אך כ"ז למ"ד דל"ב עדות שאתה יכול להזימה בקדושין כמ"ש בנוב"י סי' ע"ב אבל אם נאמר דבעי דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה ע"כ בעי עדים שאם יכחישו יועילו העדים דהרי בבע"ד מודין שהעדים ראו בלא"ה אין דנין דין הזמה כדאמרי' בב"ק ע"ה ובעדי יחוד ל"מ עדותן אם יכחישו הביאה וע"כ ל"מ הכחשה וטענת ברי דלא כתוס' יבמות צ"ג ומהרש"א דף פ"ח ועוד דאם יועיל ברי א"כ אף בעדי ביאה ממש רק שלא ראו כמכחול בשפופרת לא יועיל לשיטת הבה"ג הובא ברא"ש סוף פ"ב דיבמות דלאסור אשה על בעלה ל"מ מה שראו כדרך המנאפין וע' נוב"י שמישב קו' הרא"ש דבמזנה והתרה בה מהני עדות כדרך המנאפים. א"כ בקידושין תטעון טענת ברי אך כיון שאמר לה הר' את מקודשת בביאה זו וראו כדרך המנאפים הוה כהתרה בה ול"מ טענת ברי ולפ"ז אף בעדי יחוד ל"מ טענת ברי אך בגיטין פ"א במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ה ס"ל צריכה הימנו גט דאמרינין הן הן עדי יחוד והרי שם לא שמעו העדים ותועיל טענת ברי ולא תצטרך גט וע"כ דלא כמהרש"א יבמות פ"ח וע' סדרי טהרה סי' קפ"ה שמפלפל בדברי המהרש"א ושמא יסבור מהרש"א דדוקא לכתחלה צריכה גט שני אבל אם נישאת בגט זה לא תצא מבעלה באומרת ברי לי דלא כמ"ש הב"ש סי' קמ"ט סק"ד דאם נישאת תצא ועכ"פ לדעתי בקדושין בעדי יחוד ל"מ טענת ברי שלא נבעלה דהוא נגד חזקה שבעלה, אבל אם היא מכחשת הקדושין וליכא חזקה ועוד יש רגלים לדבר להיפך כמ"ש כת"ה דהבתולה משודכת עם אחר והבליעל יש לו אשה ובודאי לא רצתה בהקדושין יש לצרף טענתה

(ג) והנה מ"ש כת"ה דכיון דע"א אמר שאינו יודע באיזה פרשה ובאיזה חודש ראה העדות נהי דלא בעי דרישה וחקירה בקדושין מ"מ כיון שיש בזה רמאות שהבליעל יש לו אשה ועבר על החרם והבתולה גם היא משודכת ומכחשת הקדושין ולדעת הרמ"א אה"ע סי' מ"ב בעינין דו"ח בדין מרומה והוא מהריב"ש סי' רס"ו ובכה"ג. באמר עד איני יודע בחקירות עדותו בטלה כמ"ש הש"ך סי' ל"ג דאפי' בד"מ דל"ב עשאי"ל מ"מ אם חקרו הב"ד. ואמר איני יודע עדותן בטלה. והנה הריב"ש בעצמו כתב דאף דבעי דרישה וחקירה בדין מרומה מ"מ אם העד אומר איני יודע לא בטלה העדות וכ"ת מביא דברי הנוב"י אה"ע ס' ע"ב שחולק על הש"ך וכתב דבעטרת חכמים אה"ע סי' ו' וח"ס סי' ק"ג חולקים על הנוב"י אזכיר קצת מה שיש להעיר על הנוב"י הראי' שהביא הנוב"י דל"ב בממון עשאי"ל מדמהני עדות מיוחדת היינו שאחד אמר היום והשני למחר לחייב ממון אף שהעד הראשון אין בו דין הזמה דיכול לומר לחייב שבועה קאתינא הנה לפמ"ש בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך דיני עדות סי' ה' דעד שהעיד לחייב שבועה והוזם נפסל לעדות ומייתי כן בשם הרמ"ה בסנהדרין כ"ז שפירש דאסהידו בי' תרי בחד דמיירי בחד סהדי גרידא כגון דאתא לחייב שבועה והוזם עיי"ש שכ' דלא כנוב"י דס"ל לא נפסל לעדות א"כ י"ל נהי דבדיני נפשות לא מיקרי יכול להזימו מה שלוקין או נפסלים לעדות דבעי כאשר זמם ממש מ"מ בד"מ מהני מה שיכול להזימן שיפסול העד אם הוזם

(ד) וקצת י"ל דמה דאמרינן בב"מ ד' מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה דס"ל למקשן דעד א' לא נפסל לעדות אם הוזם כנוב"י ור"ח תורת הזמה לא פריך דס"ל גם עד אחד נפסל לעדות בהזמה וישנו בתורת הזמה ע' קצה"ח סי' ל"ח עוד י"ל דה"ט דמועיל עדות מיוחדת מדאורייתא במעשה אחת רק שלא העידו כאחד מטעם כיון שהעיד א' מחייבו שבועה וכשהעיד השני אין יכול לשבוע שיש ב' עדים שנשבע לשקר ומ"ה חייב לשלם וזה במעשה אחת משא"כ, בב' מעשיות כגון בב' הלוואות דל"ש סברא זו דעל כל הלואה יש עד א' באמת ל"מ העדות רק מדרבנן כמ"ש בנתיבות סי' ל' הן אמת דבב' עדים על מעשה אחת רק שלא העידו כא' י"ל דל"ה מחויב שבועה ואין יכול לישבע דאינן מניחין אותו לישבע אף נגד ב' עדים כדמוכח מתומים סי' ל' באורים ס"ק י"ח שכתב בעדות, מיוחדת בב' הלוואות שאמר המלוה לא בעינא הצירוף רק ישבע נגד כל א' מחייבין שבועה אף דאיכא ב' עדים שישבע שקר אך שם שאני דעל כל שבועה ליכא רק עד א' ול"ה מוכחש רק מע"א משא"כ באיכא ב' עדים נגד טענתי' וכ"כ מוח"ז הגאון רע"א בתשו' סי' קע"ט שנסתפק במודה במקצת והעידו ג' עדים לחיוב ונמצא א' מהם קרוב או פסול דנתבטל כל העדות אם יכול לישבע מי הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שיש ב' עדים כשרים שחייב. ועד כאן לא נסתפק רק בנמצא קרוב או פסול שנתבטל הגדת העדים וצריך להעיד מחדש משא"כ כשהעידו העדים בכשרות י"ל דהוי מחשואי"ל וע' בספר אמרי בינה הנ"ל דיני עדות סי' ו' שמפלפל הרבה בדין הנ"ל על מוח"ז. אך לפ"ז יקשה למ"ל קרא בסנהדרין או סברא דעדותן מצטרפין וכן אמאי ס"ל לת"ק דריב"ק דאין עדותן מצטרפין וכן לת"ק דר"י שם ותיפוק לי' דהו"ל מחשואי"ל וע"כ דאף נגד ב' עדים מניחין לו לישבע דלא כסברת הנ"ל. (וע"ל סי' י"ג אות י' שדברתי מזה)

(ה) והנה לפמ"ש באמרי בינה דיני עדות סי' ה' דאף בהעיד ע"א לחיוב שבועה והוזם לוקה מלא תענה דלא כנוב"י סי' ע"ב וע"ד דלא לקי והנוב"י הביא ראי' מדברי רמב"ן במלחמות סוף סנהדרין והוא כ' דהרמב"ן לא קאמר רק בלא נגמר הדין אבל באם נגמר הדין חייב מלקות בהוזם וחילי' מירושלמי ריש סוטה דעדי קינוי שהוזמו לוקין אף דלא חייבו להאשה לע"ע מידי מ"מ לוקין מלא תענה ופסק כן הרמב"ם פכ"א מעדות וה"ה בעד שחייב שבועה דהרי בע"א שהוזם חייב כמו שמבואר ברמב"ם פכ"א מעדות בע"א שהעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה והוזם משלם כתובתה והנה זה לשון הירושלמי עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין אתה אמרת לוקין מהו שישלמו כתובתה או יבא כהא דאמר ר' סניקא ר"י בשם שמואל אין למדין דבר מדבר בעדים זוממין ונ"ל הכוונה דעדי סתירה ל"ה רק שגורמין להפסידה כתובתה דבידה לשתות וכן הוא בשבועות ל"ב דל"ה רק גורם לממון ומבעי בירושלמי אם בגורם לממון חייב מכאשר זמם או כמ"ש הריטב"א ריש מכות דגורם פטור מכאשר זמם דכאשר זמם לעשות כתיב ופשיט ירושלמי מדברי שמואל דאין למדין דבר מדבר בעדים זוממין והכונה אף דשמואל ס"ל בב"ב ק"ה ע"ב משביע ע"א חייב דגורם לממון כממון דמי מ"מ אין למדין מעדים זוממין. ומ"ה עדי סתירה שהוזמו אין משלמין ולוקין וה"ט דפוסק הרמב"ם עדי סתירה שהוזמו לוקין כמסקנת הירושלמי

(ו) אמנם מה שפוסק הרמב"ם דעד טומאה שהוזם משלם מכאשר זמם לע"ע לא אדע מקורו ולכאורה יש להוכיח כן מירושלמי פ' נושאין הלכה ה' דמבעי' לי' בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה מהי שיעידו עדות אחת או יבא כהדא ר' זעירא בשם ר' אסי מאחר שאלו ימצאו העדי' זוממין אין נהרגין ואין ההורג נהרג אף הכא כן. הנה ע' בתשובת שיבת ציון סי' ק"א מ"ש בדברי הירושלמי ודבריו לא נהירין לו והנ"ל הנה מה דקשי' הרי נמצא א' מהן קרוב או פסול העדות בטל יש לישב דהעבד אינו בגדר עד כלל והוה כמו אשה שכ' התומים סוף סי' ל"ו דלא בטלה העדות אם עמדו נשים אפי' כוונו דבעינן ראוי להעיד רק מחמת פסולתן נפסל וע' נתיבות דה"ה עכו"ם לא מיפסל העדות. אף דקשיא הלא שניהם ל"ה רק כע"א וצ"ל דהאבעי' היא אם מהני עדותן במקום שמתני ע"א כגון לחייב שבועה שיהי' הנתבע מחויב שבועה ואיל"מ וע"ז פשיט ירושלמי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה והכונה דלא ידעינין עפ"י מי נגמר הדין וה"א לחייב מכאשר זמם וכ"כ בנוב"י אה"ע סי' מ"ו דהיכי דלא ידעינן עפ"י מי נגמר הדין הוה עשאי"ל ע' בספרי לא"ח סי' ס"ג אות י"ב הארכתי בדין זה (וע"ל סי' ס"ד אות ב' ג' ד' מבואר כ"ז באריכות) ועכ"פ מוכח דאם הי' ניכר העד אף שהוא עד חייב מכאשר זמם אך לאחר העיון אין משם ראי' די"ל שיש עוד אחר עמהם וקא מבעי' אם שניהם חשובין כעד להצטרף וע"ז קאמר דהוה עשאאי"ל דבני התערובות פטורין דלא נודע מי הוא העד מכ"פ אין זה מקום לדברי הרמב"ם אך מקורו מש"ס דב"מ דף ד' דאמרינין ור"ח תורת הזמה לא פריך וכ' תוס' ד"ה עד א' דמה שאינו משלם אם הוזם לפי שבעדותו אינו מחייב ממון וקשה הר' במחויב שבועה ואיל"מ יש חיוב ממון וכן בעד טומאה בסוטה יש חיוב ממון ומ"מ אינו משלם אם הוזם והוה פירכא לר' חייא וע"כ הוכיח הרמב"ם דבאמת בכה"ג חייב בהזמה וע' בקצה"ח סי' ל"ח

(ז) והנה לפמש"ל בשם הירושלמי יהי' הדין בע"א שהעיד בהלואה דבא לחייב שבועה ואח"כ העיד עוד אחד דשניהם לא העידו כאחד והוזמו דעד הראשון דאינו חייב ממון כמו עדי סתירה לוקה מלא תענה והעד השני שבא לחייב ממון משלם פלגא מכאשר זמם וא"כ מה מקשו במכות ג' אהא דאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ואין נעשין זוממין דילמא באמת הוזמו שניהם מ"מ הראשון פטור והשני משלם לפי חלקו אך שמא בכה"ג חייב השני לשלם הכל לשיטת הרמ"ה סי' ת"כ דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ושמא לכ"ע חייב השני דאי לאו איהו ל"ה משלם כלום והי' נשבע ומ"מ בכל דינים אלו יש להסתפק ואם נימא דעד המחייב שבועה לוקה כשהוזם ודאי ל"ק קו' הנוב"י ועמ"ש בדינים אלו