בית יצחק אבן העזר חלק א קפד

פ' שבועת הדיינים דמזה מייתי מהרי"ט ראי' הובא במל"מ שם דכיון דהוא מוחזק בשטר נאמן שנותן לו המעות במתנה דאין הולכין בממון אחה"ר לפסול שטר כעין שכ' הב"ש סי' ט' דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ודיעה שני' בסי' נ"ח ס"ב והוא דעת הטור והרא"ש בשם הרמב"ן דאפי' בכה"ג איתרע שטרא דאינו נאמן במתנה נתנם לי דהולכין אחה"ר להחזיק אף נגד שטר וע' בחו"מ סי' קמ"ו סי"ח בקנה קרקע ב' פעמים וידע מזה המעות מתנה והיא מהרשב"א ונ"ל שם ג"כ הטעם דאין הולכין בממון אחה"ר להוציא ובש"ך הקשה ע"ז וע' בנתיבות והנה לשיטת הש"ך שם דצריך להחזיר המעות דלא פסקינן כשמואל רק בקידש אחותו ע"כ צ"ל דגרע מרוב דברוב ממון אין מוציאין וכאן צריך להחזיר המעות דאמרינין בפקדון נתן לו ולפ"ז בודאי בנתן לה סתם ואח"כ אמר הרי את מקודשת לי ודאי הוה שתיקה דלאחר מתן מעות דל"ש לומר אי לא ניחא לה תשדינהו דיראה להשליך שתתחייב לשלם דסתמא נתן לשם פקדון אך אף לשיטת הרשב"א דהלכה כשמואל ואין יכול להוציא ממנה דמי החפץ בנאנס דיכולה לאמר במתנה נתן לה מ"מ כיון שכ' התוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן דל"ש אדם יודע שאין מכר ביובל כיון דרב חולק עיי"ש ה"ה באשה ל"ש לומר בנתן מעות סתם ואח"כ קדשה הו"ל למישדה דיראה שתתחייב לשלם כיון דרב חולק וס"ל סתמא לשם פקדון יהיב ע"כ בזה אף ר"ה ברי' דר' יהושע דלא ס"ל נשי לאו דינא גמירי ובנתן לשם קדושין ל"ה שתיקה דלאחר מתן מעות דהי' לה למישדי מ"מ בנתן בסתם מודה כאמור דלא כתשו' שיבת ציון והא דמבואר ברמ"א סי' כ"ח סעיף ג' באמר כנסי סלע זה סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אע"פ שחייב לה וכו' מקודשת פשוט דחזר ואמר התקדשי בשעת מ"מ ולא לאחר מתן מעות דהרמ"א כ' הדין בשם הר"ן ובר"ן מבואר דקאי אשעת מתן מעות שכתב אהא דאמרינין באמר כנסי סלע שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו דאינה מקודשת אלא בדשדיך (והיינו בשעת מתן מעות לא רצתה דאמרה לא הא אישתקי מהני דמיירי בשדיך) או דאמרה אין דבשתיקה יכולה לומר אין שקלי דוקא דאמר סלע זו שאני חייב הא סתמא לא וזה פשוט ודע דמ"ש בח"מ סי' מ"ב ס"ק ב' אהא דכ' הרמ"א לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין הי' מקודשת אעפ"י שמתחילה באונס הוה ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין שכתב הח"מ מפשטות הלשון משמע דמקודשת ודאי אבל א"א לומר דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות שזה צ"ע דהרי בתחלה דבר עמה מקדושין קודם נתינה ול"ה שתיקה לאחר מתן מעות רק בשעת מתן מעות. וצ"ל כוונתו דהוה כ"ש משתיקה דלאחר מתן מעות כיון דהוה תחלתה באונס כמו שמסיק הח"מ ודו"ק

(ב) והנה בח"ס ח"א סי' ק"א כ' דהיכי שיש חשש לרצוי מתחלה הרצוי שדברו בתחילה מעניני הקידושין הוה כשדיך כמ"ש מהרי"ל בתשו' והריטב"א מייתי בשם התוס' לישב הא שהקשו בפ' האיש מקדש אהך דמקדש בפקדון שיש לו בידה אם נשתייר וכו' והלא הוי שתיקה דלאחר מ"מ ותי' דבשדיך מהני הקידושין א"כ ברצוי בתחלה ל"מ שתיקה דלאחר מ"מ ולדבריו בנ"ד לכאורה יש לחוש שמא נתרצתה בתחלה לקדושין אמנם דבריו צ"ע דהב"ש כתב להדיא בס"ק י"ג בשם הר"ן דשדיך ל"מ בשתיקה דלאחר מ"מ דלא כמ"ש הריטב"א בשם התוס' ועוד מאין לו רגלים לחוש שדברו בתחלה מעניני הקידושין והי' רצוי ביניהם והרי ע"ז ליכא עדים או אומדנא והרי אם שדיך מהני בעי עדים על השדוך או על הרצוי והנה בנ"ד יש עוד סניף להיתר שהרי הבתולה טוענת שלא הבינה שהיא לשון קידושין וכפי דברי עד א' גם המקדש אמר שהוא דרך שחוק כמו שאמר דאס איזט אללעס איין שפאס. רק היכי דאיכא עדי קידושין אנן לא מהימנינן להם אמנם היכי דאיכא אומדנא דכוונתם לשחוק וליכא עדים על הקידושין רק שבאנו מכח אומדנא שוב מהני אומדנא להוציא מיד אומדנא א"כ כיון דמבואר ברמ"א סי' מ"ה בשלח סבלונות בשבת ל"ח שעשה איסור לקדש בשליחות סבלונות גם כאן אם כוונתו לשחוק לא עשה איסור ואם כיון לקידושין עשה איסור ע"כ איכא אומדנא שכוונתו לשחק ומוציא מיד אומדנא וכיון דבנ"ד לא ראו עדים הנתינה רק שיש קצת אומדנא ויש אומדנא להיפך שכוונו לשחוק ומצאתי בח"ס ססי' ק"ד שכוון לסברא זו והנה בעיקר הדין שכתב הב"ש דמהני בקדושין ידיעה בלא ראי' י"ל דלשיטת הרא"ש והטור שפוסקים דארוסה יש לה כתובה דמיא לדיני ממונות כמו דאמרי' סוף יבמות בעדות אשה אבל לדעה ראשונה סי' נ"ה דארוסה ל"ל כתובה בלא כתב לה בקידושין ל"מ ידיעה בלא ראי' וכיון דאנו נוהגין כסברא ראשונה סי' נ"ה כמ"ש רמ"א שם לדידן ל"מ ידיעה בלא ראי' אך י"ל דטעמא דספק ממונא לקולא משא"כ היכי דאיסור תולה בממון יש לחוש שמא יש לה כתובה וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' אות ג' ד' הארכתי בדין ידיעה בלא ראי' ולפמ"ש שם בסוף אות ד' יש מקום לחלק בין ד"מ לנפשות אולם המהרי"ק שורש קכ"ט אות ב' לא ס"ל לחלק ואקצר דלדינא אין נ"מ לדידן דכל מ"ש היא להעדפה דלדינא אין כאן אומדנא כלל שהי' טבעת עלי' בשעת קדושין [ואדרבה לשון אנגעמאסטען משמע לבשה ופשטה תיכף] והעדים לא ראו שום נתינה ומה שאמר אחיו של המקדש לא משגחינין בי' דקרוב פסול לעדות וע' בדברי חיים סי' ס"ו ע"כ הדבר ברור שבתולה זו מותרת להנשא לאחר באופן אם יסכים עוד רב. כי היכי דנמטי שיבא מכשורא: והנני ידידו

סי' קא

ב"ה לבוב תרנ"ה

להרב המאוה"ג החו"ב כש"ת חיים ברוך האכבערג נ"י האבד"ק קראפיעץ יע"א

ע"ד השאלה באיש רע מעללים שקידש בתולה והעיד עד ושמו שלמה בת"ע באליו"ע בפני ב"ד של ג' איך שביום ה' ואינו יודע באיזה פרשה וחודש אמר לו האיש, פלוני שרוצה לקדש הבתולה והלך עמו וראה שלקח מטבע לידו (קראנע) ולקח יד הבתולה ואמר הרי את מקודשת וכו' (כפי הנראה כונת הכותב שאמר לי) אולם אם הבתילה החזיקה בידה הקראנע או נפל למטה איני יודע עוד אמר שהלך להקרעטשמי וחזר אח"כ לחפוש המטבע על הארץ יען לא רצתה הבתולה לקחתו ובודאי נפל על הארץ. אכן אח"כ חזר מדבריו ואמר שר' צבי מהכפר אמר לו שילך לחפוש המטבע ולא רצה כי אין לו נפקותא ושוב העיד בחור שביום ה' פ' בחקותי אמר לו פלוני שרוצה לקדש בתולה ונסע לקראפיטץ. ובבוא לשם הבתולה ראה שלקח יד הבתולה מחיקה אם רצתה לתת לו ידה או לקח ידה בחזקה שלא ברצונה לא ראה גם ראה שהי' ביד המקדש קראהנע אך אם הניח המטבע לידה לא ראה רק שהוא משער שהניח המטבע לידה ומה שעשתה עם המטבע אינו יודע כי לא ראה המטבע בידה רק שהעד הראשון אמר לו שחפש המטבע ולא מצא והנה הבליעל אמר שקידשה ברצונה ונתן לידה המטבע והשיג ממנה מקודם מכתבי ידידות והבתולה הכחישה זאת ואמרה שבחוזק רצה להוציא ידה שהחזיקה בחיקה וצוחה כשאמר השפרוך והחזיקה פחד ורתת ואח"כ שאלה דודת' אם נתן לה דבר מה ואמרה לא וחפשה דודתה בהעגלה שישבה שם ומצאה הקראנע והשליכה ושאל אם יש איזה חשש קידושין בזה

(א) תשובה כת"ה יפה העיר דהואיל דהעדים לא ראו הקידושין דהיינו הנתינה מידו לידה ל"ה קידושין ל"מ לדעת הרשב"א בתשובה הובא ברמ"א דבעי שיראו הנתינה ממש לידה אלא אפי' לדעת המרדכי פ"ג דקידושין הובא בב"ש דאפי' לא ראו הנתינה ממש רק ראו דבר המוכיח מהני. והב"ש ס"ק י"ב כ' דמהני בקידושין ידיעה בלא ראי' מ"מ בעי דוקא ידיעה ברורה כהך דנחבל המבואר בח"מ סי' צ' כגון שראו העדים מתחלה בידו הטבעת ואח"כ ראו אותו תיכף בידה משא"כ בנ"ד שלא ראו המטבע בידו ולא בידה גם אחר הקידושין ל"ה ידיעה ולא מהני לכ"ע. והנה בעיקר הדין דידיעה בלא ראי' לכאורה בקידושין מהני עדות בידיעה בלא ראי' מק"ו מדיני ממונות דהשתא בדיני ממונות דאין הולכין אחה"ר להוציא מהני ידיעה בלא ראי' כ"ש בקדושין דהולכין אחה"ר דמהני ידיעה בלא ראי' אך יש לחלק דבד"מ דמהני הוראת בע"ד וא"צ עדים דוקא מהני אומדנא דידיעה בלא ראי' משא"כ כ בקידושין דבעי עדים דוקא כבר כתבו הפוסקים דעדים צריכין להעיד מה שראו בבירור ול"מ שיעידו עפ"י רוב ודוקא הב"ד דנין עפ"י הרוב. אבל העדים צריכין להעיד בדבר ברור והאריך בפרט זה בטיב גיטין כ"ח ומה"ט אמרינן בחולין צ"ו אם אמרו העדים פלניא דהאי סימנ' קטל נפשי' לא קטלינין לי' עיי"ש ע"כ י"ל דבקדושין ל"מ ידיעה בלא ראי' ואף דבקדושין ס"ה מבואר דה"ט דבעי ב' עדים משום דילפינן דבר דבר מממון וי"ל כמו דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ה"ה בקידושין מ"מ הילפותא היא דבעי עדים אבל אין ללמוד מממון דשם מהני הודאת בע"ד ול"ב עדים ה"ה דב"ד דנין עפ"י אומדנא וידיעה דבי"ד דנין עפ"י רוב משא"כ בקידושין בעי ראיית עדים והמה לא ראו ודוקא בעדי יחוד מהני דא"א לראות כמכחול בשפופרת ואין דנין אפשר משאי אפשר משא"כ בקדושי כסף ולפ"ז למ"ד דנין אפשר משאי אפשר אולי גם בקידושי כסף מהני ידיעה בלא ראי' ולכאורה י"ל למ"ד יש כתובה לארוסה כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא כדאמרינין בסוף יבמות בעדות אשה. ולכאו' הי' מקום לומר דהרשב"א דס"ל ל"מ ידיעה בלא ראי' יסבור כשיטת הרמב"ם הובא בסי' נ"ה דארוסה אין לה כתובה כשלא כתב לה ומ"ה ל"ש סברת הגמ' סוף יבמות והמרדכי יסבור כשיטת הצרפתים דארוסה יש לה כתובה ולכן מהני ידיעה בלא ראי' אך באמת הר' כ' הב"י סי' נ"ה דדעת הרשב"א כצרפתים דארוסה יש לה כתובה ע"כ צ"ע בדעת הרשב"א מ"מ אנן פסקינן כהרמב"ם ע' סי' נ"ה ע"כ לדידן ל"מ ידיעה בלא ראי' ובספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' הארכתי בדברי המרדכי פ' האומר בקידושין שכתב דבדיני ממונות אנו דנין עפ"י אומדנא ולא בד"נ. והנה במש"ל דלמ"ד יש כתובה לארוסה מהני ידיעה בלא ראי' מיושב מה דאמר רב קדושין נ' חוששין לסבלונות ופירש"י החשש שקדשה בסבלונות וכתב בתה"ד הביאו הרמ"א דאם שלח בעדים אע"ג דלא ראו העדים הנתינה חיישינן וכתב הב"ש דהוי כעדי יחוד ותמהו עליו