בית יצחק אבן העזר חלק א קפג

קינוי ודאי נאמן שבא עלי'. ואף קודם סתירה נאמן במיגו שיכול למחול על קינוי א"כ דילמא מיירי שבא עלי' בלא עדים והגיד לפני ב"ד קודם קינוי או קודם סתירה שבא עלי' דאז הי' נאמן להשקותה כשתסתר ומ"מ שומרת יבם היא דלא קני לה ועל כן דברי הני גאונים צריכין עיון ואין להאריך בזה יותר כי אין נפקא מינה לדינא

(יד) סיומא דפסקא הנה יש בנ"ד כמה היתרים. ואבארם אחת לאחת

(א) עדות רא"י אין בו ממש כיון שהוא אחי אמו של המקדש ורוב פוסקים לא חששו לדעת ר"מ ועדות ר"מ אין בו תועלת שהרי אמר שהשליכה ת תיכף ועדות ר"ח אין בו דבר שהרי גם הוא אמר שהשליכה תיכף ואף דלדידי' הי' הפסק בין הנתינה ובין ההשלכה דברי אחותה בטבעת זו איז מען מקדש וי"ל שהי' אחר כ"ד מ"מ כיון שלא גילתה דעתה בתחילה שרצונה להתקדש מהני ההשלכה אף לאחר כדי דיבור. ועדות הרי"מ אין בו לאסור שלא אמר ששמע הרי את מקודשת לי ואף שבתחלה אמר שאמר הרי את לא גמר דבריו ששמע מקודשת לי ותיכף חזר ואמר שלא שמע כלום. וקודם שגמר עדותו יכול לחזור בשגם שגם בתחילת דבריו לא אמר דברים המועילים. על כן אין כאן שום עדות

(ב) אף אם נחוש לדעת הר"מ דבקרובי אם קידש צריכה גט מ"מ כיון שהוא לא ידע אם הטבעת כסף או בלעך וי"ל שאין בו שו"פ ואף אם יתברר אח"כ מ"מ ל"מ כיון שלא ראה מה שהי' יכול לראות ואין בו מועיל רק מדרבנן הוה דבר ולא חצי דבר לדעת הסוברים דתועלת דרבנן לא משוה לתועלת דאורייתא

(ג) אף אם לא נאמר כן מ"מ ל"ה רק ע"א וע"א בהכחשה אין מועיל כיון שהאשה מכחשת שלא אמר לה כלום ולא נתן לידה רק שלקחה מהקטנה ואף דבזה מוכחשת מעדים מ"מ במה שלא שמעה הרי את אינה מוכחשת

(ד) כיון דב' עדים ב' אחים מאב ורא"י הוא אחי אמו של המקדש ונצטרפו בשעת ראי' והגדה בטל כל העדות ואף שהב"ש לא ס"ל כן י"ל דבהכחשה גם הב"ש מודה וגם בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ב ח' אה"ע מבואר דלא כב"ש דשם מבואר דאלו באו כולם והעידו בתוך כדי דיבור הי' הקדושין בטילין כיון שנצטרפו בשעת הראי' והגדה ושם לא הי' הכחשה וגם ראיתי מביאים כן בשם תשו' לחם רב סי' כ"ו ואף דבמהרשד"ם מבואר דמפני הקול צריכה גט שם הי' קדושין וברכת אירוסין בפני עשרה וכמה ימים היתה בחזקת מקודשת משא"כ בנ"ד דלא הי' כל זה

(ה) כיון שהרי"מ הוא מוחזק בפסול מחמת עבירה יש לצרף דעת מהר"מ אלבולי הובא בכנה"ג סי' מ"ב אות קע"ט ובנמצא אחד פסול בטל כל העדות וכש"כ דלדבריו אין לחוש

(ו) כיון שהעדים מכחישים מעצמם בכמה דברים שרא"י אמר שיש לו טבעת ליתן לה במתנה ור"ח אמר במכירה רא"י אמר שאמר הרי את מקודשת ור"ח מכחיש שלא אמר כלום רא"י אמר שאמר לעדים בלשון עבר איך האב זיא מקדש גיוועזין ור"ח אמר בלשון הוה ויש נ"מ לדינא דלדברי רא"י ל"ה זאת כדיבר לפני' בעניני קדושין כיון שאמר זאת אחר הקדושין ולדברי ר"ח הוה כדיבר לפני' בשעת קדושין. רא"י אמר שהוא לא ראה השלכת הטבעת ור"ח אמר שרא"י ראה ויש לצרף דעת מהרי"ט דבהכחשה בגוף הדבר בטל העדות ואף שלדברי ר"ח לא הי' קדושין כלל ונמצא דהוה עד מכחיש ב' ול"מ משא"כ אם הי' אומר שהי' קדושין ומכחיש בחקירות מהני הכחשת אחד נגד ב' כמבואר בר"מ מ"מ מבואר במהרי"ט סי' קל"ח דאף שאומר שלא הי' קדושין כדין כיון שבא להעיד שהי' קדושין ולא להכחיש כל העדות מיקרי הכחשה בחקירות ואף אחד נגד ב' מבטל העדות

(ז) כיון דהאשה מכחשת צריך דו"ח ולא הי' דו"ח ומקצתן לא ידעו יום הקדושין ואף אם נגד מקצת היתרים יש חולקים מ"מ שאר היתרים קיימים וכבר הרגיש כת"ה ברוב ההיתרים. ומכל הני טעמי הנני מסכים עם כבוד ת"ה להתיר הבתולה הנ"ל בלי שום חשש ופקפוק

(טו) עוד נשאר מעט דיו בקולמוסי הנני להעיר על דברי מהרשד"ם הובא לעיל אות י"ד היתר ד' והיא במהרשד"ם סי' קע"ב דהיכי שהי' קרובים בשעת קדושין אם לא נצטרפו בשעת הגדה הקדושין קיימין ואם באו הקרובים והגידו ביחד עם הכשרים לקצת פוסקים דוקא תכ"ד ולמקצתן אף לאחר כ"ד הקדושין בטלים דלא כב"ש וצ"ע לדבריו אם ראו עדים כשרים וקרובים קדושין. והיא תזנה לא תתחייב מיתה דהוה התראת ספק שמא יבואו הקרובים אח"כ לב"ד עם הכשרים ויבטלו הקדושין למפרע. ודוחק לומר דמוקמינין העדים אחזקת שלא יעשו מעש' כמ"ש תוס' בגיטין ל"ג לענין נזיר. ועוד לפמ"ש הרמב"ן בגיטין פ' האומר דחזקת קרובים ל"מ להאשה ה"ה הכא חזקת העדים ל"מ לדידה. והגם דמדברי הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ב שכ' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים ששמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליו אלא א"כ הי' לאו מפורש בתורה ומבואר דלאו מפורש בתורה לוקין אף אם תלוי ביד אחרים כבר כ' בנוב"י תנינא חאה"ע סי' ע"ז דכונת הרמב"ם לאו מפורש בתורה על הספק משא"כ שבועת שוא משכחת לה בודאי. ואינו לאו מפורש בתורה על הספק ולדבריו בלאו התלוי ביד אחרים לכ"ע ל"ש התראה היכי דמשכחת הלאו בודאי עיי"ש וקשי' כהנ"ל. ועל כרחך צ"ל למהרשד"ם דהן אמת אם יבואו קרובים וכשרים לב"ד קודם שנבעלה בטלים קדושין. משא"כ אם זינתה ואח"כ יבואו קרובים וכשרים להעיד כיון דחזינין דלאצולי אתי לא מקבלין עדותן ואף אם הב"ד לא ידעו מזה מ"מ כיון דנתברר אח"כ שזינתה והקרובים מכוונים להצילו לא נתבטל קדושין למפרע. דהקרובים אינן נאמנים להצילה והוא כעין דברי תו' בגיטין אך לפ"ז שוב הו"ל עדי קדושין מהרחוקים דבר ולא חצי דבר דל"ש תירץ הגמ' ב"ק ע' דעדי קדושין א"צ לעדי ביאה דכאן צריכין דזולת עדי ביאה היינו מקבלין דברי קרובים לבטל קדושין וכעין זה הקשה הגאון ר' משולם בתוס' גיטין ל"ג. ואכ"מ ומכל זה המובחר דלא כמהרשד"ם אך כמ"ש הב"ש דלא נתבטלו הקדושין אף בהגדה אח"כ ודוק. וע' בספר היקר ישועות ישראל להגאון מקוטנא סי' ל"ו שהקשה ג"כ על מהרשד"ם דלדבריו איך בגט תנשא לאחר ושמא אח"כ יבואו קרובים ויצטרפו עם רחוקים להעיד על הגט. ויבטל הגט. ולפמ"ש י"ל דבכה"ג שבאו לאוסרה על בעלה השני אין נאמנים הקרובים כנ"ל, מ"מ גוף דברי המהרשד"ם ותשו' לחם רב תמוהים והמובחר כמ"ש ב"ש. ומ"מ היתרים הנזכרים בתקפן כמבואר לעיל וד' יצילנו משגיאות

והנני ידידו

סי' ק'

ב"ה פרעמישלא תרנ"ד

לכבוד ה"ה הרב הה"ג הצדיק החסיד המפורסם מ' נפתלי הירצקא הלוי נ"י האבד"ק ראצפערט במדינת הגר

ע"ד השאלה בבחור א' שקידש בתולה בש"ק. והעיד א' בתו"ע באליו"ע שבתולה ישבה עם עוד בתולה אחת ושם היו ב' אחים בחורים ועוד אחד ושחק בחור אחד ושמו מרדכי עם הבתולה ריזל והי' שמה כמה טבעות (פינגערליך) אחת של הבחור מרדכי הנ"ל ואחת של אחיו צבי ושל הבתולה השני' אונד האבען דיא פינגערליך אנגעמאסטען אח"כ שמע שהבחור מרדכי שהחזיק בידו יד הבתולה ריזל הנ"ל אמר הרי את מקודשת לי כדמו"י. ושוב שמע שנית הרי את מקודשת לי אבל לא ראה שנתן לה שום טבעת או ד"א גם שמע שאחי מרדכי ושמו צבי אמר מז"ט גם שמע שהבתולה ריזיל אמרה למרדכי שיניח ידה כי כואב לה ושוב העיד הבחור השני בתו"ע איך שהי' בשבת עם הבחור הנ"ל וראה שהבחור מרדכי משחק עם הבתולה ריזיל גם שמע שהבחור מרדכי אמר הרי את מקודשת לי כדמו"י ופעם שנית אמר הרי את מקודשת ולא ראה שנתן לה טבעת או דבר אחר ושמע שאחיו צבי אמר מז"ט גם אמר שהטבעת של הבחור צבי שראה שנתנה הבתולה ריזל על ידי' (אנגעמאסטען) החזיר הוא בעצמו להבחור צבי קודם שאמר הרי את מקודשת גם שמע שהבתולה ריזיל אמרה לו שיניח ידה כי כואב לה גם שמע שהבתולה השני' אמרה להבתולה ריזיל וואס האסטו יעצט געמאכט והשיב מרדכי דאס איז נאר איין שפאאס ובקש ממנה שתתן ת"כ שלא תספר לשום אדם. אמנם הבחור צבי אחיו של מרדכי המקדש אמר שהבחור מרדכי האט איהר אנגעטאהן דאם פינגעריל ואמר הרי את מקודשת כדמו"י ואמר מז"ט. והבתולה ריזל אמרה עס וועט פין דעם גאר נישט זיין. והבתולה ריזל אמרה שהבחור מרדכי האט איהר געגעבען אנ- צומעסטען אונד זיא האט אנגעמאסטען דאס רינגעל של הבחור צבי והחזירה לו ואח"כ לקח מרדכי ידה לידו והיא אמרה שכואב לה ולא הניח ידה והי' מספרים ביחד והיא שמעה ממנו איזה דיבורים שלא הבינה ואח"כ שמעה שהבחור צבי אמר מז"ט אבל לא נתן לידה איזה דבר וגם קיין רינגעל האט זיא נישט אנגעטאהן. ואח"כ אמרה הבתולה השני' וואס האסט דיא געמאכט ואמר הבחור מרדכי דאס אללעס איזט נור איין שפאאס וגם אני אומר כן והנה יש מקום עיגון כי המקדש נקח לצבא מלחמה ולא ישוב עד ג' שנים וכת"ה חפץ לשמוע חוו"ד בדין זה

(א) תשובה הנה העדים לא ראו בנתינה. ומבואר בסי' מ"ב ברמ"א בשם תשו' הרשב"א דאין חשש קידושין ואף דב"ש כ' בס"ק י"ב בשם המרדכי דאפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח היינו דוקא אם ראו הטבעת בידו ואח"כ יצא מתחת ידה. משא"כ בנ"ד שלא ראו יוצא מתחת ידה אחר הקידושין אף שראו קודם הקידושין שהיו מחזיקים טבעות וכפי הנראה מהגב"ע האבען הבחור מרדכי והבתולה ריזל מעהרערע רינגלעך אנגעמאסטען ויכול להיות שהבחור מרדכי האט אנגעמאסטען להבתולה ריזל זיין רינגעל והעד השני העיד שהרינגעל שלבשה הבתולה ריזל משל הבחור צבי החזירה קודם הקידושין ויכול להיות שהרינגעל משל הבחור מרדכי לבשה ולא החזירה מ"מ אין זה אומדנא דמוכח דהרי העד השני לא העיד כלל רק שלבשה הטבעת מצבי והחזירה ולא העיד שלבשה ממרדכי ואף העד הראשון לא העיד בפירוש שלבשה הרינגעל של מרדכי ואף אם לבשה יכול להיות שהחזירה ע"כ אין כאן אומדנא דמוכח ול"ה עדות כלל כמ"ש גם כת"ה. אך בגב"ע אין מבואר אם שאלו להעדים אם לבשה הטבעת של המקדש או המקדש בעצמו הלבושה בהטבעת מ"מ כיון שבהגב"ע לא העידו שדיבר עמה מעניני קידושין רק ששחק עמה. גם נראה מבואר שמעת קישוט הטבעת עד שאמר הרי את וכו' הי' יותר מכדי דיבור שהרי הבתולה השני' הלכה בנתיים א"כ הוה שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא כמבואר סי' כ"ח סעיף ד' ואף שפ"ת שם ס"ק ט"ז מייתי לתשו' שיבת ציון דדוקא נתן לה בתורת פקדון הוי שתיקה דלאחר מתן מעות אבל בנתן לה בסתם ל"ה שתיקה דלאחר מתן מעות ע' בתשו' שם דזה דוקא בנתן לה וקידשה תכ"ד אבל לאחר כ"ד הוי שתיקה דלאמ"מ אך בסוף התשובה משמע דאף תכ"ד הוי ספק קידושין דתליא בפלוגתא דרבא ור"ה ברי' דר"י בהאי דקידש בציפתא דאסא בקידושין י"ד ולר"ת בדר"י הוי ס' קידושין וכיון דבכה"ג הוי רק ספק קידושין א"כ הוי ס"ס שמא לא הי' הטבעת שלו על ידה בשעת הקידושין ואף אם הי' על ידה שמא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות כרבא. אמנם לדעתי דברי השיבת ציון אינם מדויקים דדוקא בקידש בציפתא דאסא דיהיב מתחלה אדעתא דקידושין ל"ש לומר דמירתתא פן תתחייב לשלם כיון דיהיב בפירוש אדעתא דקידושין ע"כ ס"ל לר"ה ברי' דר"י דהוי ספק קידושין משא"כ בנתן לה סתם הנה דעת מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג דבנותן בסתם י"ל במתנה נתן והמ"ל פ"ג מאישות ה"ח פוסק כמהר"ש יפה דבנותן סתם מעות אמרינן בפקדון נתן ושורש המחלוקת נלפע"ד דרב ושמואל פליגי במקדש אחותו ובהכיר בשדה שאינו שלו וס"ל לרב המעות פקדון ושמואל ס"ל המעות מתנה וכפי הנראה אזלי לשיטתם דרוב אנשים אין נותנין מתנות ומ"ה ס"ל לרב צריך לחזור המעות דהולכין במאחה"ר להוציא ושמואל כשיטתי' דאהאחה"ר בממון להוציא וכ"כ בהפלאה קידושין ומה"ט בראו עדים שנתן לו מעות נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה כמ"ש הרא"ש