בית יצחק אבן העזר חלק א קעב

להם סמ"י רק על הלוה יוכלו לומר פרענו למלוה כיון שהמלוה לא יפסיד רק הלוה דאינם נאמנים רק לגבי עצמן וא"כ עדיין ליהמני אהדרינהו לפטור עצמן במגו דפרענו אך כ"ז בדיני ממונות אבל בקידושין. הנה לדעת ח"מ נוגעין בעידותן ל"ה רק פסול דרבנן ולדעת רוב הפוסקים הוי עכ"פ ספק קידושין וא"כ אם יאמרו נתננו לאשה גם בלא מגו האשה צריכה גט עכ"פ. ומעתה י"ל דאין נאמנים לפטור עצמן בטענת אהדרינהו במגו דקדשנוה דלמא יש להם סמ"י על האיש ומש"ה רוצים להפסידו אבל אם יאמרו קידשנוה יפסידו להאשה בחנם שתהיה צריכה גט ומה להם עם האשה ומעתה א"ש דברי הירושלמי דלר"א הוי נוגעין אף דקידושי אשה בפרוטה א"ל מגו דהחזרתי והחזרתי במגו דנאנסו י"ל דנאנסו ל"ש ואף דגם החזרתי ל"ש זה שכיח ע"י מגו דקדשנוה והוה מגו משכיח לל"ש ומש"ה הוי נוגעין וע"ז קאמר ר"י כיון שהאמינתם תורה כמ"ש הח"מ דנוגעין בעידותן ל"פ רק מדרבנן ומעתה לא מהימני אהדרינהו במגו דקידשנוה דשמא יש להם סמ"י על האיש ואינם רוצין להפסיד האשה דאף אם נוגעין צריכה גט וא"כ דל"ל מגו דקידשנוה החזרתי הוי טענה דל"ש ושוב נאמנים במגו דנאנסו א"כ גם כשאומרים קידשנוה ל"ה נוגעין ואית להו מגו דאהדרינהו ואהדרינהו במגו דנאנסו ומעתה אפילו בכסף מהימני

(ג) ובדרך פשוט י"ל דברי הירושלמי לפמ"ש בקצה"ח על קושיתו דלהמני במגו דנאנסו דא"צ שבועה בש"פ ותי' לפמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ה דהיכא שיש לו מגו אף דעל המגו א"צ שבועה מ"מ על הטענה חייב היסת שוב הוה עד הצריך שבועה. אמנם הריטב"א הקשה בסוגין דהרי כל עד שאינו נאמן בעדותו לבד אף במגו אין נאמנים ותי' דזה דוקא בפסולי עדות אבל הכא נאמן רק שהוא נוגע וכשיש לו מגו אזדא נגיעתו ומעתה אף אנו נאמר דה"ה בגוונא דש"ך היינו דוקא היכא שאינו נאמן רק במגו והטעם דל"א מגו לאפטורי משבועה אבל הכא ע"כ א"נ מתורת מגו רק מתורת עד וכיון שהמגו היה רק לסלק נגיעתו א"צ שבועה וי"ל דזה פלוגתת ר"א ור"י וכיוצא בזה כ' באבני מילואים ס"ק לענין שבועת בן הבית בקושיית הרשב"א ובגוף סברת המקנה דהואיל דהחזרתי אינו נאמן רק במגו דפרענו טוב להם לטעון פרענו גופיה ול"א מגו דאהדרינהו מדברי הריטב"א שהקשה הרי אף אם החזירו ללוה חייבין לשלם להמלוה דהרי כבר זכה המלוה דתן כזכי ותי' דלא יתחייבו למלוה דיטענו שלא אמר להם זכו ויהמנו במגו דנתננו לך דנאמנים לגבי עצמן הרי דאף דאהדרינהו אינם נאמנים רק במגו דפרענו אפ"ה נאמנים פרענו במגו דאהדרינהו נראה דלא כדברי המקנה

(ד) והנה בקצה"ח רצ"ו הקשה כעין קו' המקנה לשיטת הש"ך דבטען החזרתי בשטר א"צ רק שבועה דרבנן ונאמן במגו דנאנסו אף דבנאנסו היה צריך שבועת התורה ומעתה מאי משני בשבועות דאפקיד לי' בשטר והרי עדיין ליהמן במגו דהחזרתי והחזרתי במגו דנאנסו וי"ל דהנה באמת כבר תמהו האחרונים דאמאי נאמן החזרתי בלא שבועה במגו דנאנסו הרי י"ל שבאמת משקר ואם יטעון נאנסו יתחייב שבועה ולכן טוען החזרתי ועיין קצה"ח רצ"ו והנ"ל ליישב הסברא דהרי חזינן דאמרינן מגו דהעזה לפטור מממון אבל לאפטורי משבועה ל"א וע"כ הטעם דלפטור מממון אס"ד שמשקר הי' טוען טענה אחרת אף שהוא העזה אבל שבועה לא חמירא בעיניו כ"כ וניחא לי' לישבע ולא להעיז מלהעיז ולא לישבע ומעתה ה"ה להיפך נאמן שפיר החזרתי במגו דנאנסו ואי דבנאנסו ישבע נגד זה בהחזרתי מעיז ובנאנסו אינו מעיז והרי חזינן דשבועה לא איכפת לי' כ"כ כמו העזה דהרי מה"ט ל"א מגו דהעזה לאפטורי משבועה אך למ"ד דאמרינן מגו דהעזה לאפטורי משבועה ס"ל דשבועה עדיף מהעזה א"כ אינו נאמן החזרתי במגו דנאנסו דניחא לי' לטעון החזרתי לפטור משבועה אף דמעיז מלישבע דנאנסו בלא העזה ורק בשבועה נאמן החזרתי במגו דנאנסו מעתה מיושב שפיר קו' הקצה"ח דסוגיא דשבועות דנאמן נאנסו במגו דהחזרתי ע"כ אזדא למ"ד אמרינן מגו דהעזה לאפטורי משבועה כמ"ש הרא"ש שם וא"כ קושיית הקצה"ח ארכבי' אתרי ריכשי דממ"נ אם אמרינן דשבועה עדיף מהעזה א"כ אינו נאמן החזרתי במגו דנאנסו בלא שבועה כיון דבנאנסו ישבע ואם העזה עדיף לי' משבועה א"כ ל"א מגו דהעזה לאפטורי משבועה וא"נ נאנסו במגו דהחזרתי דה"ל מגו דהעזה אך אנן באמת פסקינן דל"א מגו דהעזה לאפטורי משבועה

(ה) ובגוף קו' המקנה הנ"ל דליהמני פרענו במגו דהחזרתי והחזרתי במגו דפרענו נ"ל לישב עפ"מ שהקשה הפנ"י דהיכי מהמני פרענו במגו דהחזרתי ניחוש דלמא יש להם סמ"י על המלוה ולא על הלוה והנה לכאורה י"ל בפשיטות לפמ"ש השטמ"ק בב"מ לטעון שיש להם מלוה עליו וע"כ הכוונה שיטעון שיש לו ודאי מלוה דבספק ל"מ טענתו דהוי א"י אם פרעתיך עיין לקמן ותירץ דהוא רוצה החפץ ומעתה כאן בממון דל"ש לומר דאיכפת לי' בהחפץ לפי הדעה בש"ע ח"מ סי' קכ"ה ביש לו חוב על המלוה דיכול לתפוס המעות בשביל החוב ולפמ"ש הריטב"א דהסוגיא אזלא למ"ד תן כזכי ומעתה אם יש לו חוב על המלוה יכול לתפוס כיון דהרי הוא כמו שהוא ביד המלוה וא"כ לטענו שיש להם ודאי מ"י ליהמן על המלוה במגו דפרענו דהוי מגו הן למשלח והן למלוה וע"כ א"ל סמ"י ושפיר מהימני במגו דהחזרתי ול"ק קו' הפ"י אך כ"ז להמסקנא דאנו דנין דליהמני' פרענו במגו דהחזרתי. אמנם לה"א דהמלוה בעדים צריך לפרעו בעדים אינו נאמן לומר אהדרינהו במגו דפרענו כקו' המקנה דשמא יש להם סמ"י על הלוה ואי דליטעון שיש לו ודאי מלוה כנ"ל אם יטעון כן לא יהי' נאמן נגד הלוה נהי דמבואר בסי' קכ"ה דנאמן עיין בש"ך אף בתן כזכי זה נגד המלוה דיש לו מגו משא"כ נגד הלוה אין לו מגו דלא נאמין דאהדרינהו דלה"א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ובמגו דפרענו למלוה נמי לא מהימן דשמא יש להם ספק מלוה ישנה על הלוה ואפילו אם נאמין לו שיש לו מלוה על הלוה נמי לא מהני תפיסה דכיון דתן כזכי א"כ הרי הוא כבר של המלוה וא"י לתפוס על החוב שיש לו על הלוה וא"כ יוכל להיות שיש להם סמ"י ומ"ה לא מהימני במגו דפרענו שלא רצו להזיק למלוה

(ו) ועוד יש מקום לומר להיפך אי אזלא הסוגיא דל"א תן כזכי. ולפ"ז בודאי אינו יכול לתפוס בשביל חוב שיש לו על הלוה ל"ק קושיית הפנ"י דאיך נימא שהוא אינו רוצה לגזול הלוה רק שאומר פרענו למלוה הואיל ויש לו סמ"י עליו דהרי גוזלים הלוה דהרי המלוה לא זכה עדיין במעות כלל ועדיין הם של לוה ונהי דהלוה ממילא נפטר דהם אומרים פרענו למלוה מ"מ באמת יהי' לוה רשע ולא ישלם. דבתפיסתם לא נפטר כלל מן המלוה והמעות של הלוה וע"כ א"ל סמ"י ושפיר הוי מגו. ומעתה כ"ז באומרים פרענו למלוה אבל החזרתי לווה אינם נאמנים במגו דפרענו דשמא בודאי מלוה הרשות בידם לתפוס כיון דעדיין המעות של לוה ורק שהם תופסים בשביל ספק ואז אין לומר מיגו דפרענו דעל המלוה אין להם סמ"י ואקצר

(ז) והנה יש להקשות בסוגיא לשי' הרמ"א בתשו' הובא בש"ך סי' ע"ז דבפקדון שהופקד לשנים אין האחד ערב בעד הב' וכ"א א"ח רק החצי והנה בשלוחים אין המעות רק כפקדון בידם כמ"ש התוס' ודאי מיירי שטוענים שנתנו כל המעות. ומעתה כ"א אינו נוגע רק על החצי דהרי הלוה א"י לתובעו לכל אחד רק חצי וא"כ בעדים כ"א כשר לחצי מאי מקשה הכי נוגעין הן דלמא קמ"ל ר"נ דמהני עכ"פ עדותן לחצי כמבואר בחו"מ סי' ו' הודאה אחר הודאה מצטרפין וא"ל דכיון דהוא נוגע על החצי והוה עדות שבטל מקצתו בטל כולו דבש"ך חו"מ סי' נ"ו ס"ק ה' כ' בהדיא דאע"ג דמתחייב שבועה בסך שמכחישו מ"מ במה שאינו מכחישו ואינו נוגע בעדות למה לא יהא נאמן עיי"ש וה"ה הכא ויותר קשה דלבתר דתקון רבנן שבועת היסת הרי באמת יש לו מיגו רק דהוה עד הצריך שבועה כמ"ש התוס' וכיון דא"צ שבועה רק על החצי דאם יטעון החזרתי ללוה ג"כ לא ישבעו רק על החצי א"כ על החצי השנית כשר הוא ואמאי הלוה חייב לפרוע כולו ואף דמבואר בש"ך חו"מ סי' נ"א ס"ק ח' בעדים שרחוקים לאחד וקרובים לב' אינם יכולין להעיד דחיישינן שמעידים משום הקרוב התם א"א להעיד על החצי משא"כ הכא אם יאמרו שנתנו חצי נסתלק נגיעת' והמה שמעידים על כולו על החצי אינו נוגע כלל וראי' ברורה ממ"ש רבינו ירוחם הובא בב"י דאם העדים אמרו במנה קדשנו אותה והיא אומרת בפרוטה העדים צריכין לישבע שנתנו לה מנה. והקשה המקנה דכיון שצריכין שבועה הוי נוגעין ול"ה קדושין בעדים ולהש"ך ניחא דר"י סובר כהרשב"א דכשהוא מודה הוי קדושין אף דבמאי שמכחשת צריכין שבועה במאי שאינה מכחשת הוי עדים גמורין וכדברי הש"ך עוד קשה יותר הרי יש לכל אחד מיגו החזרתי החצי ועד השני יעיד לו דעל חציו של חבירו אינו נוגע ויהיה לו עד המסייע לפטרו משבועה והוא יעיד ג"כ להשני ולהדיא מבואר בסי' ל"ז בלוה לשנים ואין להם שותפות עדותו כשר לחבירו וביש לו עד המסייע שוב תליא במחלוקת המבואר בסי' ל"ה בח"מ ס"ק ד' וק' האחרונה י"ל לפמ"ש במקנה הכא באמת הוי מגו דהעזה ורק דבממון אמרינן מיגו דהעזה ובתומים סי' פ"ז כ' דדוקא בבע"ד אמרי' מיגו דהעזה אבל לא בעד א"כ כאן על חצי השני אינו בע"ד רק עד ולא אמרינן מיגו דהעזה

(ח) והנה התוס' כתובות פ"ה הקשו האיך דבי חוזאי נאמנין לומר סטראי במגו דלהד"מ והרי השליח הוא עד אחד ונ"ל דהפנ"י הקשה שם הרי השליח מחויב לשלם ונוגע בעדות ול"ה עד וכ' בהפלאה דמ"מ בזה שאומר שנתן להמלוה ל"ה נוגע דיש לו מגו דאהדרינהו ללוה וקודם תקנת היסת. והנה הפ"י בסוגיין הקשה ניחוש לסמ"י על המלוה ולא על הלוה ותי' דכיון דעוברים העדים על לא תענה לא יטענו מסמ"י ולפענ"ד לבאר יותר לפי"מ דפסקינן בסי' ל"ח דעדים שאומרים שקר העדנו עדותן הראשונה קיימת וחייבים לשלם מדיני דגרמי ומבואר בש"ך דאם אח"כ באו עדים והזימום חייבין לשלם מכאשר זמם ומעתה העדים לא יאמרו פרענו מסמ"י דיראין מזה דאף שיזכרו אח"כ שאין להם סמ"י' ויאמרו שקר העדנו כשיבואו עדים ויזימום יתחייבו מכאשר זמם וע"כ חיישינן ששקרנים הם ונאמנים במיגו אך כ"ז בב' עדים אך בע"א מבואר בקצה"ח ל"ח דלא שייך בו הזמה אף במשואי"ל. ועיין בתוס' ב"מ דף ד' א"כ חיישינן דלא ירא מהזמה ואם יזכור יאמר שקר אמר ואף מדינא דגרמי יפטור ע' בקצה"ח ומ"ה לא מהימן במיגו והוה נוגע בעדות ומיושב קו' התוס'

(ט) ויש להסתפק אי לאחר ששלמו העדים מדינא דגרמי חייבין בהזמה או לא אמת לפמ"ש הרמב"ם דהכחשה והזמה כאחת ל"ה הזמה בשליח נעשה עד ל"ש הזמה כנודע ובלא"ה יש להסתפק אי ע"א ה היכא דלא אתי רק לשבועה עובר בלא תענה בפרט בע"א מעיד שהוא פרוע דמדאורייתא לא מהימן אף לשבועה וי"ל בזה קו' התוס' דדוקא בב' עדים ל"ש סמ"י דלא יעברו על לא תענה משא"כ באבימי בעד אחד מעידה שהיא פרועה ואינו עובר בל"ת ואף דלאחר פרעון הוי עד דאורייתא כמ"ש הש"ך מכתובות פ"ו מ"מ בשעת עדות אין תועלת בעדותו ושוב חיישינן לסמ"י ואין לו מיגו והוי נוגע ועוד נתיישב בזה דברי הפלאה שם לפימ"ש שם דין חדש דבא"י אם פרעתיך ויש ע"א מצרפין טענת ברי דהעד והוי טענת ברי וא"כ קשיא למ"ל באמר