בית יצחק אבן העזר חלק א יז

(ג) ואמת היא דמרש"י זבחים צ"ט משמע דאפילו לא נטמא הבשר אסור באכילה לשיטת טהרת הקודש ד"ה מה שיחלקו בקרבן ציבור שהקריבוהו טהורין דאם הקריבוהו טמאים לא מבעי לו שהרי אינו נאכל ואמאי לא פירש שהקריבוהו טמאים אך ששחט זר וזרק כהן טמא דלא נטמא הבשר וכבר רמזתי ע"ז בספרי הנ"ל סי' י"ג אות ח' לתמוה על רש"י ועיין לעיל ס"ס ג' ולדברי כת"ה וטהרת הקודש ניחא אמנם כבר כתבתי דלא משמע כן בב"ק איברא דבגמ' גופא משמע קצת דלא כרש"י מדאמרינן שם המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא ואס"ד דאיכא טהורים א"כ הטמא לא מחטא הוא גם אינו ראוי לחטא ולומר כיון דבדיעבד לא חילל העבודה אף דאיכא טהורים כמ"ש תוס' יומא ז' מש"ה ראוי לחטא דהרי התוס' פסחים י"א כתבו דהיכא דלכתחילה אין מביאין מקרי א"ר עיין במ"ש בזה במקום אחר (ע' לעיל סי' ג') לישב דלא תקשה מתוס' חולין מ' לענין שוחט קרבן בחוץ בשבת מקרי ראוי כיון דבדיעבד כשר (וע' בב"ק ק"י בהא דלא מצי עביד שליח לא משוה אף דבדיעבד אינו מחלל וזה דוחק שר' אושעיא מבעי למ"ד הותרה בציבור לכן המובחר כמ"ש דליכא טהור וטמא עביד עבודה אך שהבשר לא נטמא ודוק בכ"ז. ועיין בנוב"י א"ח סי' פ"ו בתנינא ואין להאריך כעת יותר)

והנני ידידו

בשולי המכתב ראיתי באבני מלואים בתשובה סי' ד' שכתב טעמא דס"ל להרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות דנבילה מצטרפת עם טרפה דיליף מספרי פ' ראה דאיתא שם לא תאכל כל נבילה אין לי אלא נבילה טרפה מנין ת"ל נבילה כל נבילה והיינו דהו"ל למכתב נבילה וכ' כל נבילה לרבות הטרפה דהו"ל תחילת נבילה ומש"ה מצטרפין נבילה וטרפה דאתין מלאו אחד הנראה שפי' כפשוטו דקרא קמ"ל דטרפה בלאו וזה תמוה דהרי בטרפה קרא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולמ"ל לאתויי מכל נבילה גם כתיב נבילה וטרפה לא יאכל הגם דדרשינן בזבחים ס"ט קרא לנבלת עוף טהור מ"מ הרי נאמר לאו על טרפה על כן נראה דהספרי מרבה דאיסור נבלה חל על טרפה וזה שאמר אין לי אלא נבילה טרפה מנין שאם נתנבלה טרפה חייב ג"כ משום נבילה ת"ל כל נבילה שאפילו טרפה שנתנבלה חייב ג"כ משום נבילה ועיין תוס' חולין ל"ב ד"ה ורמינהו שכתבו דטרפה שנתנבלה לקי אף משום נבילה ובספרי חיו"ד ח"ר סי' מ"א אות ב' ור"ס מ"ב תמהתי דאין איסור חל על איסור דל"ה לא כולל ולא מוסיף לפמ"ש גלי קרא דאיסור חל על איסור. ובספרי הנדפס בוויען הביא המגיה בשם רבינו הלל שפי' לרבות טרפה דדינה לגר במכירה (ט"ס וצ"ל לגר במתנה ולנכרי במכירה) ואיני יודע מה מלמדינו אי להקדים נתינה לגר כבר כתיב בנבילה וה"ה לטריפה ואי דקמ"ל דטרפה מותר בהנאה כבר כתיב לכלב תשליכון אותו. ועוד נ"ל הנה הקשיתי למ"ל קרא דלגר תתננו דקמ"ל דנבילה מותר בהנאה תיפוק ליה מדכתיב וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה דקמ"ל דאיסור נבילה חל על חלב כדאיתא בחולין ק"ג ומ"מ מותר בהנאה וכש"כ נבילה לחודא. ומצאתי באור חדש שהרגיש בזה וע"כ צ"ל דקרא לא אצטריך להתיר נבלה בהנאה רק לאשמועינן דדוקא נבלה מותרת אבל שאר איסורין דכתיב לא תאכל אסור בהנאה ומזה יליף ר' אבהו ודברי רש"י דף כ"ב ד"ה ור"מ שכ' דטרפה לגופיה אצטריך להתיר בהנאה צ"ע באמת דזה מוכח מקרא דחלב טרפה א"כ גם על הספרי תקשה למ"ל למילף היתר הנאה דטרפה מכל נבלה. על כן המובחר כדכתיבנא אמנם האבני מילואים לא הוצרך להביא הך דספרי דבקרא כתיב נבלה וטרפה לא יאכל דכלל נבלה וטרפה בלאו אחד ומ"ה מצטרפין ודוק

סימן ה

ב"ה ברעזאן ברכת"ה לפ"ק

להרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם מוה' צבי הירש הלוי הורויטץ מבראד בעה"מ ספר לקוטי צבי

ע"ד השאלה. במי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ונשתטית עד שנתנו אותה לבית המשתגעים. והרופאים אומרים שבמשך הזמן יהיה לה בטח רפואה והבעל טוען כיון ששהה עשר שנים ולא קיים פו"ר ואינו מאמין לרופאים ורוצה לישא אחרת כדין נשתטית אם יאי לעשות כן

(א) תשובה הנה לא ביאר כת"ה אי שהה עשר שנים קודם שנשתטית. או אחר שנשתטית נגמר הי' שנים דיש בזה חילוק לדינא כיון דימי החולי לא מצרפין לעשר שנים. ונדבר מאופן שכבר נשלמו הי' שנים קודם שנשתטית. והנה בתשו' זקיני הח"ץ האריך בענין שהתה עמו י' שנים אם נוהג בחוץ לארץ בסי' מ"א ע"ש והקודם ראוי לדבר לפמ"ש התוס' מ"ק כ' ד"ה מה חג בשם הירושלמי דמקשה נילף מויעש לאביו אבל שבעת ימים ומשני אין למדין מקודם מ"ת א"כ איך ילפינן בשהה י' שנים מאברהם הרי אין למידין מקודם מ"ת. וע' רמב"ם פ"א מה' אבל שכתב ג"כ דאין למידין מויעש לאביו דניתנה תורה ונתחדשה הלכה ע"ש ומקורו מירושלמי הנ"ל וא"כ איך ילפינן הכא. והנראה דלענין מצות פו"ר דכל עיקר מצוה ילפינן מקודם מתן תורה דנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני שפיר ילפינן מקודם מתן תורה. ודוקא לענין שאר מצות לא ילפינן. ובהכי מיושב ג"כ מה שראיתי מקשים מתענית ח' דאסור לשמש בשני רעבון מיוסף וכן במ"ק ח' אין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת והכל נכון כנ"ל דבמצות פו"ר ילפינן מקודם מתן תורה. ובהכי יש ליישב מה שהקשיתי על התוס' מע"ז ל"ו דמקשה על גזרה דזנות גוי האי ב"ד של שם גזור דכתיב הוציאוה ותשרף. וע' תוס' קדושין ע"ה ד"ה ורבי ישמעאל שכתבו דהוי עשה. וכוונת התוס' אף דהוציאוה קאי על הב"ד מ"מ מדנענשין בני נח ע"כ הוי עשה ובני נח נענשין על עשה. יש להבין ג"כ איך למדין מקודם מ"ת. ואולי מפאת כן ס"ל לרמב"ם באמת שהוא מדרבנן. וכוונתו בה' אבל ג"כ לומר שהוא מדרבנן. אמנם להנ"ל יש לומר כיון דקודם מתן תורה ג"כ היו מצווין על פו"ר ועכ"ז גזרו על זנות גוי מזה ילפינן אף דגם קודם מתן תורה נשים לא היו מצווין מ"מ בענין מצות פו"ר ילפינן דגזרו על ביאת נכרי ועכ"פ הסוגיא דיבמות נכונה מסברא הנ"ל. הן אמת דבמק"א כתבתי כונה אחרת בדברי הרמב"ם וירושלמי הנ"ל דבאמת אבל אסור בתפילין. א"כ אי ילפינן מויעש לאביו ופטור כל ז' ימים וקודם מ"ת לא הי' מצות תפילין איך נילף מקודם מ"ת להקל עליו ולבטלו ממצות. משא"כ להחמיר ילפינן (ע' ספרי ליו"ד ח"ב סי' קס"ד אות א"ב מ"ש שם) ומ"מ מה שכתבתי כעת היא יותר נכון. וע' תשו' מהר"ץ הנ"ל שנתוכח עם מהרי"ט אי הוי דאורייתא שצריך לגרש בשהה י' שנים ומשמע ממהרי"ט דהוי דאור' והוא ז"ל כתב כיון דהוה ממדרש חז"ל חלה שבועה ע"ז ע"ש ולפי המובן הפשוט בדברי רמב"ם בה' אבל פ"א דמקודם מ"ת לא ילפינן שיהי' דאור' אך לאסמכתא שפיר ילפינן ע"כ דרוש דהכא ל"ה רק אסמכתא וחלה שבועה עלי'. אך לפמ"ש דלענין מצות פו"ר שפיר ילפינן מקודם מ"ת יש מקום לומר דדרשה גמורה הכא ודוק

(ב) וגם במה שמקשה השואל בתשו' ז' מהר"ץ במה דמקש' ונילף מיצחק והקשה דא"כ קשה קראי אהדדי ולי קשה יותר דהרי קולא וחומרא לחומרא מקשינן ואמאי נילף מיצחק להקל ולא מאברהם. ולהנ"ל י"ל כיון דל"ה רק מדרבנן ילפינן יותר להקל בדרבנן ונאמר דבאברהם ישיבת ח"ל עולה והא דכתיב לשבת אברם בארץ ישראל קרא רבותא קמ"ל דאף בא"י המתין עשר שנים אבל לעולם המתין יותר בצירוף ח"ל. ובאמת צ"ע קצת במה שכתב ז' הגאון ח"צ ז"ל לחלוק על הרא"ש שכתב דאברהם נענש על שהתעכב בח"ל והוא ז"ל כתב דודאי עפ"י הדיבור היה הכל ובאמת הוא מחלוקת הראשונים דרמב"ן כתב מה שהלך למצרים חטא אברם ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות ע"ש. וצ"ע על הרמב"ן לדעת התוס' שבת י' ע"ב דבברית בין הבתרים היה אברם בן שבעים שנה ואז נגזר עליהם ובצאתו מחרן היה בן ע"ה וכבר נגזרה עליהם וצ"ל דרמב"ן קאי בשיטת הפוסקים דבברית בין הבתרים היה בן ע"ה. וא"כ ל"ק מה שהקשה עליו המעשה ד' מר' פנחס בשם ר' אושעיא דדריש אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני דר' פנחס יסבור כשיטת הסדר עולם הובא בתוס' הנ"ל דכבר נגזר' הגזירה בעת היה אברהם בן ע'. דע"כ מחלוקת בדבר ועכ"פ אין לתמוה על הרא"ש שכתב דאברהם נתעכב בח"ל דהרי חזינן דהכי הוי כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל. גם רמב"ן ס"ל דל"ה הכל עפ"י הדיבור רק חטא בשגגה ע"ש

(ג) ועיין מה שהביא ז' הגאון מהר"ץ ראיה מתוס' יבמות ס"ה ד"ה שבינו דס"ל בח"ל נמי יוציא ויתן כתובה מדהקשה אהא דבאה מחמת טענה נימא עיניה נתנה באחר ונימא דמיירי בשהה י' שנים ואי דבלאו איהי כופין אותו נימא דמיירי בח"ל. ובתשובת תועפת ראם אה"ע סי' א' במח"כ תפס עליו וכתב ואין זה ראיה דשם כיון דהתוס' ס"ד דמיירי בבאה מחמת טענה ובכה"ג אין לחלק בין ח"ל לא"י ובודאי כופין ע"ש. ודבריו תמוהין דהרי התוס' הקשו אי בשהה למ"ל באה מחמת טענה תיפוק ליה דכופין אותו לקיים פו"ר ועל זה הקשה ז"ל לוקמא ליה בח"ל דמפאת פו"ר אין כופין ומ"ה בעינן באה מחמת טענה. א"כ הוכחתו כראי מוצק ובבאה מחמת טענה כבר כתב הח"ץ בעצמו לסתור הוכחת השואל מר"נ דבבאה מחמת טענה אין חילוק בין ח"ל. אמנם באמת יש מקום לומר דאם בח"ל אין כופין בי' שנים גם בבאה מחמת טענה אין כופין וכן דעת השואל בתשו' הנ"ל וז' הגאון ז"ל כתב ובמחכ"ת מאי ענין שמיטה אצל הר סיני דהאי באה מחמת טענה. ואפי' תימא דדירת ח"ל גרמה לה איהי לא מיענש'. אבל מצאתי באור זרוע להדיא כדברי השואל וז"ל ס"ס תרנ"ג ופירש ר"י בר נתן בעובדא דר"י לאחר ששהתה עשר שנים. ואין נראה בעיני אני המחבר דר"י ור' אמי בארץ ישראל ואי לאחר ששהתה מאי ארי' באה מחמת טענה ועוד כך לי עשר שנים בבבל שהוא ח"ל כמו תוך עשר בא"י ור"נ בבבל בח"ל הי' הלכך נראה בעיני דכל הני עובדא תוך עשר הוי. ואי ס"ד כדברי הח"ץ דבח"ל יש חילוק בבאה מחמת טענה בין תוך עשר לאחר עשר. א"כ מה זה שכתב כך לי עשר שנים בבבל כמו תוך עשר בא"י ור"נ בבבל. הרי שני ושני דתוך עשר בא"י ל"מ באה מחמת טענה ואמרינן לה המתן אולי עוד יהיה לה. משא"כ אחר עשר בח"ל מהני באה מחמת טענה ומ"מ באה מחמת טענה בעינן דזולת זה אין כופין בח"ל והרי האור זרוע הולך בשיטה זאת. וע"כ ס"ל לא"ז דגם באה מחמת טענה אין חילוק בח"ל בין תוך עשר לאחר עשר. וע"כ צ"ל הטעם כיון שכתב האור זרוע דמ"ה ל"מ עשר שנים בח"ל לכוף אותו לגרש דלא יועיל לו הגירושין כמ"ש שם דהואיל דבעון ח"ל תלינן איך שייך כאן לומר לא זכה להבנות מזאת דוקא. א"כ גם לדידה נאמר כיון ששהתה עשר שנים והיא טוענת בעינן חוטרא לידא הרי חזינן דהוי עונש לדידה אמרינן דעונש ח"ל גורם לה. ואף אם תנשא לאחר לא יהי' חוטרא לידה. ודוקא בא"י דלא ידעינן אם הוא מחמת עונש אמרינן כיון דמיפקד לא זכה להבנות ממנה, ויגרשה ויהי' לה בנים מאחר. משא"כ בח"ל דהוי מחמת עונש ח"ל גם היא נענשת ולא יועיל לה מה שתנשא לאחר. אמנם לעיל בא"ז מבואר וז"ל והיכא דלא שהה עשר שנים בא"י או שהה עשר בח"ל אין כופין אותו ואם באה מחמת טענה כופין אותו. הרי דבח"ל מהני באה מחמת טענה אך הא"ז ס"ל דמהני בא"י באה מחמת טענה תוך עשר. ומ"ה מהני בח"ל לאחר י'. אבל לתוס' דס"ל בא"י ל"מ תוך י' באה מחמת טענה ל"מ בח"ל ג"כ לאחר י' וכדמוכח מדברי אור זרוע. א"כ אזדא לה הוכחת הח"ץ מדברי התוס' דמוקמא הך דבאה מחמת טענה לאחר י' בח"ל דז"א דאם בא"י ל"מ תוך י' גם בח"ל ל"מ באה מחמת טענה

(ד) ובאמת היה מקום לדון בזה אי נשים חייבין במ"ע דישיבת א"י והדבר צ"ע לפמ"ש הרמב"ן דהוי מ"ע דאוריי' ודרש מוירשתם אותה וישבתם בה. והוא מספרי פ' ראה והרמב"ן מונה זאת, א"כ צ"ע אי נשים חייבו' במצוה זו כיון דל"ה בר ירושת ארץ כמ"ש התוס' ורש"י ברכות כ' דאין להם חלק בארץ רק בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. וכיון דאין להם חלק בארץ ל"ה מ"ע דאור' ישיבת ארץ בגבייהו. דכל שישנו בירושת ארץ ישנו בישיבה דילפי' מוירשתם וישבתם ונשים אין דרכן לכבוש והא דמשמע בסוף כתובות דהכל מעלין אפילו נשים דנשים חייבות היא מדרבנן. אבל מ"ע דאורייתא לא הוי