בית יצחק אבן העזר חלק א טז

דא"כ מאי הקשה ב"ש במשנה דהמפלת שחל יום פ"א בשבת. והרי בשבת אם עלה לא ירד ולק"מ להמדקדק בלשון התוס' בחולין הנ"ל דסברת אם עלה לא ירד לא יועיל רק אם הוא דוקא בקרבן יחיד ולא בכל קרבנות ל"ה זאת רק ארי' רביע' עלי' משא"כ אם היה שבת פסול בכל קרבנות הוי כלילה ומחוסר זמן ואם עלה ירד וזאת גופא אמרו ב"ה לא אם אמרי' בשבת שראוי לקרבן ציבור וז"ב ועכ"פ חזינן בסברת התוס' פסחים דכיון דלכתחילה לא יביא משום הכי קוצר בית השלחין דמקרי מקום שאי אתה מביא א"כ לענין שליחות נמי הכי כיון דלכתחילה ל"מ לעשות ל"מ משוי שליח וקשיא למח"א. ויש לחלק בין שליחות שרוצה בשליחות רק שאינו יכול לעשות כל היכא שבדיעבד יכול ומועיל המעשה משוה שליח משא"כ בקוצרין בית השלחין שאינו רוצה להביא מזה העומר והב"ד לא יקחו מזה כיון דלכתחילה לא יביא. ולפ"ז דברי המח"א נאמרין רק בשליח לדבר עבירה שהוא רוצה לעבור עבירה ובדיעבד יועיל משוה שליח היכא דשליח לאו בר חיובא משא"כ בהך דב"ק ק"י הכהן אינו רוצה לעבור ומשוי שליח כהן טהור י"ל כיון שהוא אינו יכול לעשות לכתחילה לא מצי משוי שליח. ולפ"ז יש לפלפל גם בנ"ד ומ"מ יש לענין זה יסוד בהלכה ליישב קו' חכמי קאנסטאנטין. ולא אאריך כאן יותר בענין זה וגם בגוף סברת התוס' פסחים י"א נסתפקו התוס' מנחות ס"ח ואכ"מ. ועיין מ"ל ה' ביאת מקדש פ"ב שהביא ראיה מאונן דלא יתחיל בעבודה ומ"מ משוי שליח דבדרבנן ל"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולהמ"א אין כאן ראיה דשם עכ"פ בדיעבד מהני העבודה ומ"ה משוי שליח ודוק. אך לפמ"ש הנובי"ת אה"ע סי' ס"ט דשם בב"ק טעם אחר דאין לו זכות בזה להפסיד לכהנים א"כ י"ל כיון דבדרבנן אין לו זכות בהעבודה להפסיד לכהנים מ"ה ל"מ לעשות שליח

(ה) ובמקום אחר (ע' בספרי לא"ח סי' י"ג אות ז' ח' ט') תמהתי אתו' בב"ק שכתבו ד' ק"י דלרב ששת פריך והרי ביומא אמרינן כל היכא דאיכא שירים לאכילה לכ"ע מהדרינן אטהורים. ומוכח ממנחות ט"ו בתוס' שם דל"ד מנחות אלא בכל קרבנות דאיכא שירים והוא תמוה גדולה. ומתוך כך כתבתי לפמ"ש תוס' ביומא דמ"ד הותרה מדאור' בכל מקום הותרה ורק מדרבנן דחוי' א"כ להמ"ל דבדרבנן ל"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד. שפיר כתבו דרק לרב ששת פריך וזה ראיה נחמדה. אמנם שם כתבתי ליישב דעד כאן לא אמרינן באיכא שירים מהדרינן אטהורים אלא כשיטמא השירים כגון במנחה דאיכא קמיצה והכהן מטמא השירים. משא"כ בקרבן במאי יטמא הכהן הבשר. שחיטה כשירה בזר והפשט וניתוח כשר בזר. ובקבלת כהן לדם לא נטמא הבשר אף אם הכהן מחזיק בכלי ניצוק אינו חבור לטומאה ומ"ה אמרו בב"ק דבשר שייך לבעלי מומין טהורין ואיך אכלו לי' וע"כ דלא נטמא הבשר. והכהן אומר ברי דלא נגע ומהני ועיין תוס' פסחים ע"ט ד"ה או שהיו כהנים טמאים ומהרש"א שם. ובאמת אם נאמר כתוס' חולין דף ב' ע"ב דמפרכס' אינו מקבל טומאה א"צ לומר בשחט זר. אך לשיטת תוס' בתיר' א' מפרכס' מקבל טומאה אוקמינן בשחט זר. והתוס' כתבו שם כיון דאשתרי טומאת אימורים אשתרי טומאת בשר. זה בפסח דנאכל בטומאה אבל בקרבן דאינו נאכל בטומאה ע"כ עושין בטהרה, ועיין רמב"ם פ"י ממעשה הקרבנות ה' כ"ג שכ' קרבן ציבור הבא בטומאה אין חולקים הטמאים בבשר. והכ"מ תמה שם איך אכלו הבשר כלל ולהנ"ל פשוט דמיירי ששחט זר והדם קרב בטומאה אבל הבשר לא נטמא כלל. ובעיני תמוהין מאוד דברי הכ"מ ודברי רש"י שהובאו שם בכ"מ דלא פירשו כן בגמרא. ושוב ראיתי בים התלמוד בב"ק תמה תמוה גדולה בגמ' שם איך אכלו בעלי מומין הבשר והרי קרבן ציבור הבא בטומאה אינו נאכל וכתב דלית נגר ובר נגר דלפרקוני'. ואני אומר על דבריו דאית נגר דלפרקוני' דמיירי בגמרא ששחט זר והבשר לא נטמא דהכהן אינו עושה רק קבלת דם והפשט וניתוח עושה זר ובמאי נטמא הבשר. ודוקא במנחה נטמא' בקמיצה אבל לא בשאר קרבן ומ"ה נאכל ודוקא כשנטמא אינו נאכל אבל זה לא נטמא. ואדרבה דברי רש"י זבחים צ"ט תמוהים בזה וצ"ל ליישב כוונת רש"י שכתב שהקריבוהו טהורים היינו ששחטו טהורים דאם שחטו טמאים נטמא בשחיטה דהוא מטמא סכין וסכין מטמא בשר או דמיירי רש"י בקיבל כהן ואינו אומר ברי לי. ודלא כמו שכתב בנוב"י סי' ב' ביו"ד דבקדשים א"צ לומר ברי לי בשיטת רמב"ם ע"ש ואכ"מ להאריך. ואולי נימא מחמת חומר' דבקדשים ניצוק חיבור ונטמא הכל בקבלת דם ויהי' מיושב הרבה קו' שיש בזה וגם קו' התוס' פסחים ע"ט יהי' מיושב אבל אין משמע כן דניצוק ל"ה חיבור לטומאה סתמא אמרו. ועוד הבהמה ודאי לא נטמאה דהוי כמו כלי שמערה ממנה ועיין ע"ז ע"א. ושוב ראיתי לפי מה דאמרינן ביומא ובזבחים דצריך שיקבל כל הדם ועיין זבחים כ"ה דשוחט צריך שיחזיק בסימנים וצריך ליתן לתוך הכלי הסי' ע"ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. וה"ה דם שניצוק מקנחו. וכ"ז צריך כהן וא"א שלא יגע ולא יסבור רש"י זבחים כתוס' פסחים ע"ט ד"ה או וס"ל חיבת הקודש מכשירו עיין ריש חולין ותוס' פסחים הנ"ל סברו דכיון דא"צ ליתן הורידים רק לתוך אויר כלי. לא נטמא הבשר מהכלי. והנלע"ד דבאמת צריך לקבל הדם מהפר. ואם ניצוק אינו חיבור ל"ה קבלה מהפר וע"כ בזה ניצוק חיבור. וכיון דהוי חיבור שיהי' מהפר ה"ה לטומאה כמו דאמרינן שבת צ"א מדמצרף לענין טומאה מחייב לשבת ובכמה מקומות סברה זאת או שנאמר אף דאויר כלי נחושת לא מטמא כמו מזרק שהי' נחושת מ"מ כיון שאתה צריך לומר דהוי כמונח כדאמרינן בזבחים כ"ה שם ה"ה לענין טומאה ודוק. ובזה מיושבין דברי רש"י זבחים ודברי הכ"מ וקו' תוס' פסחים ע"ט הנ"ל ואקצר הפעם, ומ"מ בכ"ז מיושבין דברי הגמ' ב"ק שם דמיירי דכהן לא נגע דזה אין קפידא בדיעבד אם לא קיבל כל הדם ודוק בכ"ז. (והנה עיין בספרי, לא"ח סי' י"ג שהארכתי בכל זה אמנם אח"כ הראו לי דברי הטהרת הקודש זבחים ט"ז תוס' ד"ה אבל דאף אם לא נטמא הבשר אסור באכילה ופי' כן דברי התוס' ולפ"ז דברי הכ"מ נכונים וקו' ים התלמוד במקומה עומדת. אמנם בתשובה כתבתי דדברי טהרת הקודש אין מוכרחים ואעתיק לקמן התשובה. ושוב הראו לי בס' בנין ציון, מהדו"ק סי' קפ"א שהרגיש במקצת מדברינו)

(ו) והנה שמעתי קו' בשם מוח"ז הגאון מוה' עקיבא איגר זצ"ל להך מ"ד בירושלמי משום גרירה ומ"ה ס"ל עבר וגירש מגורשת והוא לא ס"ל טעם דאין לה יד וע"כ ס"ל ל"ב יד בגירושין כיון דמתגרשת בע"כ ורק משום גרירה. והתוס' כתבו בקידושין דבקטנה ל"ש גרירה א"כ הך מ"ד איך יפרנס המשנה דגיטין דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש דמיירי בקטנה ואמאי קטנה אינה מתגרשת הרי ל"ש גרירה ויד לא ס"ל. ואמנם למה שכתבתי במקום אחר דגם מ"ד דגרירה ס"ל דבעי יד. ורק הוא מיירי בשוטה שיודעת לשמור גיטה ואינה מאבדת מה שנותנים לה ומ"מ טעמא דגרירה שייך ואידך מוקי לה באינה יודעת לשמור גיטה. אבל לכ"ע בעי יד וקאמר בירושלמי נ"מ היינו בין שוטה שיודעת לשמור גיטה דל"ש טעמא דיד ובין שוטה דשייך טעמא דיד עבר וגירש עיי"ש וכן מבואר להדיא בתשובת רש"ל סי' ס"ה עיי"ש ממש כדברינו ולפ"ז מיושב קו' הגאון מהרע"א דכ"ע ס"ל דבעי יד וקטנה אין לה יד. עוד י"ל דהך מ"ד ס"ל דשוטה מתגרשת בקבלת אחר הגט כמ"ש רמב"ם פ"ד מזכי' דזכין לשוטה והוא ס"ל זכות הוא לה אולי תזנה כיון שאינה יכולה לשמור ומ"ה לא ס"ל טעמא דיד. ורק מדרבנן לא תתגרש מטעמא דגרירה ואידך ס"ל מדאוריי' לא תתגרש דאחר אין זוכה כיון שחוב הוא לה ואיהי אין לה יד. משא"כ בקטנה לכ"ע אינה מתגרשת ע"י אחרים דבודאי חוב לה ודוק היטב. ועיין תשו' מהרשד"ם סי' כ"ח כתב דגם לר' ינאי ל"ה רק אסמכתא ולכ"ע ל"ה רק מדרבנן ודבריו תמוהים מאד מיבמות קי"ג ומכמה דוכתי. ובנ"ד לענין גוף ההיתר אין לפקפק כיון שהיא שוטה גמורה. אך כיון שכתבו הפוסקים דצריך להשליש הכתובה וזה אין בידו וכתב הצ"צ דיפשר עם הקרובים שלה למכור בטובת הנאה הכתובה. א"כ כש"כ בנ"ד דהוא משעבד לה קרקע לכתובה הדבר ברור שהרשות בידו לעשות כן. והנני מסכים להתירא ומ"ש כת"ה מענין שליחות בשכר. כבר הארכתי בתשובה מה' שבת מזה וגם על דברי הח"ס הארכתי בתשו' לק"ק באקוי ולק"ק בראד ע"כ אין להאריך בזה יותר. והנני ידידו

סימן ד

התשובה הזאת אף כי אין מקומה בחלק הזה אכן יען כי רמזתי עליה בתשובה הקודמת לכן הדפסתי' פה

ב"ה פרעמישלא תרל"ו

להרב הגדול מ' זאב האמער ראבד"ק סטריא

(א) מה שהעיר על הר"מ פ"י ממעשה הקרבנות ה' כ"ג שכ' קרבן ציבור הבא בטומאה אע"פ שהטמאים מקריבין אותן אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב והכ"מ תמה שהרי אף הטהורין אין אוכלין דקרבן הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה וכת"ה הוסיף דאף אם לא נטמא הבשר שאסור באכילה הנה בספרי הקטן בית יצחק א"ח סי' י"ג אות ח' הוכחתי מב"ק ק"י דאם אין הבשר נטמא כגון ששחט זר מותר הבשר באכילה דלא כים התלמוד שתמה שם בסוגיא וביארתי גם דברי הרמב"ם הנ"ל דמיירי שלא נטמא הבשר ותמהתי על הכ"מ הנ"ל וכעת כת"ה הביא דבר חדש דאף אם לא נטמא הבשר אסור באכילה. הנה מה דמייתי ראיה מתוס' זבחים דף ט"ז ד"ה אבל הקרבן צבור מפשטא דברי התוס' אין ראיה אך שטהרת הקודש שם פי' כן דברי התו' ואין מוכרח. אמנם בספר הנ"ל הביא דברי התו' יומא דף ז' ד"ה דם שנטמא שכ' בסוף דבריהם דלמ"ד הותרה בציבור נהי באכילה ל"ל הותר ה"מ היכא דאיטמא שירים משא"כ היכא דהבשר לא נטמא מותר באכילה משא"כ למ"ד דחוי' אף שהבשר טהור סברא היא שיש להחמיר אף לאחר הקרבה לאסור הבשר ע"כ וס"ל לבעל טהרת הקודש דהתוס' כתבו זאת אליבא דאמת וזה ליתא דהרי במנחות דף כ"ה וזבחים דף מ"ה איתא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ופירש"י דהכוונה לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה וכן הוא בש"ס להדיא ביבמות דף צ' ושם איתא דבצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה וע"כ דמותר באכילה ושם קאי למ"ד טומאה דחוי' מדבעי ריצוי ציץ. וע"כ הבשר מותר באכילה ואמנם ביומא ז' דמקשה מדם שנטמא בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והוה ס"ד דמיירי בציבור וע"כ לא ידע המקשה סיפא דברייתא וכן כתב ביד דוד שם לה"א זו כתבו התוס' דכיון דדחוי' היא הבשר אסור באכילה אבל למסקנא דמיירי רישא ביחיד כדמוכח להדיא מסיפא דברייתא אדרבא מבואר להדיא דהבשר מותר באכילה וז"ב. והגם דתוס' כתבו במנחות דף כ"ה ד"ה אבל די"ל דברייתא קאי למ"ד הותרה ואין להוכיח מלשון הורצה מטעם זה לא היה יכול להקשות מסיפא ועדיף יותר להקשות מרישא אבל פשטא לשון דברייתא משמע דאתי למ"ד דחוי' הבשר מותר דלא כמ"ש בספר טהרת הקודש

(ב) וכת"ה ירד לחלק בין טומאת הדם דהציץ מרצה ומותר באכילה ובין טומאת הגוף דאין הציץ מרצה כדאמרינן בפסחים ד' פ' ולכן אף דדחוי' בצבור הבשר אסור באכילה אף דלא נטמא הבשר מש"ה כתב דהרמב"ם דסובר פ"ד מביאת מקדש דהציץ מרצה על טומאת הגוף דציבור ס"ל הבשר שלא נטמא מותר באכילה ולכאורה יפה כתב אבל א"א לומר כן דהרי בב"ק ק"י אמרינן אם היה כהן טמא בקרבן צבור עבודתה לבעלי מומין שבאותה משמר ושם מיירי שהבשר לא נטמא ומותר באכילה שעבד כהן טמא בטומאת הגוף ושם קאי לרב ששת דסבירא ליה דטומאה דחוי' כמ"ש התוס' שם וזה דוחק לומר דמיירי שהקריב כהן של משמר אחרת לשיטת מהדורא בתרא דאם איכא משמר אחרינא לכ"ע מותר להקריב בטומאה ולכן עושה הטמא שליח ול"ש כ"מ דאיהו לא מצי עביד ומ"מ הקריבו טהור דלא משמע כן בגמ' גם ברמב"ם מבואר להיפך ממ"ש מהדורא בתרא כמ"ש המפורשים וע"כ מוכח לא כדבריו וכת"ה מייתי ירושלמי פ' כיצד צולין ה' ה' ד"ה בטומאת עובדין לפ' דברי המפרש משם מבואר דאם לא נטמא הבשר מותר באכילה ויפה כתב (ובספרי הנ"ל סי' י"ג אות ט' כתבתי דאם נטמא הדם במזיד אין אוכלין הבשר דקרבן ציבור ונמשכתי אחר התוס' יומא ד' ז' הנ"ל ולפי מה שכתבתי לעיל זה ליתא דלהדיא מבואר במנחות כ"ה ובצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה והיינו לאכול הבשר ולחד מ"ד בפסחים פ' קאי אטומאה במזיד ודוק):