בית יצחק אבן העזר חלק א קסח

רק שלא יחזור הדין אבל לענין תשלומין חייב כר"מ ס"ל מ"מ א"א לומר דטימא את הטהור אינו חוזר מטעם היסה"ד דהתוס' הקשו בטימא את הטהור או בטיהר את הטמא יפטור כמו המטמא והמדמע וכו' בשוגג פטור ותי' בסוגיא דסנהדרין ל"ג ע"ב דזה הוה כמו מזיד דהי' לו לדקדק בהוראתו. אמנם לפי המבואר בגיטין נ"ג דלא ילפינן קנסא מקנסא והוא פלוגתא. א"כ לפי המבואר בפסחים ל"ט דהיסח הדעת פסול הגוף ולא פסול טומאה אף במזיד אינו חייב לשלם בטימא את הטהור אי הדר דינא. דהרי לענין טומאה הדין חוזר ואינו טמא. ורק שגרם פסול בהיסח הדעת וזה ל"ה פסול טומאה. והיכא דפסיל של חבירו אינו חייב לשלם למאן דלא יליף קנסא מקנסא כמו דלא יליף מערב יי"נ ביין כשר ממדמע ועיין בש"ך סי' שפ"ה שכתב אמאי שכתב הרמב"ם במטמא ומדמע ומנסך וכן כל כיוצא בזה דהוא רק למאן דיליף קנסא מקנסא. דלמאן דלא יליף קנסא מקנסא אינו חייב רק באותן ג' דברים וכן הביא בשם הרמב"ן עיי"ש ובאמת שדבר זה צ"ע שהרי גם בכהנים שפיגלו אמרינן דשוגגין פטורין מזידין חייבין מפני תיקון העולם ולמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ג"כ חייב מפני תיקון העולם ואמאי כתב הרמב"ן דאינו חייב רק בג' דברים. וצ"ל דכיון דפיגל מטמא כדאמרינין בפסחים ט"ז וד' פ"ה א"כ הוי בכלל קנס דמטמא דהרי טימא של חבירו בזה שמפגלו. וכן צ"ל לדעת הרמב"ן הובא במ"ל בפ"ז מחובל ומזיק דמה"ט פטור בעושה מלאכה במי חטאת במזיד למ"ד ל"ש היזק דלא ילפינין ממטמא דקנסא מקנסא לא ילפינן עיי"ש וע"כ דמפגל הוי כמו מטמא. ועיין מהרש"א בגיטין שהקשה ג"כ אמאי לא חייב למ"ד ל"ש היזק כמו במטמא. ובאמת הוא מחלוקת של הראב"ד והרמב"ם. באופן דלפ"ז אם נעשה גרמא על ידו ונפסל בהיסח הדעת אם הוא פסול הגוף פטור למ"ד לא ילפינן קנסא מקנסא. ומ"ה הוצרך לאוקמא דאגע בי' שרץ דהוי טומאה וחייב במזיד כמו במטמא ושייך חי' התוס' דהוי כמזיד. ואם עביד בידים חייב ומ"ה לר"מ חייב אף בגרם טומאה. ועיין בש"ך סי' שפ"ה ובנוב"י בסוף ח"מ תניינא אריכות עצום בענין אי ילפינן קנסא מקנסא. ועיין בשעה"מ בהשמטות פלפול עצום אי אסר כלים של חבירו והטריפן עיי"ש. והפלא שלא הביא כלל דהדבר תלוי באשלי רברבי דלמ"ד לא ילפינין קנסא מקנסא פטור אף במזיד

(יא) ולפי שיש מחלוקת הראשונים בזה והרמב"ם פוסק דילפינן קנסא מקנסא. אבאר יותר דכאן לכ"ע פטור אם נימא דהדין חוזר ורק דהתרומה נפסלה מהיסח הדעת דלפי המבואר בגיטין דמקשה למ"ד שמי' היזק מעושה מלאכה במי חטאת ומתרץ שהכניסה לרבקה ע"מ שתינוק ותדוש ופירש"י דאמחשב' לכ"ע לא מחייב. וכן מתרץ במי חטאת ששקל בה משקלות ורק דאסח דעתי' וכיון דהוי פסול מחשבה ל"ה רק גרמא. וצ"ל דכהנים שפיגלו הו' בדיבור כמ"ש תוס' ב"מ מ"ב. וכן פסק הרמב"ם דבהסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם. א"כ לא מיבעי' אם נאמר דאפילו לר"מ פטור בפסול של חבירו בהיסח הדעת כ"ש בגרם שחבירו יסיח דעתו ודאי פטור. אלא אפי' לפמ"ש הרא"ש בפ' הגוזל דלר"מ מחייב בעושה מלאכה במי חטאת אפי' בפסול דל"ה רק מחשבה כיון דהיכא דעביד איהו ל"ה רק גורם היכא שהוא גרם בדיבורו שחבירו יסיח דעתו הוי גורם דגורם ובודאי פטור ועיין קצה"ח שפ"ו אות ג' בשם בעה"ת, ומ"ה הוצרך לאוקמא דאגע בי' שרץ אפי' אם ס"ל לרב חסדא כר' מאיר. כיון דס"ל דחוזר הדין ודאי משום היסח הדעת פטור וצ"ל דאגע בי' שרץ קודם שהבעלים הסיחו דעתן. משא"כ לרב ששת דלדידי' קם דינא והוי טמא לשיטת הש"ך. וחייב לר"מ או לשיטת התוס' דהיכא דבדיבורו קעביד מעשה אפי' לרבנן חייב גם בכה"ג חייב. ודוק היטב

(יב) ושוב ראיתי לבאר דברי הגמ' סנהדרין דף ל"ג דמתרץ שם דהכי מקשה א"א בשלמא קם דינא היינו דקמפחיד ר' טרפון אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר ולא כלום עביד אמאי קמפחיד ר' טרפון נימא לי' כיון דאלו הוה קמן הוי הדר לאו כלום עביד עיי"ש. וכתבו התוס' דכ"ז לרבנן אבל לר"מ גם בכה"ג חייב והש"ך בס"ק ה' אות ב' והבעל המאור הוכיחו מדנקט לאו כלום עבדת דהוא יתיר לשון משמע דאפי' גרם ל"ה ואפי' לר"מ פטור כיון דאלו הוה קמן הוה פטור עיי"ש. ולפענ"ד לפרש דברי הגמ' בדרך נכון מאוד, דלעיל ישבתי קו' תוס' דאם לר"ש קם דינא ומ"מ לרבנן פטור לשיטת התוס' ב"ק אמאי חייב באגע בי' שרץ הרי בלא"ה הי' טמא. ותירצתי לפמ"ש הש"ך דאף דקם דינא הוא רק מדרבנן אפסדי' טובא להפוסקים דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן וה"ה תרומה טמאה מדרבנן. וכעת הפסידו בהטומאה. והקשיתי דא"כ אמאי אמרו בגמ' סנהדרין א"א בשלמא קם דינא היינו דקמפחיד ר' טרפון. והרי אפי' אם קם דינא הוא רק מדרבנן. ואיסור דרבנן מותר ליתן לקטן. ואם הוא האכיל לכלבים עשה לעצמו ההיזק כמו למ"ד חוזר הדין. ואמאי אפחיד ר' טרפון ודוחק לומר דאפחיד במה שצריך לשלם ההפסד שיש במה שיצטרך למכור לקטן. דמשמע בגמ' שהפחיד שיצטרך לשלם כל ההיזק. לכן נ"ל בזה דבר נכון דאפי' לרבנן דפטרו מדינא דגרמי היינו רק היכא דליכא רק גרמי. אבל היכא שעשה מקצת ההיזק בידים וההיזק בידים ל"ה כל כך. רק שגרם עוד יותר מחויב לשלם כל ההיזק אפי' לרבנן. והוא דין חדש. וכבר כתבו כעין זה התוס' בכתובות ל' לענין זה נהנה וזה ל"ח דהיכא דחסרו דבר מועט מחויב לשלם עבור הכל. וכן נ"ל בדינא דגרמי. ואמנם בלי ראי' לא הרהבתי בנפשי להוסיף כזאת אבל מצאתי ראי' ברורה לזה בתוס' ב"ק דף צ"ח ד"ה מתיב רבא שכתבו דהא דמחייב בשף מטבע בשייפי בשופינא דחסורי' חסרי' אף דהקלקול ל"ה בהשיפוי כל כך כיון שיש קלקול חייב על כל השיפוי. והנה זה דשף מטבע של חבירו פטור הוא דל"ה רק גורם. כמ"ש הרא"ש דמה"ט לר"מ חייב עיי"ש. וע"ז אמרו אבל היכא דשייפי בשיפינא חסורי' חסרי' וכתבו התוס' דחייב אכל הקלקול אף דלא חסרי' כל כך בהשיפוי. א"כ הן הן הדברים שהוספנו. דהיכא שעשה היזק קצת חייב אכל הגרם וז"ב

ומעתה זה פירוש הגמ' דלפמ"ש התוס' בסנהדרין היכא דלא קם דינא חייב לר"מ. והיכא דקם דינא אף לרבנן חייב. ומעתה שפיר הקשו בגמ' וזה פירושו א"א בשלמא קם דינא היינו דקמפחיד ר' טרפון ואף דזה ל"ה רק מדרבנן. ומותר להאכיל לקטן. ול"ה ההיזק כל כך דהרי הדין חוזר מדאו' והיכא דחוזר פטור מלשלם מ"מ כיון דגם אם הדין חוזר הוא גרם שהבעלים האכילו לכלבים. ורק דהוי רק גורם. וכיון דקם דינא ועכ"פ הוי מזיק ממש במקצת ההיזק חייב לשלם עבור כל הקלקול כמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל היינו דקמפחיד ר' טרפון. ולעומת זה שפיר קאמר אלא א"א טועה בדבר משנה חוזר ולא כלום עבד היינו דלא הזיק אפי' במקצת אמאי חייב. דר' טרפון לא ס"ל דינא דגרמי כמו שצ"ל לשיטת תוס'. ודברי הגמ' מזוקקים במה דאמרו לאו כלום עביד. היינו דלא עשה אפי' מקצת היזק כמזיק ממש. נגד מה שאמרו בקם דינא דעכ"פ עשה מקצת היזק. והיא כפתור ופרח בפירוש הגמ'

ובזה נלפע"ד בישוב קו' תוס' ב"ק דף ק' דאם לרבנן היכא דקם דינא חייב ולרב ששת קם דינא למה לי' לאוקמא דנגע בי' שרץ. וכתבו דאגב אחרינא נקיט לי' וזה דוחק כיון דא"צ לנגיעת השרץ דקם דינא. ולהנ"ל נכון מאוד. דאמת היכא דבעלים האכילו אח"כ לכלבים או נגעו בי' שרץ חייב לשלם לרבנן כיון דהוא גרם הכל והזיק במקצת כמו שכתבנו: אבל היכא שלא נגע בי' שרץ כלל אין כאן היזק כל כך כיון דהוה רק מדרבנן. ומותר להאכיל לקטן ומ"ה נקט בגמ' דאגע בי' שרץ. וכיון דהוכרח לאוקמא דאגע בי' שרץ כיון דמפרש למתני' נשא ונתן ביד מפרש נמי דאגע בי' שרץ החכם גופי' ודוק

(יג) ובדרך פלפול יש להעלות על פי הנ"ל ישוב נכון לקו' המפורסמת בתשו' הגאון מהר"ז מרגליות חלק ח"מ סי' ל"א. לפמ"ש הגאון מה"ר חיים יונה בישוב קו' על התוס' דהיכא דבדיבורא קעביד מעשה אף לרבנן חייב ואמאי במוחל שט"ח פטור. ותי' הגאון הנ"ל דבמוחל שאני כיון דשני שעבודים יש ואיהו מוחל שעבוד הגוף ובשלו קעביד ושעבוד נכסים ממילא פקע ל"ה רק גרמי. והקשה דא"כ מאי משני בחולין מ"א על קו' דמנסך והרי אין אדם אוסר דש"ש. ומשני דאית לי' שותפות בגוי' והרי כאן לא נאסר חלק חבירו רק מחלק שלו ואיהו בשלו קעביד וחבירו ממילא נפסד ורב ל"ל דינא דגרמי ואמאי חייב עיי"ש

ולהנ"ל יש לומר דבאמת דעת הב"ח דאף דא"א אוסר דש"ש מ"מ בשתי' אסור אף ביין ודלא כהחולקים דדוקא בבהמה אסור והקשו דא"כ מאי מקשה ממנסך דילמא חייב משום שאסר של חבירו בשתי'. ואמנם הדבר יתכן עפ"י דעת הלבוש דאף דאדם אוסר דש"ש הוא רק מדרבנן. וכ"ש להב"ח ודאי ל"ה רק מדרבנן איסור שתי'. וכבר כתב המרכבת המשנה דאף להפוסקים דאיסור אכילה מותר ליתן לקטן מ"מ איסור הנאה ודאי אסור ליתן דהגדול יש לו הנאה ואיהו עובר. ומעתה הקשו שפיר בגמ' דבשלמא אי אדם אוסר דש"ש ונאסר בהנאה שפיר חייב לשלם דא"א לתת לקטן משא"כ אי אין אדם אוסר דש"ש ורק בשתי' אסור מדרבנן לדעת הב"ח מותר ליתן לקטן. ואין כאן רק הפסד מועט וממשנה משמע דחייב לשלם עבור כל היין. וקצת מזה מבואר כבר בס' ישי"ע סי' ד' ליו"ד בתשו' בנו

ומעתה שפיר משני הב"ע דאית לי' שותפות בגוי' ונאסר כל חלק של חבירו בהנאה. ושוב אין להקשות הרי בשלו עביד ועל חלק חבירו ל"ה רק גורם כמ"ש הגאון מ' חיים יונה תאומים. דלפמ"ש היכא שעשה מקצת היזק חייב על כל הקלקול וכאן גם חלק חבירו נאסר בשתי' ורק שהוא מדרבנן ומותר ליתנו לקטן. וכיון דנאסר הכל ועשה מקצת היזק חייב בכל הקלקול כמ"ש לעיל. והוא ישוב נחמד גם לקו' התוס' שהקשו דא"כ היינו מדמע. ולהנ"ל נכון דכאן קמ"ל דחייב בההיזק שעשה בשל חבירו דגם חלק חבירו אסור בשתי' ואדרבה על מה שנאסר חלק חבירו מחמתו הי' פטור דל"ה, רק גורם ורק מחלק שאסר חבירו בשתי' חייב לשלם כל ההיזק. ל"ה בכלל מדמע ודוק

(יד) הארכתי קצת לעשות סניף לדין הנ"ל. ובגוף הדבר הנה הש"ך יחלוק על זה דהרי הוא ס"ל בסי' ס"ו ס"ק ק"ט דאפי' לרבנן חייב לשלם הדמים שנתן ורק לר"מ חייב לשלם מדינא דגרמי הכל עיי"ש א"כ להנ"ל דאפי' לרבנן היכא שעשה מקצת הקלקול בהיזק חייב לשלם כל ההיזק אמאי פטור לרבנן ולא ישלם הכל כיון שע"כ צ"ל להש"ך דנגד מה שנתן הוי היזק ממש. וזה יש לישב לפי מה דמשמע מש"ך דלרבנן חייב לשלם הדמים שנתן דאדעתי' דהכי לא קנה והוי מקח טעות, ועיין תוס' כתובות מ"ז ע"ב. א"כ א"צ לשלם עבור ההיזק שעשה דבשלו עביד לרבנן