בית יצחק אבן העזר חלק א קסה

לחלל שבת בשביל אמי' אף ביום המילה כמ"ש מהר"ם מלובלין בתוס' שם וה"ה בג' ימים היינו מע"ל. ולפ"ז נאמר לבתר דאמרו במשנה דפולטת ביום השלישי טהורה דלא תליא במע"ל מביא מנין שמרחיצין את המילה ביום ג' שנאמר ויהי ביום השלישי וקמ"ל דוקא ביום ג' אבל ביום ד' אין מרחיצין דלא תליא הג' ימים במע"ל רק בימים כמו בפולטת

(ג) ואחרי שהקדים שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל בשבת הוקשה לתנא דמשמע שמרחיצין אפי' ביחיד היינו להחם מים בשביל סכנה ואמאי לא תני שמחללין שבת דוקא בשנים דהוה שנים שעשאוהו. בשלמא מילה בשבת לא היו עושין בשבת בשנים דשבת הותרה לגמרי אצל מילה כיון דכתיב ביום השבת משא"כ בפקוח נפש דל"ה רק דחוי' לשיטת הב"י סי' שכ"ח תיקשי. וע"ז מייתי מנין שקושרין לשון של זהורית וכו' דקשי' א"כ שקושרין לשון של זהורית הו"ל בכל יוה"כ מחמר דע"כ על הבהמה הי' נושא הלשון של זהורית דהבהמה נושאה המשא ואמאי שלח ע"י אחד לעזאזל ואמאי לא שלחו ע"י שנים שיהי' שנים שעשאוהו כעין קו' מעיין החכמה במצות שבת דף י"ד דפוס לבוב ואם נימא אין עירוב והוצאה ליו"כ תיקשי בקרא דקמ"ל עתי אפילו בשבת ישלח ע"י שנים. וע"כ צ"ל או כמ"ש במקור חיים סי' רס"ו דאיסור לאו איכא גם בשנים ולא מיקרי אפשר בשנים או כמ"ש בספרי בא"ח סי' ל"ה אות ה' דאם נימא דאסור באחד רק בשנים מותר שוב הו"ל כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דהאיסור חושבו לאינו יכול כעין דאמרינן בפסחים מ"ו בפסח דאיסורו חשוב מצטרף א"כ שוב ע"י שנים הו"ל מלאכה (אך לפמ"ש בירושלמי עתי שלא ישלחנו ביד שנים אין ראי' משעיר המשתלח). על כן מיושב קו' הראשונה. ושוב אמר התנא דאף מהסברא יש לומר כן מ"מ משעיר המשתלח לא מוכח דעל כרחך משעיר המשתלח ל"ה משא מה דהוה מחמר כלאחר יד כמ"ש תוס' ישנים ביומא ס"ז ד"ה חולק. דאל"כ כיון דקושרין לשון של זהורית ל"ה אלא מדברי קבלה דילפינן מאם יהיו חטאיכם כשנים אינו דוחה שום איסור דאורייתא כמ"ש בספרי ליו"ד ח"ב סי' קמ"ה אות ט' דלא כמ"ש בטו"ז סי' תרפ"ז והכי מוכח מדאמרינן ביומא ס"ז דמתחילה היו קושרין על פתח האולם ואח"כ התקינו שיהי' קושרין עצי' בין קרני' וכפי הנראה מהתקנה לא הי' דוחין איסור תורה רק משא כלאחר יד וסמיך המשנה ענין לו דדברי קבלה קיל מאיסור תורה ודריש מנין לסיכה כשתי' שנאמר ותבא כמים בקרבו וכו' וזה בודאי דרבנן כמ"ש תוס' ביומא ע"ז ד"ה דתנן ועיין בספרי לא"ח סי' ע"ג אות א"ב לישב דברי התוס' מהך דכריתות (ובירושלמי פ"י דשבת ה"ד מבואר דסיכה כשתי' באיסור עשה). וה"ה קשירת לשון דל"ה אלא מדברי קבלה לא דחי דאורייתא

(ד) ועיין ישועות יעקב א"ח סי' רמ"ו שהקשה ס"ק ח' איך עברו ישראל על שביתת בהמתו שקשרו לשון של זהורית ומזה הוכיח דאין איסור שביתת בהמתו ביו"כ. וכתבתי על הגליון דאין איסור שביתת בהמתו בבהמת הקדש שאינו שלו רק על לאו דמחמר קשי' דזה אפי' בבהמה שאינה שלו כמ"ש הר"ן פ"ק דע"ז. אך אם אין עירוב והוצאה אין איסור ואיצטרך לזה קרא דעתי אפי' בשבת ובזה ישבתי קו' תוס' הא דלא משני ביומא דלמא שאני יו"כ דהכשירו בכך כדמשני בכריתות י"ד דביומא אר"ש איצטרך לעתי אפי' בשבת שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו. וזה ל"ה בכל שנה על כן שפיר מוכיח דאין עירוב והוצאה ביו"כ דאל"כ למ"ל קרא לשבת וליכא למימר דילמא שאני יו"כ שהכשירו בכך שהרי לא הי' זה בכל שנה. אבל בכריתות דלא מייתי להא דר"ש שאם הי' חולה והכונה דהוה חילול שבת במה שהבהמה הוציאה משא וזה הי' לאו דמחמר בכל שנה שפיר אמרי' דילמא שאני יו"כ. אמנם לפי דברי התוס' יומא דהוה מחמר כלאחר יד ליתא לכל זה ושוב מצאתי בבית אפרים א"ח סי' נ"ג שהרגיש בדברי התו'

וראיתי בתשו' חסד לאברהם חא"ח סי' כ"ח שכ' במלאכה שא"צ שיעור וחייב אכל שהו שוב שנים שעשאו חייבין. ולא אדע הסברא דכיון דשנים שעשאו אף באיכא שיעור לכל אחד ואחד פטורין כדמשמע מסוגיא דשבת צ"ג ע"ב דדוקא למ"ד זה יכול וזה יכול חייבין פליגי אי בעי שיעור לכל אחד ואחד הא למ"ד פטורין אפי' באיכא שיעור לכל אחד, א"כ מה לי במלאכה שצריך שיעור ויש שיעור לכל אחד ואחד מה לי מלאכה שחייב עלי' בכ"ש. וע' מ"ש בספרי בית יצחק חיו"ד ח"ב הגהות ומפתחות לסי' ל' אות ג' בדין שנים שעשאוהו

(ה) עוד י"ל בקישור המאמרים דעל מה שאמר מנין שמרחיצין המילה ביום ג' שחל בשבת קשי' דהתוס' הקשה בפסחים מ"ו למ"ד הואיל בטלת כל חיוב מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ועל מה שתירצו תוס' דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ול"א הואיל קשה דהרי מילה ביום ה' שכיח ומחללין שבת ביום ג' ושייך לומר הואיל דשכיח וכן קשה ממילה בשבת דשכיח אך י"ל מילה בשבת דחוי' וכן חילול שבת לצורך חולה דהב"י כ' סי' שכ"ח דל"ה רק דחוי' והואיל ל"א רק היכי דהותרה כגון ביו"ט לצורך אורחים וכ"כ בישי"ע והארכתי מזה בספרי חא"ח סי' פ"ב אות ו'. והנה בהא דכ' הב"י סי' שכ"ח דפקוח נפש דחוי' בשבת הקשה בתשו' ח"ס חא"ח סי' פ"ה מש"ס דיומא מ"ו דאמרינין דשבת הותרה בתמיד משא"כ טומאה רק דחוי' ולק"מ דתמיד בשבת דהוא בכל שבת ושבת הותרה משא"כ חולה דהוא מקרה ל"ה רק כמו טומאה והוי דחוי'. אמנם יש להוכיח דהיכי דהוא רק מקרה ול"ה בכל יו"כ או שבת ג"כ הותרה דביומא ס"ז אמרינן עתי אפי' בשבת, אמר ר"ש לומר שאם הי' השעיר חולה מרכיבו על כתפו. אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ביו"כ. דאל"כ למה לי קרא לשבת והרי גם ביו"כ יש איסור הוצאה. והסוגיא צ"ע דילמא לעולם יש עירוב והוצאה ורק דס"ד דדוקא איסור אחד הותר ולא שני איסורין שבת ויו"כ ואמנם יש לפרש ההוכחה בדרך זה דאס"ד יש עירוב והוצאה ביו"כ למ"ל קרא לשבת והרי אין איסור חל על איסור לפמ"ש הטו"ז בסי' תר"ח בשיטת הטור דתוספת יו"כ דאורייתא ותוס' שבת ל"ד א"כ אין איסור שבת חל על יו"כ דקדים. דלא כסוגיא דחולין ק"א ותוס' כ' בשבועות כ"ג דאפי' על איסור עשה אין חל איסור אחר ובשלמא אי אין עירוב והוצאה ביו"כ שפיר חל איסור שבת משא"כ אם עירוב והוצאה ביו"כ בלא"ה לא חל איסור שבת ואין לומר כיון שמותר ביו"כ להוציא השעיר שוב חל איסור שבת וס"ד דאסור משום שבת דז"א דכבר כתבתי בספרי חא"ח סי' נ"ה אות ה' בשם מהדורא בתרא ורש"ל יבמות ל"ג דאם טומאה דחוי' בציבור שוב אין חל איסור אחר עליו משא"כ אם טומאה הותרה עיי"ש גבי כהן שחתך אצבעו בסכין טמאה א"כ כיון שזה אינו דבר קבוע בכל יו"כ שהרי אם לא הי' חולה אין כאן איסור יו"כ בהוצאה רק אם הי' חולה מרכיבו על כתפו על כן ל"ה רק דחוי' ואין חל איסור שבת ול"ל קרא וע"כ אין עירוב והוצאה וכבר כ' כן בספרי ס' נ"ה אות ז' אמנם לפ"ז קשה דהרי אנן קיי"ל יש עירוב והוצאה ליו"כ וקשי' למ"ל קרא לשבת ועל כרחך מוכח מזה דאף אם ל"ה דבר קבוע מ"מ הותרה וחל איסור שבת וכיון שיש הוכחה שוב הק"ל למה שהקדים שמרחיצין את המילה נימא הואיל ואי דל"ה רק דחוי' הרי יש הוכחה דאף שאינו קבוע הותרה מדאיצטרך קרא דעתי אפי' בשבת. והק"ל. על זה משני מנין שקושרין לשון של זהורית. א"כ יש בכל יו"כ לאו דמחמר שמוציאין הלשון דלא כתוס' יומא דל"ה רק מחמר כלאחר יד ולזה איצטריך קרא דעתי אפי' בשבת דזה הוה בכל שנה והותרה וחל איסור שבת. מ"ה איצטריך קרא. ולעולם פקוח נפש דחוי' ול"ק למאן דאית לי' הואיל כנ"ל

(ו) ולחזק סברה זו מייתי משנה מנין לסיכה שהיא כשתי' ואמרינן בכריתות ז' מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעי' מנין שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא יסך ומקשה ר"א ברי' דרבא לר"א מ"ש. אהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו מתעגל בו ואינו חושש א"ל התם ומתו כי יחללוהו כיון דחללי' הא איתחל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן משחה קרי' רחמנא אע"ג דאיתא עלי' לא איתחל וצריך להבין דהרי אמרינן בהוריות י"ב שאמר משה רבינו שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצאה בת קול ואמר כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה. וצ"ל כיון דלכתחילה אין להנות ממנו לא מקרי כי יחללוהו. משא"כ תרומה שהכהן סך לכתחילה מ"ה יצא לחולין ומזה מוכח שיש חילוק בין דחוי' להותרה על כן מיושב הקו' מהואיל כנ"ל

(ז) והנה לעיל דברנו מדין דחוי' או הותרה אזכיר בזה דרך אגב מהו שנ"ל לומר בש"ס דביצה ה' דאמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל וכו' והא קמבטל איסור לכתחילה הני מילי בדאוריי' אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא אבל הכא מקלי קלי איסורא. הרי דלענין ביטול איסור לכתחלה לא חילק בין מקלי קלי והרא"ש כ' בביצה והא דאמרינן דמבטלין איסור לכתחילה בדרבנן נמי דוקא היכי דמיקלא קלי איסורא ותמהו עליו דהרי בגמ' לא מחלק רק לענין דשיל"מ. ומנ"ל להרא"ש דגם לענין ביטול איסור לכתחילה יש חילוק עוד קשה על רמב"ן שכתב במלחמות בחולין סוף פג"ה דרב ל"ל דשיל"מ ל"ב עיי"ש בישוב הקו' של הרי"ף מפת שאפאה עם הצלי. ותמהו עליו דא"כ מה הקשה בגמ' על רב מתנה בעצים שנשרו מן הדקל והרי בשבת כ"ט אמר רב מתנה בשם רב ורב ל"ל דשיל"מ. ועיין מ"ש בני זצ"ל בספרי לא"ח סי' ע"ג. ונ"ל לישב בפשיטות דהנה כתבתי בספרי חא"ח סי' ס' וחיו"ד ח"ר סי' קל"ב. דאם נאמר רוב דחוי' היא אסור לבטל איסור מדאו' ואם רוב הותרה מותר לבטל איסור מדאו' ורק מדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה. ובזה תליא נמי הדין אם בדרבנן מבטלין לכתחילה דאם רוב דחוי' אסור לבטל מדאו' ואיסור דרבנן מדרבנן אין מבטלין ואם רוב הותרה איסור דאור' מדרבנן אין מבטלין ואיסור דרבנן מותר לבטל. והנה כ' בספרי ליו"ד ח"א סי' קל"ב אות ח' לפרש דברי הגמ' ביצה ד' דמשני ר"א אקושיא למה ספיקא אסורה וגם מעיקרא ידע הגמ' דדשיל"מ ל"ב רק דלא ידע דספק אסור ומה משני רב אשי. ופירשנו דבדשיל"מ דלא בטל יש שני טעמים אחד כמ"ש הר"ן דהוה מב"מ כיון ששוה באיסור והיתר וטעם הב' עד שתאכלנו ע"י ביטול וזה תלי' אם רוב דחוי' י"ל עד שתאכלנו ע"י ביטול. אבל אם רוב הותרה ל"ש טעם זה רק טעם הר"ן ואמנם בדרבנן ל"ש טעם הר"ן דאף ר"י ס"ל בדרבנן מב"מ בטל לדעת הריטב"א ותוס' נדה ע"א על כן בתחילה הי' ס"ל לגמ' דרוב הותרה ועל כרחך טעם דשיל"מ מטעם הר"ן דהוה מב"מ ול"ש זה לספק. ומשני ר"א כל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל ובדרבנן ל"ש טעם הר"ן וע"כ רוב דחוי'. והטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכש"כ בס' אמרינן עד שתאכלנו. ומעתה זה פי' הגמ' דהגמ' לא הקשה מדשיל"מ דרב לא ס"ל דשיל"מ רק שהקשה על התי' דמשני דבדרבנן מבטלין וע"כ רוב הותרה וע"ז הקשה לר"א דס"ל רוב דחוי' מ"ט דרב נהי דלא ס"ל דשיל"מ אבל בגוף סברת ר"א דרוב