בית יצחק אבן העזר חלק א קנט

(ו) וכת"ה מייתי פ"ת ס"ק פ"ה בשם נובי"ק סי' מ"ב דשם המשפחה ל"ה כשם אביו. וכן הביא בשם תשו' דברי חיים ח"ב סי' מ"ו דשם האשכנז ל"ה כשם אביו מ"מ מפוסקים מבואר דשם אשכנז מועיל לצירוף ע"כ שמו ושם משפחתו ושם המדינה ודאי הוי כשמו ושם אביו. וה"ה בנ"ד יש לצרף ההיתר שמצאו באמתחת הנהרג הפאטאגרפיא הנשלח למקום האשה והכירו בטב"ע שהיא של בעלה וגם האדרעסין להאשה צפורה וזה ודאי הוא כמו כלים דלא מושלי. (וכת"ה כתב שמצאו ג"כ רייזעפאס ולא מצאתי זאת בהגב"ע. אך בודאי נמצא זה בגב"ע. גם שמצאו בסמוך להנהרג כיס בתפילין אין מבואר בהגב"ע אם הכירה האשה הכיס) וכבר כתבו רוב הפוסקים דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי ורייזע פאס הוא מכלים דלא מושלי והאריך בזה כת"ה ומייתי שהגאון בעל דברי חיים בח"ב סי' מ"ו מפקפק בזה דפאסס הוי כלים דלא מושלי דשכיח להשאיל. ובאמת הרבה פוסקים כ' דאין שכיח להשאיל וכש"כ כשנכתב בהפאס סימני האיש ובצירוף שמצאו ג"כ האדרעסין לאשתו ול"ח שמא השאיל לאחר הבגד שלו ושכח באמתחתו הרייזע פאס והפאטאגראפיא דמסתמא כשמשאיל הבגד לוקח מאמתחתו מה שנמצא בו ולאבידה ל"ח כמ"ש ג"כ בתשו' שבאבני מילואים ח"א בסוף הספר דל"ח לאבידה ולשמא השאיל בגדיו ושכח האדרעסע עיי"ש דמיזהר זהיר בי'

(ז) והנה יש לי בזה הערה הנה כתבתי בחידושי לסוגיא דמצא שט"ח דחייב בהשבת אבידה בשטרות אף שאין גופן ממון דכמו דחייב בהשבת אבידה בקרקע כדדרשינן בב"מ ל"א לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכן אמרינן בגיטין מ"ה בעבד דשלח להו כן תעשה לכל אבידת אחיך (וכבר כתבתי דמה שכ' במנחת חינוך מצוה תקל"ט דבאבידת קרקע ליכא עשה רק ל"ת לא משמע כן בב"מ ל"א מדמקשה אהך דרצה בין הכרמים ותיפוק לי' משום אבידת קרקע והרי נ"מ אי קאי בעול"ת. וע"כ דאין חילוק) ולפ"ז בשטרות שייך השבת אבידה וכמבואר בב"מ במצא תכריך של שטרות ובסי' ס"ה. ובכ"ז אם אין הנייר גופי' ש"פ י"ל כיון דממעטין דבר שאין בו ש"פ מהשבה א"כ אין חייב להחזיר. אך כיון שהשטר ש"פ למכור בשביל החוב שוב הוה דבר השוה פרוטה וחייב בהשבה. ועיין בקצה"ח סי' ס"ה ס"ק ו' ונתיבות שם וזה ברור כדמשמע בש"ס. ולפי"ז נייר שאין בו ש"פ ואין ראוי למכור כגון רייזעפאס אינו חייב בהשבה. ושוב ל"ח לאבידה דמוקמינן אחזקת מרא קמא ודוקא דבר הש"פ י"ל חיישינן לאבידה ומ"מ הוא של בעלים הראשונים אין כאן חזקת מרא קמא. משא"כ דבר שאין בו ש"פ דהוא שייך להמוציא ושייך לומר דמוקמינן אחזקת מרא קמא. ומ"מ צ"ע אי שייך בדבר שאין בו ש"פ חזקת מ"ק וחזקת ממון. דנראה מרש"י סוכה כ"ז דפחות מש"פ לא מקרי לכם דמה"ט יוצאין בשאול משום דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת ואין ש"פ לכל אחד אך בתוס' רי"ד מהדורא ב' סוכה מ"א הביא מערבה שאין בו ש"פ ומקרי לכם ועיין בספרי ליו"ד ח"א סי' קכ"ה אות א' וע' תוס' יבמות קט"ז ד"ה אותיות נקנית במסירה בסוף הדיבור שכתבו דחזקה מה שבידו הוא שלו אין מועיל רק לגוף הנייר ולא שיגבה את החוב ע"ש. ואינו. מובן כיון דחזקה שהנייר שלו ולא נמסר לו למה לא יגבה החוב ושמא ס"ל לתוס' דחזקה לא אלים מרובא. א"כ לא מהני חזקה מה שביד אדם הוא שלו להוציא ממון ואף דהלוה ממנ"פ חייב לאחד ול"ש אין הולכין בממון אחר הרוב כעין שכתב הש"ך סי' צ"א כיון שמלוה להוצאה ניתנה שייך גם בזה לומר אין הולכין בממון אחה"ר כמו שהארכתי בתשובה (ע"ל סי' ע"ד אות ד') ואף דבשטר הולכין אחר"ה כמש"ל לענין מיגו להוציא כיון דאיכא ספק בהשטר אם הוא שלו ס"ל להתוס' כאן דל"מ חזקה להוציא או דס"ל לתוס' דחזקת ממון ל"ה חזקה המכרעת. ולפ"ז יש לעיין לענין חשש שאלה דל"ח למכירה כמ"ש בשיטה מקובצת דאוקמינן אחזקה שהוא שלו אם הוא חזקה המכרעת אך י"ל דוקא להוציא מהלוה ל"מ חזקה דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ לענין חזקת א"א מועיל חזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו. להוציאה מחזקת א"א דמדאורייתא הולכין אחר הרוב בא"א ואי דרבנן חששו למיעוט כיון דל"ה רק חשש דרבנן בדרבנן בלא"ה ל"ח לשאלה. והנה לפמ"ש בחדושי בסוגיא דמצא שט"ח דבשטרות מהני יאוש אף בתר דאתי ליד המוצא דברמב"ן הובא בקצה"ח סי' רנ"ט כ' דמה"ט ל"מ יאוש בתר דאתי ליד המוצא משום דנעשה שומר והוה תחת ידו ממש ול"מ יאוש. אמנם בשטרות דנתמעטו מדין שומרין מהני יאוש והארכתי מ"ה בכל הסוגיא א"כ בשטרות ל"ח לאבידה דבשלמא בכלי חייש הח"מ לאבידה דמסתמא לא ידע כשנפל עד שמצאה והוי יאוש שלא מדעת ול"ק במוצא והוה של בעלים הראשונים. ול"ש לומר דמוקמינן אחזקת מ"ק משא"כ בשטרות ל"ח לאבידה דשוב הוי של המוצא ומוקמינן אחזקת מרא קמא. וכבר כתבו רוב הפוסקים דהיכא דיש סימן אמצעי וצירוף הפאס שנמצא באמתחתו יש להתיר

וכת"ה כתב דמה שראו הקברנים שערות הזקן והשפתים דינקעל בלאנד ושערות הראש שחור והחוטם ברייטליך דעת בתי כהונה סי' י"א וי"ב הובא בפ"ת ס"ק ק"ו דהרבה סימנים גרועים מצטרפין לסימן אמצעי כמו דשני סימנים אמצעים מצטרפין לסימן מובהק לדעת המ"ב. ולכאורה י"ל דדין זה תליא אם ג' רעותות כ"ש מצטרפין לתרתי לריעותא דמלשון זקיני התב"ש סי' ל"ה ס"ק פ"ב שכתב דמה"ט בחסר מקצת מן הורדא ויש צירוף חתיכה ויש להחתיכה כיס בפ"ע טרפה משום דהוה ג' ריעותות ומשמע מדבריו דג' ריעותות כל דהו מצטרפין אבל באמת י"ל דרק שיגרא דלישנא נקט דיתיר כיס לדידיה היא ריעותא אמצעית והרי הלבו"ש מתיר בסירכא תלוי' היוצאת מתוך דבוקה כסדרן והיא יוצאת מבועה אף דהוה ג' רעותות רק דב' רעותות משם אחד ובועה הוא ריעותא ולפ"ז נ"ל דג' סימנים גרועין אין מצטרפין אף לסימן אמצעי אך די"ל דשם שאני שיש הפסק בין הריעותות ובלא"ה אין למדין מטרפות ובכ"ז יש לעיין הרבה בדבר אך בנ"ד א"צ לזה ובעיקר הדין הנני לצרף עם שאר הגדולים המתירים. וד' יצילנו משגיאות ונחזה בתורתו נפלאות

סי' פח

ב"ה לבוב תרנ"ז

להרב החריף ובקי בכל חדרי תורה מ' יחיאל לעהרער נ"י מבאביב

ע"ד האשה שבעלה נסע בספינה ונטבע בים וב' עדים שהו עליו עד שתצא נפשו יותר מג' שעות ולא ראוהו עולה מן הים וב' ימים אח"כ נמצא מרחוק ממקום הטביעה א' וחצי פרסה והי' חבול ותפוח בפנים וע"א הכירו תיכף בהעלתו מהמים בפדחתו בטב"ע גמור ועד שני ראהו למחרת העלתו מהמים ולא הי' יכול להכירו בפ"פ מחמת תפוחה וחבלה אך הכירו בפדחת

(א) תשובה הנה יש כאן ב' עדים שהכירוהו בפדחת אך שמבואר ביבמות דף ק"כ דל"מ הכרה בפדחת בלא פרצוף פנים ובבכורות מ"ו יש ב' תירוצים אמאי לענין בכור מהני הכרה בפדחת ובעדות אשה ל"מ לתירוץ ראשון ל"מ בעדות אשה מדרבנן ולתירץ בתרא דמשני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד י"ל דבעדות אשה ל"מ מדאורייתא הכרה בפדחת ונחלקו הפוסקים אי הלכה כתירוץ בתרא ונ"מ היכא שכבר יצאה מחזקת א"א כגון שנטבע במים שאל"ס לתירוץ קמא שהכרה בפדחת ל"ה רק מדרבנן בכה"ג שהותרה בלא"ה מדאורייתא לא אחמרו רבנן ולתירוץ בתרא דהוא מדאורייתא י"ל אף בהותרה מדאורייתא ל"מ הכרה בפדחת. ותו' כ' בע"ז ז' דבדרבנן אזלינן בתר לישנא המיקל ע"כ כשכבר הותרה מדאורייתא יש להתיר בעדות הכרה בפדחת. אמנם לפענ"ד דגם לתי' בתרא מהני הכרה בפדחת היכא שכבר יצאה מחזקת א"א מדאורייתא דצריך להבין תי' הגמ' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. וכבר כ' התוי"ט בתשובות גאוני בתראי סי' י' דאין מובן תי' זה והכונה אמאי לא ילפינין מבכור לעדות אשה. ונ"ל דהפירוש הוא דמבכור אין ללמוד דאיסורא מממונא לא ילפינן ואף דתה"ד ס"ס של"ט הובא ברמ"א סי' ר"פ ובקצה"ח שם כתב דלאפוקי מחזקת יורשים אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב וה"ה בחלק בכורה יש לכאורה לומר כן מ"מ הרי אביו מכיר אותו לבכור בחייו בעוד שלע"ע ל"ה נגד חזקת יורשים וכשהוכר בחייו האמינו התורה דל"ה להוציא מחזקה אז כמ"ש התוס' חולין צ"ו דמהני סימנא לשטר דלע"ע מחזקינין השטר של מי הוא ואח"כ השטר. דידי' עביד כמ"ש מהרי"ט בפי' דברי תוס' ועוד דהקצה"ח סי' ד ר"פ הוכיח דל"ש בזה אין הולכין בממון אחה"ר עיי"ש וכש"כ בחלק בכורה דהוא ודאי יורש ג"כ ודוק. משא"כ להתיר אשה דיש ב' חזקות חזקת חי וחזקת א"א אין ללמוד מהכרה דבכור, וזה שתירץ בגמ' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דבבכור באמת, מהני הכרת פדחת דכתיב יכיר ואי דקשיא נילף מבכור ע"ז משני דבאשה בעי הכרת פנים דאין ללמוד מבכור והחילוק בין תירוץ א' לב' דבתירוץ א' אמרינן דאחמירו רבנן ובתי' ב' תירץ דבאשה, ל"מ מדאורייתא דתרי חזקה הו' מדאורייתא כפלגא ופלגא כמ"ש הריב"ש הובא בנוב"י סי' מ"ג. ע"כ לא ילפינן מבכור ונמצא דכ"ז היכא דלא יצאה מדאורייתא מחזקת א"א וחזקת חי אבל כשנפל למים שאל"ס ושהה כדי שתצא נפשו שוב ילפינין מבכור ומהני הכרת פדחת גם ללישנא בתרא

(ב) ובזה נלע"ד לישב מה שהוכיח בש"ש ש"ז פט"ו דמהני טב"ע של כל הגוף אף בלא פרצוף פנים כר"ת מדמהני בבכור שיצא מסופס אף בלא הראש כשיצא רובא. והרי בעינן שיהי' ראוי להכרה ובאמת מבכור אין ללמוד להיתר אשה כדכתיבנא דיכיר לחוד על כן מהני טב"ע דגופו משא"כ בהיתר אשה. ולפי"ז היכא שכבר יצאה מחזקה דאורייתא שפיר יש ללמוד מבכור. וכת"ה כתב בנ"ד דיש הכרת הגוף יש לסמוך על שי' ר"ת ועל לישנא קמא דל"ה רק מדרבנן מה שאין ליליף מבכור ובדרבנן יש לסמוך על לישנא קמא ולפימ"ש היכא שכבר יצאה מחזקה מדאורייתא גם לישנא בתרא מודה דילפינן מבכור ומהני הכרת הגוף אף בלא פרצוף פנים. והנה ברבינו ירוחם כ'