בית יצחק אבן העזר חלק א קנה

אסור באחותו ודקדוקו הוא דקדוק קלוש די"ל שגם רש"י ס"ל כרמב"ם דבכל אופן מותר באחותו. ואף דהוא חייב בכל המצות ל"ת מ"מ אין לו אחוה ול"ה אחותו כלל) ונמצא לפ"ז דנכרי יש לו אחוה משא"כ בעבד ומ"ה לא ממעטינן רק עבד ואפי' לגי' רש"י שפי' שאינו ראוי לבא בקהל ניחא לפי מה שמבואר לקמן דנכרי אינו אסור מדאוריי' לבא בקהל ומה שהקשה תוס' מב"ק ג"כ יש לישב דאמרינן שם עדות לא מצית אמרת אתיא בק"ו מאשה מה אשה שראוי' לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות וכו' וחזר הדין ומזה מוכח דגם נכרי פסול לעדות. י"ל הנה הרמב"ם ס"ל לאו לא תהי' קדשה קאי אישראלית וכן לאו דלא יהי' קדש. ובנכרי ועבד ליכא לאו ולא תתחתן קאי אז' אומות בגרותן אבל המתרגם פי' דקאי על ביאת עבד ושפחה ויש לאו בביאת עבד ושפחה. ועיין בב"ש סי' ט"ז ס"ק ו' וע' בשעה"מ פט"ו מא"ב ה' ד' שהקשה מסוגיא זו על הרמב"ם דס"ל ביאת שפחה ועבד ל"ה רק איסור דרבנן כמ"ש פי"ב מא"ב ה' י"ב י"ג דלא כמתרגם. אמאי אמרו עבד שאינו ראוי לבא בקהל הרי ביאתו אינה אסורה רק מדרבנן וומדאורייתא מנ"ל דפסול לעדות. ע"כ סוגיא זו כמתרגם וכן דעת הרמב"ן ולפ"ז דוקא עבד אבל ביאת. נכרי גם להמתרגם ל"ה בלאו וכן כ' תוס' יבמות ט"ז ע"ב ד"ה קסבר דבעבד איכא לאו ובנכרי הוה ביאת היתר מדאורייתא עיי"ש א"כ בעבד איכא ק"ו מנשים משא"כ בנכרי. וכש"כ לפי מה דיליף מלא יומתו עפ"י אבות שאין להם חייס בנים זה דוקא בעבד שאין זרעו מיוחס אחריו כדאמרינן ביבמות ס"ב הכל מודים בעבד שאין לו חייס משא"כ בנכרי אמרינן שם שיש לו חייס. על כן ל"ק משם אשיטת רבינו יקיר וראוי הוא להצטרף לסניף דהיכי דיש אומדנות והוכחות שאינו משקר כגון בערכאות סמכינן אעדות נכרי בעדות אשה. ובהכי יש לישב מה שהקשיתי לעיל אס"ד דעדות ערכי מהני אפי' אין מסל"ת אמאי קתני במתניתין ובנכרי אם מתכוין אין עדותו עדות והרי משכחת לה שיהי' עדותו עדות. להנ"ל י"ל דהנה סתם משנה בגיטין פ"ה דחוץ מנכרי ועבד ל"ה שיור דבלא"ה אסורה מוכח דביאת נכרי ועבד אסור מדאורייתא. והקשה מזה בשעה"מ אשיטת הרמב"ם וע' באבני מילואים סי' ט"ז שכ' דאפי' להרמב"ם איכא לאו דבתך לא תקח לבנו משום כי יסיר עיי"ש אך המתרגם לא יסבור כן דא"כ למ"ל קרא דלא יהי' קדש ולא תהי' קדשה. ת"ל מקרא דכי יסיר. ולפ"ז יהי' בזה פלוגתא דתנאי על כן אין תימא אם משנה דגיטין ס"ל דנכרי ועבד אסורין בלאו. ולפ"ז יש ללמוד גם נכרי מק"ו מגזלן וחד מהנך ומה גזלן שכשר לבא בקהל נכרי שפסול לבא בקהל וכו' ומ"ה לא קתני במתניתין. אבל להמתרגם שהוא תנא י"ל דנכרי כשר כדברי הרבינו יקיר. אמנם כ"ז דרך פלפול דבאמת הרמב"ם כ' בפ"ט מעדות ה"ד העבדים פסולין לעדות מן התורה שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית ק"ו לנכרי אם עבדים שהם במקצת בני מצות כש"כ נכרי ונראה מזה דבב"ק לא הוצרך הילפותא רק בעבד שהוא אחיו במצות אבל נכרי פשיטא. והנה מה דהרעב"ם יליף לעבד מבני ברית ולא יליף כמו דאמרינן בב"ק נראה דבגמ' יליף מק"ו דגזלן וחד מהנך ומה גזלן דכשר לבא בקהל ק"ו לעבד דבגמ' קאי לשיטת המתרגם דלא יהי' קדש קאי לאיסור עבד. והרמב"ם דלא פסק כמתרגם. מ"ה הוצרך להביא ילפותא דעבד אינו בן ברית. ועיין בספרי ליו"ד ח"א סי' ג' בשה"מ שהארכתי לישב דברי הרמב"ם שכ' דעבד ל"ה בן ברית ושם כתבתי עוד לישב דברי הרמב"ם מסוגיא דב"ק. ואין להאריך יותר דלדינא ודאי נכרי פסול מן התורה לעדות. דל"ה אחיו מ"מ לסניף יש לצרף שיטה זו. דהמרדכי ריש גיטין כ' בשם ספר החכמה דהיכי דעכו"מ לא מרעי נפשייהו נאמן להעיד מה"ת והקצה"ח ר"ס ס"ח כ' דכן דעת רש"י בגיטין דף ו' וע' בתומים ולדבריהם צ"ל הא דדרשינן בב"ק פ"ח לעשות לאחיו אחיו הוא במצות דוקא בעבד דל"ל אחוה כלל משא"כ נכרי אית לי' אחוה כמש"ל ואולי מקרי אחיו כמ"ש הלא אח עשו ליעקב וע' שבת ק"נ דאמרינן מאת חבירו נכרי וכו' מ"מ זה דמהני עדות ערכאות היכי דאיכא אומדנות והוכחות הוא מוסכם מרוב גדולי הפוסקים האחרונים

(ח) והנה ראיתי בתשו' מהרשד"ם סי' ר"מ שכ' בזה"ל שכיון שאמר שילכו לקוברו הוה סעד לומר שלא כיון לשום דבר לא להעיד ולא להתיר ומש"ה לא הי' מקום לפקפק בנ"ד. והובא ג"כ בפוסקים האחרונים. ולפ"ז י"ל ה"ה בנ"ד שהמכתב בא להגיד להקרובים שילכו לקבורה הוה מסל"ת. אך אין זה דבר ברור כמ"ש לעיל אולי שם במהרשד"ם הגיד לפי תומו ובנ"ד הגיד בכתב לפי נימוסי השפיטאל אולי זה לא מיקרי מסל"ת. והנה בנ"ד יש אומדנות והוכחות דבהמכתב שבא להמעטריקאל- אמט בוויען נאמר שמת על חולי עצם יתירה שהי' בו ואשת המת אומרת שכן הוא שהתחיל לגדל בו עצם יתרה על מצחו. והנה סימן מובהק ל"ה לפי שבהמכתב לא נזכר שהי' על מצחו רק סתם שמת על חולי עצם יתרה. והנה ברמ"א סעיף כ"ד מבואר דיתיר או חסר או שינוי באחד מאבריו הוה סימן מובהק ולא נודע אם מלת באחד מאבריו קאי גם איתיר או חסר והכונה שיתיר באחד מאבריו אבל אם נודע שהי' לו יתיר ולא נודע באיזה אבר ל"ה סימן מובהק או אף שאינו ידוע באיזו אבר הוה סימן מובהק ומלת אחד מאבריו קאי רק אשינוי אך מלשון תשו' הרא"ש הובא בטור סי' קי"ח ובב"י סי' י"ז שכ' אבל אם אמר סימן מובהק כגון חסר אחד מאבריו או יותר ברגליו או בידיו או שום שינוי באחד מאבריו עיי"ש מבואר דגם ביתיר או חסר בעי אחד מאבריו על כן בנ"ד שאמרו מחמת יתיר עצם ולא אמרו באיזו אבר ל"ה סימן מובהק ועיין בהגהות מוח"ז הגאון רע"א שהביא דברי השטמק"ב ב"מ דמייתי לראב"ד דלתירוץ שומא מצוי' בב"ג גם יתרת מצוי' בב"ג ולתירוץ שומא עשוי' להשתנות יתיר אינו עשוי להשתנות. וכיון שאנו מחמירין וחוששין לכל: התירוצים שבגמרא יש לנו לחוש לתירוץ שומא מצוי' בבן גילו ול"ה יתרת סימן מובהק להראב"ד. אך מלשון הטור שכ' דשומא עשוי' להשתנות נראה דלא קיי"ל כלל כתירוץ שומא מצוי' בב"ג ואיני מבין הטעם. ובעצי ארזים סוף ס"ק פ"ט הוכיח מגמרא מדלא משני בגמ' למסקנא דללישנא דסימנים דאורייתא משנה דיבמות מיירי בארוך וגוץ ולא משני דמשנה דנקיט סימנים היינו בשומא דל"ה סימן לרבנן וע"כ גם לרבנן רק מדרבנן ל"ה סימן וא"כ במשנה דיש היכר פדחת רק בלא פרצוף פנים הוה רק מדרבנן לחד לישנא בבכורות מ"ו והוה תרי דרבנן ומ"ה ליכא לאוקמא בשומא: וכיון דל"ה רק דרבנן פסקינין כאיכא דאמרי דשומא אינה מצוי' בב"ג ומהני יתרת ומ"ה ל"ח לדעת הראב"ד. אמנם עיקר הקושיא יש לישב דלא רצו לאוקמא בשומא דל"ה רק סימן אחד ומשנה נקט סימנים על כן משני ארוך וגוץ דהוה ב' סימנים. ונהי דל"ה באיש אחד מ"מ נקט סימנים דעלמא דמשכחת לה סימן זה או זה. משא"כ שומא. אך מזה גופא מוכח דלא קיי"ל שומא מצוי' בב"ג דלתירץ שומא מצוי' א"כ ה"ה ביתרת מתולדה לשיטת הראב"ד ושוב קשיא אמאי לא משני בשומא ויתרת וע"כ לא קיי"ל כתירוץ זה דלתי' עשוי' להשתנות דוקא שומא כמ"ש הראב"ד ומ"ה ניחא דמייתי הטור רק טעם דשומא עשוי' להשתנות דהוכיח דלא קיי"ל כתירוץ ראשון ולהראב"ד שפיר יש הוכחה ע"כ פסקינן דיתרת הוה סימן מובהק. ובלא"ה י"ל דכיון דהרופא אמר שמת על חולי יתרת על כרחך לא הי' יתרת בתולדה דעל זה לא שכיח שימות וע"כ יתרת שלא בתולדה וזה גם להראב"ד הוה סימן מובהק. אך בנ"ד שלא אמרו אנה מקום היתרת י"ל דל"ה סימן מובהק מ"מ סימן אמצעי ודאי הוה. אך כל זה אם הי' עדות גמורה על הסימן. אמנם בנ"ד גם על הסי' ליכא רק עדות ערכאות ואנן מספקינן אם מועיל עדות ערכאות מ"מ י"ל דהנה בנ"ד יש לחוש עוד אולי בכיון שינה אחד את שמו לשם זה האיש שהי' רוצה שיאספו אותו אל השפיטאל ורצו ממנו טאקסע ועל כן הגיד ששמו מאיר בערגר שהי' יודע שהוא עני. אמנם בודאי אין לחוש לזה שהרי מוכח מגמ' סוף יבמות גבי ארי' מכפר שיחי' ונאמן לומר ששמו כך ול"ח שהחליף שמו. אך ביש סימן עדיף יותר. וכן י"ל דנהי דחיישינן בערכאות שהוא אינו מסל"ת שמא שיקר על שם הנפטר או שלא דקדק כל כך מ"מ מה שאמר הערכי שמת מחולי היתרת כולי האי לא משקר להחליף השם ולהחליף החולאת שמת על ידו על כן מיקרי זה גופא אומדנות והוכחות דבסימן אמצעי יצאה ג"כ מחשש א"א דאורייתא וע' בישי"ע סי' י"ז בפירוש הקצר ס"ק ט"ו שכ' שהדבר יצא בהיתר עפ"י עדות ערכאות בצירוף אומדנות והוכחות שמעידים שנהרג וכמדומה לי שאף הגאון בית אפרים שמחמיר בענין ערכאות בסי' ל"א דוקא בבעלי מלחמה שיש לחוש שמא ברח ונתן שוחד לכתבו בספרי מתים. משא"כ בשפיטאל שאין שום חשד שמשקר ושקיבל שוחד בודאי מועיל עדותן בשגם מ"ש מהמאגיסטראט להקולטוס לקברו בקבר ישראל אין בזה שום חשד שקר ולא באו להעיד להתיר אשה ולא להעיד בשום דבר ונאמנים בעדותם די"ל דזה הוה מסל"ת והנה בענין זה מקצת אחרונים מחמירים ומקצת מקילים ע"כ לדעתי יש לחקור עוד בוויען אולי יתברר להם בהשפיטאל אנה מקום היתרת אולי יגידו שהיה במצחו ויהי' זה סימן מובהק ואולי יוכל להתברר עוד ממיתתו ע"י עד ישראל שהי' אז בהשפיטאל אמנם אם לא יוכל להתברר וימצאו רב גדול שיורה להתיר האשה אז אצרף עמו וה' יצילני משגיאות

והנני ידידו

סימן פה

ב"ה לבוב תרנ"ד

להרב הגדול החריף ובקי מ' קלונימוס ווייס נ"י האבד"ק אוהעל יע"א

ע"ד האשה חי' שבעלה מ' שמואל סעלעצקי נאבד ממנה והלך לבקש פרנסה ולא שמעה ממנו כמה שבועות. ואח"כ נודע שבעיר סאלנאק איבד עצמו אחד בקנה שריפה ולא ידעו מי הוא