בית יצחק אבן העזר חלק א קנב

משני דקאמר סימנים ועדיין ניחוש למשקר. וכ' בשלמא אם הי' סימנים מובהקים י"ל דהי' סימן במקום מוצנע דא"א לידע אלא בעת מיתתו עי"ש א"כ במלחמה או במים דל"מ קברתיו ה"ה דל"מ סימנים שמא משקרת שלא הי' לבעלה אותן סימנים. אמנם י"ל דבנטבע והאשה אמרה סימנים ממנ"פ מותרת דבדין אשר במלחמה ל"מ אף קברתיו באמירת האשה כ' הרא"ם הובא בכ"מ פי"ג מגירושין הטעם שהאשה משקרת שבמלחמה לא עבידא כי האי גונא להתעסק לקבור בעלה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה. א"כ לטעם זה בנטבע מהני קברתיו דל"ש טעם הנ"ל שלאחר שהושיטו בעלה ממים אין לה פחד. ודוקא במלחמה שייך טעם הנ"ל ולפ"ז ה"ה במלחמה באמרה סימנים מהני דדוקא קברתיו ל"מ שאומרת דבר דלא שכיח שתעשה משא"כ באומרת סימנים ל"ח שמשקרת. ולטעם הלבוש דל"מ קברתיו משום שיש לחוש בדדמי שהוא בהולה להמלט על נפשה ומתוך בהולתה קברה לאיש אחר וחשבה שהוא בעלה וחיישינן לבדדמי ולא למשקרת א"כ בסימנים דל"ש בדדמי אף במלחמה מהני וכש"כ במים דאף קברתיו מהני

שוב מצאתי בהגהות מוח"ז הגאון ר"ע דמייתי בשם תשו' הרא"מ דלטעמי' גם סימנים ל"מ אך לטעם הש"ג מהני דקאמרה סימנים והלשון מגומגם והכונה באומרת קברתיו אף באומרת שמכירה ע"י סימני' ל"מ ואסרינין דאמרינן משקרת הכוונה כיון שמשקרת בקברתיו ה"ה דמשקרת בסימנים אולם מדברי הש"ג נראה דגם באומרת שקברה אחר המלחמה אינה נאמנת. אבל בסימנים מהני הכונה אף בקברתיו ואין לפני תשובת הרא"מ ולא תשו' פני משה שהביא שם. ועכ"פ לדינא נ"ל דהאשה עצמה נאמנת בסימנים. אף בידעה שנטבע

וקצת קשה לשיטת, הרמב"ם דבאשה עצמה שאמרה מת בעלי במלחמה אף בקברתיו לא תנשא ובעד שאמר קברתיו תנשא אמאי אמר ר"פ בשבועות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד דא"צ לעדותו דהאשה עצמה נאמנת והרי משכחת לה באמר לה מת במלחמה וקברתיו דאם האשה תאמר מת בעלי במלחמה וקברתיו לא תנשא. ולא תטול כתובתה וע"כ צריכה לדברי העד שיבא לב"ד ויעיד וחייב קרבן שבועה. ודוחק לומר שהאשה יכולה לבא לב"ד ולומר מת בעלי על מטתי דזה דבר שקר ואיך זה בידה לומר שקר כיון שמפורסם שהוא עת מלחמה והיא שמעה שמת במלחמה. אך מוכח מזה דאם האשה תבא לב"ד ותאמר שאחד אמר לה מת בעלה במלחמה וקברתיו נאמנת דלטעם שאינה נאמנת משום שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה ולא שכיח שתתעסק בקבורת בעלה ל"ש באומרת בשם ע"א שקבר, ולטעם שיש לחוש לבדדמי ומתוך הבהלה קברה לאיש אחר ל"ש ג"כ באומרת בשם ע"א. על כן ל"ק בגמ' וקצת הי' מקום לומר דמה"ט לא מביא הרמב"ם פ"י משבועות הדין דבאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור מקרבן שבועה משום דהוא פוסק דקברתיו ל"מ באשה עצמה ומ"ה חייב קרבן שבועה ור"פ בשבועות יסבור באמת דאשה עצמה נאמנת לומר קברתיו כמשמעות הסוגיא דיבמות קי"ד ע"ב דאמרינן דבר גרועה ממלחמה דאילו במלחמה אמרה מת על מטתו מהימנא ואלו בדבר עד דאמרה מת וקברתיו משמע דבמלחמה נמי מהני קברתיו כמ"ש הראשונים על כן ס"ל לר"פ הכל מודים בעד מיתה והרמב"ם לא פסק כן ומ"ה לא מייתי דברי ר"פ אמנם לפמ"ש לעיל א"צ לזה

(ד) והנה מה שנתנה סימנים שהי' בידקעס (אויסוואקס אדער ווארצעל) גדולה כמו ביצת יונה בייא דיא גרויסע פינגער במקום שיצאו אצבעות מן הרגלים לדעתי הוה סימן מובהק כמו שומא בצמצום המקום שכ' הרד"ך הובא בב"ש ס"ק ע"א דהוי סימן מובהק. והגם כי אין מפורש צמצום המקום כיון שאמרה בייא דיא גרויסע פינגער הכוונה דיא גראבע פינגער היינו שנמצא גראבער פינגער בימין וכן בשמאל וזה צמצום המקום ואף דבתשו' מ"ב חולק ארד"ך וס"ל דל"ה ס"מ. מ"מ כיון שנמצא בב' רגלים בייא דיא גרויסע פינגער הוי כב' סימנים אמצעים ולדעת מ"ב הוי סימן מובהק א"כ ממנ"פ לרד"ך הוה ס"מ ולדעת המ"ב דהוי סימן אמצעי הוא ס"ל שני סימנים אמצעים הוי סי' מובהק. בשגם שלדעתי אויסוואקס כביצת בר יונה עדיף משומא. על כן בעדות האשה יש מועיל להיתירא. ואמנם גם בעדות ר' חיים בן צבי יש בו מועיל שהעיד שראה דיא בידקעס על שני רגלים בייא דיא גרויסע פינגער והכירו בזה אך שקיצר בדבריו שלא אמר שהי' לבעל האשה בידקעס אך מסתמא כוונתו לזה והנה יש לצרף גם עדות האשה בריינדיל שהכירה הכתונת של ר' מיכל שהוטבע הי' לבוש בו והנוב"י תנינא סי' ס' כ' דאם הנאבד הלך מביתו ביום א' ונמצא בתוך ימי השבוע הוה כתונת מכלים דלא מושלי. הגם שהנוב"י כ' הטעם שאין דרך במדינת פולין ללבוש חלוק אחר תוך ימי השבוע ונ"ד הוא במדינת הגר מ"מ גם בנ"ד בל"ס תדע אשתו אם לקח אתו עוד כתונת ואם לא לקח רק הכתונת שהי' לבוש ל"ח לשאלה ועוד נוסף ע"ז שהרי בנ"ד מצאו כל בגדיו בספינה א"כ ודאי הוא שנטבע דל"ח שמא השאיל כל בגדיו לאחר והאחר נטבע. דלשאלת כל הבגדים ל"ח וכיון דודאי הוא שנטבע. רק דהוי מים שאין להם סוף. וגם לא עמד אדם עד שיעור שתצא נפשו ובכה"ג כבר כ' הפוסקים דבנמצא ל"ח לשאלה כיון שיצאה בהטביעה מחזקת איסור א"א. מכל הני התירים הדבר פשוט דהאשה מותרת להנשא בלי שום חשש

סי' פג

עוד להרב הנ"ל

וע"ד האשה אשת ר' חיים ישראל שהעיד ר' יוסף שו"ב בתואליו"ע ששמע בשבת בעת שישב על איבערפיהרשיף שכמה ערלים מסל"ת שראו אותו (בודאי כוונתו על ר' חיים ישראל שסיפר מקודם שהכיר את ר' חיים ישראל) שכמה פעמים העלה ראשו מן המים בזה"ל. ער איזט מעהרע מאהל אין וואססער העראויף געקיממען אונד האט געשריגען מען זאל איהם רעטטען והכיר אותו ורצו להצילו אבל לא הי' באפשרי. וביום ד' שאחריו הושיטו ישראלים אותו מן המים וקשרו אותו "אן דיא האלץ פלעצען" והוא [היינו שר' יוסף שו"ב] ראה אותו בעודו במים. ועל הפנים לא הכיר אך בתמונת גופו כולו הכיר אותו וגם בכל הבגדים ואשת רי"ח אמרה לו שהי' לו על השדרה במקום מצומצם נקודה אדומה "וויא איין צינדהאלץ-קאפף גראסס" והוא מצא זאת באותו מקום גם אמר לו ר' יצחק קצב שהי' לו על הגיד למעלה מהעטרה אצל הגוף איין אויסוואקס יתרת דלדול בשר וכן מצא זאת במקום שהגיד לו ר' יצחק. עוד העיד ר' שמואל יוסף שהכיר היטב את ר' חיים ישראל והוא רחץ עמו ביחד וראה שהי' לו אויסוואקס למעלה מעטרה לצד הגוף וכאשר הושיטו הנטבע מהמים ולא הי' יותר מרבע שעה אחר שהושיטו אותו מצא האויסוואקס באותו מקום. וגם הכיר אותו בטב"ע בפנים הפנים הי' געשוואללען אבל לא צערשלאגען גם הכיר כל הבגדים שעליו הרעקעל והוועסטע עשה הוא בעצמו (היינו ר' ש"י). עוד העיד ר' יצחק בתו"ע שהכיר היטב לר' חיים ישראל וביום ד' קודם לילה ואז הי' יום ה' לטביעתו הלך בספינה קטנה למקום שקשרו הנטבע בפלעצער ולקח הנטבע על הספינה שלו, ובעודו במים (היינו שהעד הי' בספינה) הכירו בטב"ע בפנים "אויך אן דעם גוף וויא ער געבויעט וואר ואמר תיכף הסימן שהי' לו על הגיד למעלה מעטרה לצד הגוף איין אויסוואקס ושמצא כזאת באותו מקום. וגם הכיר הבגדים שהי' לבוש הנמצא שהם אותן שהי' לבוש בחייו. והאשה עצמה אשת ר' ישראל חיים אמרה. שגם היא הכירה אותו בשני סמנים הנ"ל וכן אמרה שהכירה בטב"ע אין פנים וגם דאס גאנצע געוואנד הכירה והיא ראתה אותו חצי שעה אחר ההושטה מהמים

(א) תשובה הנה במה שהעיד ר' יוסף בשם נכרים מסל"ת שראו את ר' חיים ישראל נטבע במים ולא הי' יכולים להצילו נ"ל שכבר יצאה אשתו מחזקת א"א מדאו' דהרי נטבע במים שאין להם סוף ואעפ"י שלא אמרו שעמדו ושהו עד שתצא נפשו כיון שאמרו שלא היו יכולין להצילו מסתמא שהו קצת ודעת מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו דכדי שתצא נפשו הוא שעה קלה. ואף לדעת הריב"ש שזה יותר מב' שעות ע' בפ"ת ס"ק קמ"ה בשם קהלת יעקב דהיכי שעמדו ע"ג מים שיש להם סוף והמים כיסו פניו ופיו ודאי סגי בשיעור שאמרו הרופאים שאינו יכול לחיות אף להריב"ש ולפ"ז י"ל גם במשאל"ס אם ראו שכמה פעמים העלה ראשו וצוח ולא יכלו להצילו ודאי מחולשת כחו לא יכול לשוט תחת המים ולצאת מרחוק במקום שלא שלטה עין הרואים והוי כשהו עד שתצא נפשו. וע' פ"ת ס"ק קמ"ז בשם מה"צ ומהרי"ץ ומהריב"ל דאם אמר על אחד שנטבע ולא ניצל אמרינן מסה מסתמא שהו עליו כדי שתצא נפשו וה"ה בנ"ד שאמרו שלא הי' יכולים להצילו והגם שיש לומר דהנך פוסקים ס"ל כמהרי"ט דכדי שתצא נפשו הוא שעה קלה אבל להריב"ש ל"א מסתמא שהו ב' שעות אך להקהלת יעקב הנ"ל י"ל גם להריב"ש מסתמא שהו שיעור שאין יכול לחיות. והנה בעיקר דברי הריב"ש סי' שע"ט שכ' דבכל הני דתני במתניתין דיבמות אין מעידין אפילו אם נישאת תצא דהיינו דתני אין מעידין עד שתצא נפשו וכ' וכן ההיא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים הוא מדאו' עיי"ש שהאריך. ובאמת זה ללישנא בתרא דבכורות מ"ז דמשני ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. י"ל מדאו' אין מעידים אבל לל"ק שם דמשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. ולפ"ז הא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם הוא מדרבנן. ודומיא דהכי הא דבאישתהי אין מעידין הוא מדרבנן דלא כהריב"ש ולפ"ז אולי גם במשאל"ס בלא שהו עד שתצא נפשו מדרבנן ולא מדאו' ואולי זה יהי' שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל אף אם לא שהו כדי שתצא נפשו במים שאל"ס אם נשאת לא תצא דלא כהריב"ש. אך בכ"ז מאין לנו דהלכה כתירוץ קמא דבכורות דילמא כתירוץ בתרא. ובדברי הריב"ש הנ"ל יש קצת עיון שרצה לומר שם דהא דאין מעידין על המגויד משום שיכול לכוות ולחיות הוא מדרבנן ומקשה ע"ז מהא דמקשה בגמ' במי שנפל למים והעלו רגלו דתנשא והלא אין מעידין ומה קושיא דילמא בנפל למים שאל"ס ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן מעידין על המגויד עיי"ש. וע"כ רשב"א מדאו' אוסר. ואיך ה"א דרשב"א אוסר מדרבנן. והרי מבואר בריש אלו טריפות דרשב"א אפ אפילו בבהמה אינו מטריף וכיון דאפי' טרפה ל"ה איך נעיד מדאו' שזה מת כיון שיכול לכוות ולחיות. וצ"ל דהי' ס"ל דנהי דיכול לכוות אבל לא שכיח ואם עשה אח"כ כן יש לו קול ומדלא נשמע מזה, ע"כ לא כווה זה ומת ומ"ה מדאו' מעידין. ורק מדרבנן אין מעידין. ואולי זה יהי' סברת הב"ח הובא בח"מ ס"ק נ"ט שכ' דאף לרשב"א לאחר י"ב חודש מעידין עליו והדבר תמוה מאוד דהרי מבואר בריש אלו טריפות דלרשב"א אפילו טרפה ל"ה בבהמה מן הארכובה ולמעלה ואיך נעיד עליו לאחר י"ב חודש. להנ"ל נאמ' דודאי אם נכוה לבהמה יכולה לחיות ול"ה טרפה. אמנם אם לא נכוה תיכף תמות הבהמה תוך י"ב חודש. ומ"מ ס"ל לרשב"א דלאחר י"ב חודש מעידין דל"ח שמא כווה שיש לזה קול. רק כיון שיכול לכוות אין מעידין תוך י"ב חודש דל"ה רק טרפה ול"ח שכווה. אמנם כ"ז דוחק גדול ואקצר

(ב) ולדינא כיון שכ' בח"ס סי' צ"ט דאף להריב"ש דוקא אם העלוהו מן המים ועשו לו תחבולות שונות יכול לחיות אם לא שהה במים רק שעה אחת אבל אם לא העלוהו אינו יכול לחיות במים אף חצי שעה. על כן בנ"ד שלא העלוהו הנכרים ולא הצילוהו ודאי עמדו שם יותר