בית יצחק אבן העזר חלק א קמו

עין הכיר אותו וב"ש ס"ק א' הביא דברי תה"ד סי' רל"ט דבמסל"ת אין להתיר עפ"י הכרה בטב"ע דכיון דאין מתכוון להעיד י"ל שלא דקדק כל כך אך מייתי דברי ז' מהר"ם פאדוה שמתיר אף בהכרה בטב"ע ובנ"ד שהעיד אחיו של ר' בערציא הנאבד (אות ז') שהנכרים שהוציאו מן המים סיפרו לו שהוציאו את ר' בערטשא מהמים ושהם הולכים להגעריכט להגיד זאת ושיוכלו לישבע על זה, א"כ הרי דקדקו היטב שהרי הולכים להעיד א"כ בכה"ג גם התה"ד מודה ואין לומר דא"כ שוב כונו להעיד ול"ה מסל"ת דזה אינו דכיון שאמרו להיהודי מסל"ת מה שיעידו אצל הגעריכט לא איכפת לן דכמו שמבואר ברמ"א סי' ט"ו דדווקא אם שאלו ישראל ל"ה מסל"ת אבל אם שואלים נכרים אותו ומעיד מקרי מסל"ת ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל והטעם דמה ששואלים נכרים בשביל זה לא נתכוין להתיר ודווקא כששואלים ישראלים חיישינן שמכוין להתיר ומשקר ה"ה מה שהולך להגעריכט להעיד בזה לא כיון להתיר. על כן מה שאמר לישראל מסל"ת מהני. ואף דח"מ וטו"ז וב"ש כ' דבעי דוקא שלא יהי' הישראל באותו מעמד כששאלו הנכרי ה"ה בזה הדין שישראל לא הי' באותו מעמד כשהעיד רק שאמר לישראל לפ"ת שהולך להעיד לגעריכט לדעתי מהני

(ד) ובעיקר הדין שהנכרי אמר לפ"ת להאשה אף דמבואר בנימוקי יוסף פ' כיצד באם אמר אמרו לאשתו של פלוני שאני ראיתי שמת בעלה לאו מסל"ת הוא דמתכוין להעיד ולהתיר. והוכיח זאת מדלא משני בגמ' אמת הרגתיו והא גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ולא משני מסל"ת שאני וע"כ דמיירי דהזכיר האשה דלאו מסל"ת הוא. וכן פוסק בקונטרס עגונות אות מ"ד בשם מהריב"ל. ולכאור' ה"ה באמר להאשה עצמה אך יש לחלק דאם לא סיפר להאשה רק שצוה לאמר להאשה ע"כ מתכוין להעיד אבל בסיפר להאש' י"ל שסיפר דרך מקרה כמו שמספר לחבירו ולא נתכוין כלל להעיד או להתיר וז"פ. ובלא"ה כיון שלא הובאו דברי הנימוקי יוסף בפוסקים הי' מקום לומר דגוף הדין תליא בפלוגתא דלר' יוחנן דאמר בירושלמי סוף יבמות איזהו מתכוין כל שמזכירין לו אשה ה"ה היכי שהעכו"ם הזכיר אשה ואמר אמרו לאשתו של פלוני הו"ל מתכוין ול"מ מסל"ת אבל לר"ל דאמר שם כל ששואלין אותו והוא משיב מקרי מתכוין ס"ל לר"ל דאף שמזכירין לו אשה לא מקרי מתכוין ויסבור ר"ל דאף שמזכיר הנכרי אשה ג"כ הו"ל מסל"ת. אך בודאי הלכה כר' יוחנן נגד ר"ל וצדקו דברי הנ"י להלכה. אך שצ"ע קצת על הנ"י דמביא ראי' לדין זה מיבמות כ"ה ע"ב דמקשה בגמ' מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו ומשני באומר אני הייתי עם הורגיו והקשה והתניא אמרו לו לר"י מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג וכו' ואמר להם לכו אמרו לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה וכו' ומה קושיא דלמא במסל"ת וכ' כיון שהזכיר האשה ל"ה מסל"ת וצ"ע דהרי קו' הגמ' קאי לרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דיבורי' דלרבא דס"ל פלגינן דיבורי' בהרגתיו תנשא אשתו כדאמרינן שם ומדברי רב יוסף גופי' משמע דהמזכיר אשתו מקרי מסל"ת דהרי ר' יוסף קאמר סוף יבמות קכ"א ע"ב בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זה נתכוין להתיר מת סתם זה נתכוין להעיד ומהני העדות ומדלא קאמר בא לב"ד ואמר פלוני מת הגידו לאשתו דהוה רבותא יותר משמע דרב יוסף ס"ל דדוקא באמר השיאו את אשתו הוה מתכוין להתיר אבל באומר הגידו לאשתו מהני מטעם מסל"ת. ולפ"ז ה"ה בגזלן יהני לרב יוסף ועדיין תקשי קו' הנ"י. אמנם י"ל דדוקא לשמואל דס"ל מתכוין להעיד מהני בנכרי ס"ל לרב יוסף דמהני במזכיר לאשתו דרב יוסף בא לפרש שם דברי שמואל עיי"ש אבל למסקנא דשם דלא הודו חכמים ופסקינן דנתכוון להעיד בנכרי ל"מ רק מסל"ת גם רב יוסף מודה. ולפ"ז למסקנא שפיר הקשו בגמ' דבמזכיר אשתו ל"מ בגזלן. עוד י"ל דלה"א דבנכרי מהני מתכוין להעיד דוקא בנכרי מהני אבל בגזלן ורשע ודאי ל"מ נתכוין להעיד די"ל דשמואל דס"ל נתכוין להעיד מהני בנכרי ס"ל כשיטת רבינו יקיר הובא בהגהות אשר"י מס' גיטין יוד וגם בתוס' ב"ק פ"ח בשם רש"י דנכרי כשר להעיד מן התורה ומ"ה ס"ל דנתכוין להעיד מהני עדותו בעדות אשה ונתכוין להתיר חיישינן למשקר ולדידי' בגזלן ודאי ל"מ נתכוין להעיד ובעי דוקא מסל"ת ומ"ה שפיר ומקשה ביבמות כ"ה גם לרב יוסף והנ"י מייתי ראיה לדידן דנתכוין להעיד ל"מ בנכרי ובעי דוקא מסל"ת ל"מ מזכיר שם האשה ומיושב קו' הנ"ל ולדינא ברור לדעתי דאף לנ"י אם אמר לאשה מהני באופן דיש להתיר האשה בעדות הנכרים מסל"ת

(ה) עוד יש להתיר האשה בסימנים והוא במה שהעיד ר' דניאל (אות) שהנאבד הי' באצבע ובאמה שביד שמאל כרוך בסמרטוט ובהנמצא היו ג"כ ב' אצבעות אלו כרוכין בסמרטוט. ויש לומר דזה הוה סימן אך לא מצאנו סימן רק שיהי' איזו שינוי בגופו ואפי' רושם דל"ה סימן מובהק ומ"מ בצמצום המקום הוה הטעם דהוה קצת שינוי בגופו אבל בנ"ד דלא ראו שינוי בגוף רק מה שהי' כרוך סמרטוט ויודעין שהנאבד ג"כ הי' כרוך סמרטוט הוה כמו לבוש. והגע על עצמך אם יאבד אחד שהי' לבוש הענטשקיס בידיו וימצא אחד לבוש בהענטשקיס ולא יהי' סימן בההענטשקיס הכי נתיר ונימא דההענטשקיס יהי' סימן זה ודאי אינו. אך יש לחלק דשם שכיח שילכו אנשים בהענטשקיס משא"כ כרוך בסמרטוט באצבע אינו הולך רק מי שהי' לו קצת מכה והוה זאת לסימן שהי' להנאבד קצת מכה או חתך ולהנמצא קצת מכה או חתך. ויש לומר דהוה סימן אמצעי. ואולי הוה סימן מובהק כיון שפרט האצבע ואע"ג שכ' בטו"ז ובב"ש ס"ק ע"א דבעינן דוקא שיפרט המקום שבאבר היינו שיאמר באותו אבר סמוך לראשו או בסוף או באמצע כמו נקב בצד אות פלוני. מ"מ כיון שביד יש ה' אצבעות והסימן מהסמרמוט הי' באצבע ובאמה הוה כפרט המקום. מ"מ לדעתי ל"ה סימן מובהק כיון דמ"מ לא פרט המקום שבאצבע. ורק מטעם שהי' בשני אצבעות הוה כב' סימנים אמצעים ולדעת קצת פוסקים הוה כסימן מובהק דמה דלא יצדק נפרד יצדק מחובר. אך כיון דל"ה שינוי באבר כמ"ש לעיל דלא ראו שינוי בהגוף והסמרטוט הוה קצת סימן מכח אומדנא. על כן לא נחליט דהוה סי' מובהק רק עכ"פ סימן אמצעי הוה, וכיון שיש סימן אמצעי בגופו וטב"ע בבגדיו יש לנו אילן גדול לסמוך והוא שיטת הגאון מהר"ל מפראג דממנ"פ אם סימנים דאורייתא וחיישינן לשאלה יש לסמוך על סימן אמצעי שבגופו ואם סימנים ל"ד ל"ח לשאלה ויש להתיר מטעם טב"ע בבגדיו ויבואר אי"ה לפנינו

(ו) עוד יש להתיר ע"י צירוף סימנים שבגופו והכרת כליו עפ"י סברת ז' הח"ץ סי' קל"ד דלשאלה דיחיד לכ"ע ל"ח והיינו דכיון דידעינן דבעל אשה זו הי' כרוך בסמרטוט על אצבעותיו א"כ כשידעינן שהי' לבוש בגדים אלו אין חשש רק שהשאיל בגדים אלו לאדם שהי' כרוך באצבעותיו בסמרטוט וזה הוה שאלה דיחיד ולכ"ע ל"ח והא דמקשה בש"ס בגט במצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה אף דבגט ל"ה חשש רק שמא השאיל הכיס לאיש אשר שמו כשמו והוא אבד הגט וזה הוה ג"כ שאלה דיחיד היינו דמשמע לגמ' דמותר ליתן הגט אף באפשר ליתן גט אחר. ובכה"ג ס"ל לגמ' דהי' לנו לחוש אף לשאלה דיחיד. אמנם ראיתי בתשו' הח"ץ בסופו לא סמיך. ע"ז רק בשאלה דידי' דהי' שעת חירום ולא הי' שיירות מצויות אבל בשיירות מצויות לא סמיך ע"ז לומר דהוה שאלה דיחיד עיי"ש. ובגוף דברי הח"ץ יש לעיין דהנה במשנה דיבמות איתא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואח"כ איתא אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומשמע אף שהעידו על פדחת אם לא הי' פרצוף פנים אעפ"י שהעידו בכליו ל"מ. ובבכורות איכא ב' לישני בדף מ"ז ללישנא קמא רק מדרבנן ל"מ עדות שהכירהו בפדחת וללישנא ב' ל"מ מדאור' ע"ש לפי תירץ יכיר לחוד. והנה ללישנא דמדרבנן ל"מ הכרה בפדחת כבר כ' הרבה מפורשים דלתירץ דחיישינן לשאלה בכה"ג שהעידו על פדחת מהני צירוף סימנים בכלים דכיון דבפדחת מהני מדאור' ויצאה האשה מאיסור דאור' ל"ח לשאלה. וע"כ תירץ דגמ' דחיישינן לשאלה קאי להך לישנא דבכורות דמאור' ל"מ עדות הכרה בפדחת ומ"ה חיישינן לשאלה. ולפ"ז עדיין תקשי נהי דל"ה הכרה מדאור' בפדחת מ"מ הו"ל עכ"פ שאלה דיחיד דניחוש שהשאיל לאיש שטב"ע מפדחת שלו דומה לטב"ע מפדחת של בעל הכלי ועכ"ז דכיון דל"ה הכרה ל"ה זאת שאלה דיחיד. ולפ"ז אם סימנים ל"ד ול"ה מדאור' הכרה ל"ה גם הסימנים שאלה דיחיד דלא כהח"ץ וצ"ע מזה על הח"ץ

(ז) ואולי יש לישב בזה קצת סתירת ב' הסוגיות דבסוגיא דיבמות משני במסקנת הסוגיא ואיבעית אימא כליו בחורי וסומקי ומשמע למסקנא דל"ח לשאלה כלל ובב"מ משני ואיבעית אימא כליו בחורי וסומקי ואח"כ מקשה ממצאו קשור בכיס וניחוש לשאלה ומשמע דגם לתירץ זה חיישינן לשאלה עיין במפורשים ופוסקים להנ"ל נאמר דהנה רבא ס"ל בב"ב קע"ג דל"ח לנפיל' אף לנפילה דרבים. ולדידי' י"ל דה"ה דל"ח לשאלה כלל. והנה ביבמות קאי לרבא כמבואר שם ולהך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו. ומשני חיישינן לשאלה ואיבעית אימא בחורי וסומקי ולעולם ל"ח לשאלה כלל אליבא דרבא. אבל הסוגיא דב"מ קאי לאביי דס"ל, לנפילה דרבים חיישינן וה"ה דחיישינן לשאלה דרבים והא דמשני איבעית אימא בחורי וסומקי היינו בעדות אשה ל"ח לשאלה דקאי שם אמשנה דיבמות דאין מעידין אלא אפרצוף פנים עם החוטם אבל אפדחת אין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ובפדחת נהי דאין מתירין משום דחיישינן שיש אחר בפדחת כזה אבל עכ"פ הוה שאלה דיחיד ולכן ל"ח לשאלה ורק משנה מיירי בחורי וסומקי ומ"ה מקשה כיון דסברת שאלה כדקאי קאי רק לשאלה דיחיד ל"ח והקשה ממצאו קשור דעכ"פ בגט דאפשר באחר יש לחוש לכתחילה אף לשאלה דיחיד כמ"ש הח"ץ וכ"ז לאביי כן יש לישב קצת הסוגיא. ולפ"ז לתירץ איבעית אימא דברי הח"ץ קיימים אבל הדבר ספק אי הלכה כתירץ זה דהוא ספיקא דדינא מ"מ בנ"ד כיון דלשיטת ר"ת מהני הכרה בטב"ע אף באישתהי בכל גופו קיים. ולדעת הש"ך סי' ס"ה להלכה ל"ח לשאלה כלל על כן יש לסמוך אשיטת מהר"ל מפראג עכ"פ לצרף סימני הגוף דהוא סימן אמצעי לטב"ע ולסימנים שבכלים ולומר דל"ח לשאלה

(ח) עוד יש לצרף שיטת מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה דארבע כנפות הוה כלי דלא מושלי דשקולה מצות ציצית כנגד כל המצות ולא שביק אינש מצוה דידי' ויהיב לאחרינא ובנ"ד הרי הכירה האשה הארבע כנפות בטב"ע ועל כן לא חיישינן לשאלה והגם שהב"ש כ' בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי מ"מ הרי הנוב"י הקשה דא"כ איך מהדרינן חמור בסימני אוכף ולמ"ד סימנים דרבנן אמרה תורה חמור בעדי אוכף מהדרינן וניחוש לשאלה ול"ש תירץ הגמ' אוכף לא משאלי א אינשי דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי וע"כ צ"ל דלמ"ד סימנים דרבנן אמרה תורה דניהדר ביש בחמור סימן ועל האוכף יש לו עדים דבכה"ג הו"ל שאלה. דיחיד לחוש שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה בסימן לחמור שלו ובכה"ג ודאי ל"ח לשאלה. וכן ראיתי בתשו' מו"ח הגאון רע"א ססי' ק"ז שמישב כן א"כ עכ"פ בנ"ד שיש סימן אמצעי בגופו בודאי ל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי. ע"כ בצירוף הטב"ע שהתיר ר"ת ובצירוף המסל"ת והכרת הבגדים הדבר פשוט שהאשה הזאת מותרת להנשא ויש לצרף ג"כ היתר המבואר במבי"ט דכיון שר' בערטשא נאבד ממקום הזה ונודע שבעלה הלך בסמוך לנהר לכפר מעדיקא ונמצא בסמוך לביתו ולא נודע שנאבד אחר חוץ מבעלה יש לתלות שהנאבד הוא הנמצא. על כן התרנו האשה וד' יצילנו משגיאות

סימן פ

ב"ה פרעמישלא תר"ן

להרב הגדול החריף ובקי שלשלת היוחסין המפורסם כש"ת מוה' אברהם חיים הורוויטץ נ"י אבד"ק ליסקא

בדבר השאלה באחד שהיה שמו ליב הירש בריא בן מרדכי סענדר בריא מליסקא שנשתגע ויצא מהעיר ולא נודעו עקבותיו ואח"כ נשמע כי שוטרי הפאליצייא פגעו אותו בדרך והוליכוהו לק' לבוב לבית המשוגעים ובא מכתב מבית