בית יצחק אבן העזר חלק א קמב

שאלה מפקע מרשות דמ"ק וע"כ ל"ח לשאלה מדרבנן ה"ה לפ"ז באיסור א"א אין לחוש לשאלה ועל כן בסימנים מובהקים ל"ח לשאלה ואצ"ל אפקעינהו רבנן לקדושין רק בפשיטות ל"ח דמוקמינן אחזקת מ"ק ועוד אף שיש סברא גדולה צריך ג"כ לסברת אפקעינהו כיון דכל עיקר דשאלה מוציאה מחזקת מ"ק הוא רק מדרבנן ודוק. מ"מ יש לעיין בגוף הדבר אם יש לצרף דברי הרדב"ז אף לסניף מ"מ כיון דאיכא בנ"ד כמה סברות דל"ח לשאלה הן מפאת הפעסער דלא מושלי אינשי והן מצד כל הבגדים והן מצד הטלית קטן. והן מצד שבגד אחד שאול בידו יש לצרף לסניף גם דעת הרדב"ז והש"ך סי' ס"ה דל"ח לשאלה

(ה) וכת"ה מצרף להיתר גם דברי מבי"ט דהיכי דידעינן שהלך בדרך הזה ונמצא הרוג תלינן זה שנאבד הוא זה שנמצא הרוג. ובנוב"י מפלפל בזה בסי' מ"ו בפלוגתא דרשב"ג ורבי בקבר שאבד בשיטת המבי"ט והשב יעקב. והנה אם כנים הדברים שכ' הנוב"י שם דהראב"ד פ"ב דמצה הי"א שכ' דרשב"ג לקולא הי' לו גירסא דרשב"ג ס"ל הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא ורבי ס"ל תבדק כל השדה כולה הי' מקום לומר דרבי ורשב"ג אזלי לשיטתייהו דפליגי בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות וס"ל לרבי אין ברירה ורשב"ג ס"ל יש ברירה בגיטין מ"ז ובחולין קל"ה ומ"ה ס"ל לרשב"ג הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא דהוברר הדבר למפרע שזה הוא שאבד דהרי בש"ס דתמורה וביומא נ"ה אמרינן דנברור ד' זוזי ונימא אלו הי' וכ' תוס' תמורה דזה דוקא בנולד האיסור בתוך התערובות וזה דוקא אם ניטל א' מהתערובת משא"כ בנאבד קבר ונמצא קבר או בנאבד בעל מום ונמצא בעל מום כהך דבכורות כ"ה ודאי למ"ד ברירה יש לומר הוא קבר שאבד ורבי כשיטתי' דאין ברירה ומ"ה ס"ל תבדק כל השדה וע' תוס' סוטה י"ח ומה"ט אולי הראב"ד מהפך הגירסא א"כ כל זה לא שייך רק היכא שמה שנאבד הי' כמו שנמצא כגון בשדה שאבדה בה קבר או בנאבד בעל מום בין בהמות ונמצא בעל מום משא"כ לתלות באדם שהלך בדרך הזה ונאבד לומר זה שנאבד זה שנמצא ל"ש ברירה דהכי נאבד מת ונמצא מת. איך תולין מטעם ברירה דאינו דומה כלל לפלוגתא דרשב"ג ורבי. אך לפי הגרסא דידן דרשב"ג לחומרא ורבי לקולא דע"כ אין הטעם משום ברירה מ"מ אינו דומה לקבר שאבד הוא קבר שנמצא דשם נאבד מת ונמצא מת או נטלה חולדה ככר ונמצא ככר. משא"כ לומר הוא האיש שנאבד הוא האיש שנמצא מת אינו דומה לפלוגתא דרבי ורשב"ג והמבי"ט לא התיר כלל מטעם זה. ושוב מצאתי בבית אפרים סי' ל"ב שכ' כן וכ"כ בשב שמעתתא ז' פ' י"ז. וראיתי בנוב"י סי' מ"ו שכ' דמדפליגי רבי ורשב"ג באדם הנכנס ולא בגוף השדה משמע דדוקא האדם מטהר רבי דיש לו חזקת טהרה משא"כ השדה גופא יש לו חזקת טומאה אף רבי מודה וזה תמוה דהרי בבכורות כ"ה גבי בעל מום שנתערב מכשירין הבהמות אף דהם דומין לשדה שהרי הי' בהם תערובת. הן אמת דקצת צ"ע בהך דבכורות לפמ"ש תוס' זבחים ע"ד דבעל מום בטל חד בחד מדאור' וברוב ודאי בטל ובע"ח דלא בטל רק מדרבנן על כן נימא שאני אומר הוא בעל מום שנפל הוא שעלה כמ"ש תוס' סוטה י"ח דמה"ט אמרי' היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה משום דמדאוריי' ברוב' בטיל. אך זה ל"ק דכיון דאפשר להכיר האיסור שהוא הבעל מום ע"כ לא ביטל מדאור' וז"ב ואכ"מ אך לעיקר הדין יש עוד ראיה מגיטין בנאבד גט בדרך ומצא גט אף שהלך בדרך זה חיישינן שמא גט אחר ול"א זה שאבד זה שנמצא. וע' זקיני ת"ש סי' ס"ג דמייתי ראיה זו סוף דבר על היתר זה אין לסמוך אף לסניף אך על שאר היתרים יש לסמוך

(ו) והנה מה שמצאו הקאפאלאטש והשטיפעל והרייזעפעסער סמוך להרוג והואיל ועיקר ההיתר נשען על הרייזעפעסער שמבואר בסוף ח"א של אבני מילואים דהמה הוין ככלים דלא מושלי ומבואר בב"ש סוף ס"ק ס"ט דל"מ בנמצא סמוך למת עיי"ש. אולם בבית אפרים סי' מ' מביא דברי המ"ב סי' מ"ד שנראה מדבריו דלא כב"ש וגם דדברי הקצה"ח סי' רס"ב שחולק על הב"ש ולעומת זה הח"ס אה"ע סי' נ"ז חושש להחמיר כב"ש ולפע"ד נראה דבנידן דידן אף הב"ש מודה דהב"ש כ' הטעם דמ"ה ל"מ בנמצ' הארנקי סמוך די"ל הארנקי מונח מאז ומקדם. וזה לא שייך בנ"ד שהרי ידוע שהפעסער נכתבו ביום שנאבד זה האיש א"כ א"א לתלות שהפעסער מונחים מקודם. עוד יש לצדד בנ"ד דהרי עיקר סברת הב"ש משום רוב וקרוב הולכים אחר הרוב כמ"ש הקצה"ח והיינו דנהי דיש לתלות דהארנקי בא ממקום קרוב כמו בפירות בכלי וכמו באבני מרקוליס בע"ז דף נ' מ"מ אם נתלי שהארנקי בא ממקום קרוב ע"כ זה הנמצ' הוא בעל הארנקי ואם לא נתלי שהארנקי בא ממקום קרוב י"ל שהנהרג הנמצ' הוא מרוב' דעלמ' ולא בעלה של זו. ולכן אם רוב זה מתנגד לכלל דקרוב. גם בזה אמרינן הולכין אחר הרוב. א"כ כ"ז כשאין לנו סימן רק הארנקי אבל כשיש שאר בגדים שהוא לבוש ורק דחיישינן לשאלה עכ"פ ליכא רובא דעלמא מתנגד לכלל דקרוב דהנהרג הנמצ' ודאי ממיעוט שהרי לא השאיל רק לאחד וכיון דליכ' רוב' רק ספק השקול אם הנמצ' בעל אשה זו או אחר ששאל מבעלה שאר בגדי' בזה מהני סברתו קרוב לתלות שהפעסער נפלו מהנהרג בעת שהרגו אותו וחפשו בבגדיו וכיון דתלינן שנפלו ממנו הפעסער מועילים לומר שהנהרג בעלה ול"ח שמא בעלה אבד או הניח הפעסער. וזה הנמצ' הנהרג אחר הוא דתלינין דהפעסער באו מזה שמונח בקרוב להפעסער. והנה מה שהקשה הקצה"ח סי' רס"ב אמאי בע"ז באבני מרקוליס אסורים האבנים במקורבות ול"א רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וי"ל דכמו שכתב המג"א סי' תקי"ג דבדשיל"מ כמו דלא בטיל ברוב כן לא אזלינן בתר רובא ועיין צל"ח פסחים ט' כן י"ל בע"ז דלא בטיל ברוב ה"ה דלא אזלינן בתר רוב ומ"ה אסורים האבנים

(ז) והנה כת"ה צירף גם סברת זקני הגאון ח"צ להיתר דאף דחיישינן לשאלה מ"מ כשיש סימן אמצעי בגופו אף דסימנים ל"ד מ"מ ל"ח שמא השאיל בגדיו לזה האיש שנמצא בו הסימן דהוה שאלה דיחיד וכמו דיש חילוק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד כן לא חיישינן לשאלה רק שמא השאיל לאדם אחד יהי' מי שהוא אבל לחוש שהשאיל דוקא לזה האיש עם סימן זה הוה שאלה דיחיד. ומוכרח אני לבאר דברי זקני מקושיות הגאון הנוב"י קמא סי' ל"ו שהקשה על סברא זו ותוכן דבריו דהרי רבא בב"ב קע"ב ל"ח אף לנפילה דרבים ואמאי חייש רבא לשאלה ואין לומר דדוקא בממון ל"ח רבא לנפילה משא"כ באיסור דהרי הנ"י ביבמות קט"ו כ' דמה"ט פסקינן לענין איסור א"א כ"נ וכ"ה ולהוציא מממון לא אמרינן כ"נ וכ"ה דלהוציא ממון מחזקתו חמיר מאיסור א"כ אם מוציאין ממון מחזקתו ול"ח לנפילה דרבים כש"כ באיסור אין לחוש אף לשאלה דרבים ואמאי חייש רבא לשאלה דרבים וע"כ אף דלנפילה ל"ח מ"מ לשאלה חייש א"כ אף לשאלה דיחיד חיישינן עיי"ש. ולפע"ד לק"מ הנה זה אמת דלהוציא ממון מחזקתו חמיר מאיסור דבאיסור הולכין אחר הרוב ובממון אין הולכין אחר הרוב אבל זה דוקא אם יש ספק אם הוא חייב כלל. אבל אם הוא ממנ"פ חייב לאחד ולא נודע למי הולכין אחר הרוב דהרוב אינו רק מברר כיון דממנ"פ הוא חייב לאחד. וע' בש"ך סי' צ"א ובספרי הקטן בית יצחק א"ח סי' ל"ה אות ח'. א"כ מה שמבואר מדברי הנ"י דלהוציא ממון לא קיי"ל כ"נ כ"ה ובאיסור אמרינן כ"נ וכ"ה להקל זה אמת דממון אינו יכול להוציא דיש ספק שמא אינו חייב כלל כהך דכתובות פ' המדיר וזה אלים מאיסור אבל מה דל"ח רבא בממון לנפילה דרבים גבי ממך אפי' מריש גלותא בב"ב אף דמוציאין ממון משום דשם ודאי חייב לאחד רק דלא נודע למי ולא אלים חזקת ממון ומ"ה לא חייש לנפילה דזה קיל מאיסור כיון דממנ"פ חייב. ומ"ה באיסור א"א חייש רבא לשאלה דרבים ובממון ל"ח לנפילה דרבים. ומה דמקשה מחמור בסימני אוכף היינו אי חיישינן לשאלה מדאורייתא אבל לפמ"ש התוס' דבממון ל"ח לשאלה מדרבנן ה"ה לנפילה דרבים ל"ח רבא מדרבנן דגבי ממך ואפי' מריש גלותא ליכא חזקת ממון כיון דממנ"פ חייב ומ"ש תוס' יבמות דף קט"ו ע"ב דאם בממון לא חיישינן אף בהוחזקו באיסור ל"ח בלא הוחזקו הרי דבודאי ממון קיל מאיסור ורק דנחית חד דרגא דשם גבי רבא בר ינאי נמי חיישינן שמא המלוה הוא אחר וליכא חזקת ממון כיון דממה נפשך חייב ממון לא חמיר כאיסור רק דבאיסור חמיר חד דרגא על כן אם בממון לא חיישינן בהוחזקו באיסור לא חיישי' בלא הוחזקו א"כ כיון דרבא לא חייש לנפילה דרבים דהוי כהוחזקו נהי דבאיסור חיישינן לשאלה דרבים דאיסו' חמיר דבהך דממך אפי' מריש גלותא ליכא חזקה כיון דממנ"פ חייב מ"מ באיסור ויש סימן אמצעי בגוף דלא הוחזק עוד אחד שוב ל"ח רבא לשאלה דיחיד דהוה כלא הוחזק. ונמצא דברי זקני ח"ץ שרירין וקיימין לרבא. ולאביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד. י"ל כמו דחייש בממון לנפילה דרבים כן יש לחוש באיסור לשאלה דיחיד כיון דנחית דרגא כמו שכתבתי אך דהלכה כרבא לגבי אביי לגבי ממך אפי' מריש גלותא נמי ל"ח לנפילה להלכה כמבואר בח"מ סי' נ'. ולפ"ז שאלה לא שכיח כמו נפילה דשוין הם כיון דראיות הנוב"י דנפילה ושאלה אין שוין נדחית בט"ט ולפ"מ שכתבתי מיושב מה שדקדק הנ"י שם ביבמות למה בהך דכתובות ע"ה לא פסקינן כ"נ וכ"ה וגבי שטרי דננאי בר חבי פסקינן כ"נ וכ"ה ולהנ"ל נכון דבהך דכתובות במצא מומין איכא כנגד כ"נ וכ"ה חזקת ממון משא"כ בהך דנאני בר חבי ליכא חזקת ממון כיון דממנ"פ

חייב

(ח) וע' קצה"ח ריש סי' מ"ו שהקשה על הגהת מיימוני פי"ב ב מגירושין דמבואר מדבריו דבממון מהימן במגו לטעון טענה נפילה ובאיסורין ל"מ טענת נפילה והקשה דא"כ מאי מייתי בש"ס דגיטין כ"ד ע"ב גדולה מצי מגרש זאת אומרת שני יוסף בן שמעון מוציאין וכו' ול"ח לנפיל' ומה ראי' (ע' לעיל סי' ע"ז אות ד"ה) ממונא מאיסור' וכתבתי זה כבר דלק"מ דבודאי בלוה טוען ממני נפל ואין חייב כלל ומסייע לי' חזקת ממון ממון חמיר יותר כמו שכ' הנ"י דיבמות קט"ו הובא לעיל משא"כ בהך דשני יוסף ב"ש דממנ"פ חייב לאחד ל"מ חזקת ממון שפיר מייתי מאיסורין לממונא ודוק והארכתי בתשובה אחת מזה ושם נס נסתפקתי דאולי בהלוואה דלהוצאה נתנה שפיר מוקמינן בחזקת ממון אף דחייב לאחד מ"מ הסברא נוטה למה שכתבתי לעיל וכן מוכח מש"ך סי' צ"א ס"ק י"ב דאף בשאר חיוב אמרי' כן ואין להאריך בזה דאף שכתבתי ישוב נכון לדברי זקיני הח"ץ מ"מ הוא גופא תברא לגזיזה שהקשה בסוף סימן קל"ד על סברא זו דיש חילוק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים א"כ מה הקשה בגמ' ממצאו קשור בכיס שם הוי שאלה דיחיד לחוש שהשאיל כליו לאחר ששמו כשמו ומה שתי' דשם כיון דאפשר ליתן גט אחר צריך ראי' ועוד דגוף הסברא דשאלה לא שכיח כמו נפילה לא משמע כן בש"ס דחגיגה כ"ב דאמרינן מנא לז' יומא לא מושלי אינשי משמע דלזמן קצר שכיח להשאיל וכן מוכח בסימן ע"ב בחו"מ ע"כ ודאי אין ראיה מנפילה לשאלה ומ"מ בנידן דידן יש לסמוך להקל דיש כמה חפצים דהוה דברים שאין דרכן להשאיל ל כגון הטלית קטן והפעסער ע"כ אף לשיטת הב"י דלמ"ד סל"ד חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי מ"מ לשאלה דיחיד בכלים דלא מושלי י"ל דגם הב"י מודה וכיון דיש סימן אמצעי בגוף הוה שאלה דיחיד וגם סברת הצ"צ מסייע דל"ח לשאלה בכלי שאול. על כן נלע"ד להתיר אשה זו להנשא באופן שיסכימו שני גדולים להיתרא ואצרף עמהם כי היכי דלימטי' שיבא מכשורי וד' יצילני משגיאות

והנני ידידו

סימן עח ב"ה פרעמישלא תרמ"ה לפ"ק י להרב המאה"ג החריף ובקי מ' שמואל באב"ד נ"י האבד"ק סאנדאוואווישניא

ע"ד האשה אשת ליב האמער שבעלה הלך לדרכו ולא נודע