בית יצחק אבן העזר חלק א קלד

ל"ד) ועכ"פ דברי הראב"ד והרשד"ם תמוהין. ועוד דאם ניסת בסימנים מובהקים בב' עדים תפטור מקרבן דהוי הוראת ב"ד כדאמרינן בדף צ"ב דהיכא דל"מ רק מדרבנן הוי הוראת ב"ד ולר"ש ג"כ כל הדרכים האלו בה ובסוגיא משמע דעפ"י ב' עדים ל"ה הוראה. ועוד להראב"ד ורשד"ם י"ל דלא תנשא אפי' בסימן מובהק בעדות ע"א. דלדעתי תרי קולא לא מקלינין אף בעיגונא. שיהמנו רבנן ע"א וזה דרבנן שיהני סימן מובהק דרבנן ואף דמצינו עד מפי עד אף עפ"י שפחה. זה מיקרי חד קולא משא"כ בסימן מובהק וע"א הוי תרי קולות שונות. ולדעתי אין להתיר זאת בעגונה (אף דלא מצאתי מבואר) ועוד דא"כ אף בסימן מובהק נצריך לומר אפקעינהו רבנן לקדושין כמ"ש רש"י שבת קמ"ה. א"כ מה מקשה בכתובות כ"ב בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאית לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה אם נשאית תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ונימא שנים אומרים מת בסימנים ואפקעינהו לקדושין וב' אומרים ל"מ ולא אפקעינהו. א"כ ליכא חזקת א"א לדברי עדים הראשונים. ומ"ה לא תצא משא"כ בנתגרשה דל"ה מטעם אפקעינהו. ותרווייהו בא"א קמסהדי. ובענין זה הקשה בנתיבות לשבת בע"א. הגם דבאמת קו' הפלאה ל"ק. דעדיין חזקת א"א קיימת מה שאנו החזקנו אותה לא"א. וכבר כתבתי הסברא להיפך דלהראב"ד בכה"ג לכ"ע תצא מ"מ הדבר ברור בעיני דדברי הראב"ד והרשד"ם תמוהין מאוד. הגם דקו' שהקשיתי יש לישב מ"מ גוף הדבר שנאמר דסימן מובהק יועיל מדרבנן. תמוה לענ"ד ויותר עדיף לומר דמה דלא משני למ"ד סימנים ל"ד קרא דחמור בסימני אוכף דמיירי בסימן מובהק. או דסימן מובהק כעדים דמי או דחיישינן לשאלה למ"ד ל"ד אף בסימן מובהק כדברי הב"ש ובעדי אוכף או בטב"ע ל"ח לשאלה הואיל דזה ודאי שלו כמ"ש הגאון מהר"ם ברבי בנוב"י סי' נ"א והארכתי לעיל מזה והגמ' ל"מ לשנויי בטב"ע דאבידה לא מהדרינן בטב"ע רק בצורבא דרבנן ואין להאריך בפרט זה יותר

(טו) ודע דלדעת רש"י שבת קמ"ה דטעם דע"א בעדות אשה או עד מפי עד הוא משום דאפקעינהו רבנן א"כ בקידש באיסור כגון אלמנה לכ"ג לא יתירו אשתו אף בע"א דל"ש אפקעינהו דהוא לא קידש אדעתא דרבנן כעין שכ' בתוס' ב"ב מ"ח והמרדכי. וע' מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' ק"ז אות ג'. אמנם דעת תוס' נזיר מ"ג בטעם ע"א במיתה דחכמים עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה היכא שיש טעם וסברה. וכפי הנראה יהי' זאת שיטת הראב"ד והרשד"ם הנ"ל בטעם דסימן מובהק מהני מדרבנן

והב"י מביא בשם בעל העיטור דסימן מובהק ל"מ בעדות אשה רק פרצוף פנים וחוטם והקשה עליו ממ"ש בסי' ק' ל"ב דבגט מועיל סימן מובהק והי' מקום לומר דס"ל לעיטור בגט ל"ה רק חשש דרבנן לחוש לב' יוסף בן שמעון כמ"ש תוס' סוף פ"ק דמציאה ומ"מ בעי סימן מובהק ומהני אבל במיתת הבעל ל"מ סימן מובהק ובעצי ארזים ס"ק צ"א כתב דבר חדש לישב שיטת הבעל העיטור דע"א לא יועיל בסימן מובהק לטעם דע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי לא משקר שירא שיבא הבעל ובסימן יכול להשתמט ולומר שקרה עוד אחר בסימן זה. ומ"ה ע"א אינו נאמן. ובאמת אף שדבר גדול דיבר הרב דלפ"ז ע"א אינו נאמן להתיר בסימן אם הטעם דע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי. ובסימן יכול להשמיט. אבל כתבתי לעיל דמשמע מש"ס דאם ב' אומרים מת היינו בסימן וב' אומרים לא מת נדון אותם כמוכחשין ולא נתרץ דברי העדים. וכש"כ בע"א אם יאמר בסימן ויבא בעלה העולם יחזקו אותו משקר ולא יתרצו דבריו. הן אמת דבמה שכתבתי דאם ב' אומרים מת בעדות ע"י סימן וב' אומרים לא מת בבירור לא נתרץ דברי העדים זה ליתא דבודאי תצא בכה"ג כדמוכח מש"ס דב"מ כ"ח סימנים ועדים ינתן לבעל העדים ולכן בודאי תצא ולפ"ז נ"ל דגם בב' אומרים מת ע"י עדות בסימן מובהק וב' אומרים לא מת בבירור ג"כ תצא דלא כמו שכתבתי לעיל. ונתרץ דברי העדים אף בדרך רחוק. מ"מ אף בע"א בסימן העד מירתת שלא יחזקהו בשקרן

והרי התוס' כתבו ביבמות קט"ו ד"ה הכא דאם יטעון העד בגמלא פרחא נאמן ומ"מ אם לא טען קטלינן לי' ה"ה הכא העולם יחזקוהו לשקרן ומי ישאל אותו שיתרץ דבריו א"כ העד מירתת. ואינו דומה למה דאמרינן בבכורות ל"ו שאני התם דאית לי' לאשתמוטי דשם שכיח הוא שיהי' נאמן אצל אחד. ואצל אחרים אינו נאמן משא"כ שיקרה בסימן כזה לא שכיח ויחזקהו לשקרן וז"ב. והרבה יש לדבר בפרט זה. ולדינא כבר כתבתי דהנה אם שמעו העדים מפה אביו המת שאמר שהי' על השיענביין שבר. והראה המקום ששם הי' השבר ברגל ימין או ברגל אחר. הנה צמצום המקום סימן מובהק הוא. אך כיון שאינו מבואר זאת בג"ע לא נדון רק על מה שמבואר בג"ע שאמר שהי' על השיענביין לא מיקרי זאת צמצום במקום ואין דינו רק כסימן אמצעי ומ"מ בצירוף סימן השני שהי' פלעקען ובצירוף הבגדים שהכירו בטב"ע ויש ביניהם טלית קטן שקורין ציצית. והיא מכלים דלא מושלי יש להתיר אם שמע מהעדים שמכירין בטב"ע ואם לא שמע עוד יש לשאול העדים אם הי' הכרה זאת בטב"ע. ובאופן זה, הנני לצרף עמו בהיתרא בצירוף גדול אחד שיסכים בהיתרא וד' יצילנו משגיאות

והנני ידידו

בשולי המכתב. ראיתי באיזה שו"ת לגאון אחד. שהקשה בהא דדוד נענש על שאול שלא נספד כהלכה והא לא הי' רק ע"א במיתתו גר עמלקי וע"א במלחמה אינו נאמן ואין מספידין עליו שלא יתירו אשתו כמבואר בפוסקים. ודבריו תמוהין דהרי מלך אין נושאין אלמנותו. כמבואר במשנה. ושמא כונתו לר"י דנושא מלך אלמנותו של מלך אבל גם זה ליתא דדוד בעבור עצמו לא הי' לו לחוש דהוא יודע שהוא עפ"י ע"א ודוק

סי' עד

בעהי"ת תר"מ לפ"ק פרעמישלא

ע"ד אשת ר' מלך אפריל מפה"ק שדרה עם בעלה ב' שנים ואח"כ מחמת דוחק עזב עירינו וכפי הנשמע היה לפרקים מלמד ולפרקים מחזיר על הפתחים והנה לר' מלך היה אשה מכבר בעיר אחרת ובן ממנה ולא היה הבעל אצלה ומתה, ואח"כ הי' לו אשה אחת ושבקה לן חיים והי' לו עמה ד' ילדים קטנים אחת מהם בת ד' שבועות ושכר לה מינקת וזה כערך ב' שנים שנסע מפה"ק ובא לכאן מכתב שמת אחד מפה"ק ושמו מלך ונגבה עדות בק"ק סקאלא. והעיד אחד ששמע מאחד ששמו ר' שמואל מקאמינקא שהלך ביחד עם האחד שנפטר בק"ק סקאלא. ואמר לו שהוא מפרעמישלא ושמו מלך וסיפר לו שהי' לו גיוועלב למכור גראפעך ויש לו ד' ילדים והי' לו זקנה גדולה בלאנדליך ומקצת גראה. ועד אחד ששאל להחולה הנפטר העיד ששמע ממנו שמתה אשתו והניחה לו אשתו ד' ילדים ילד אחד מאיזה שבועות אשר החזיק הילד אצל מינקת. ועד אחד העיד בשם חבירו ששמע ממנו שיש לו ילדים ואין זוכר כמה. עוד העיד אחד שהנפטר אמר לו ששמו מלך פרעמישלא והשם האשכנזי אינו זוכר בבירור וכמדומה לו שאמר הערליך או ערליך ובבירור אינו זוכר. עוד העיד אחד ג"כ על הנפטר שהי' לו זקנה גדולה בלאנד ומקצת גראה. ושלח הרב לחפש סימנים ולא מצא רק שעל גופו הי' ברוכבאנד איינזייטיב ואשה אחת העידה ששאלה להחולה הנפטר אח"כ אם יש לו אשה והשיב בלשון זה איך זאל איין ווייב האבין וואלט איך נישט גידארפט אים צו גיין שנארען ע"כ הגב"ע. והנה לר' מלך בעלה של האשה פעשי היה לו זקנה גדולה בלאנד ומקצת גראה והיה בעל מלאכה מגראפין וגיסו הי' לו גיוועלב מגראפן ואשתו אומרת שהי' לבעלה ברוכבאנד

(א) תשובה הנה מה שאין כאן רק שמו ושם עירו ולא שם אביו הב"ש ס"ק נ"ט מביא תשובת מזרחי דל"מ שמו ושם עירו בלא שם אביו ועיין תשו' קונטרס עגונות סי' קכ"ט דר"י מטראני וריב"ש ומהר"ל ורא"ם ס"ל דבעי דוקא שמו ושם עירו ושם אביו. מ"מ כאן שיש שאר סימנים כגון שהי' לו מסחר גראפליך. ושמתה אשתו והניחה לו ד' ילדים וילדה אחת היתה בת איזו שבועות מועיל כמו שם אביו כמבואר בתשו' נוב"י תנינא סי' נ"ה אמת שדברי הנוב"י שם צ"ע שהוא דן בזה"ל שהרי אם העידו שמת אחד שהי' שם אביו פלוני ולא הי' מעידין לא שמו ולא שם עירו הוא פשוט דל"מ ואם העידו על סימן שבגופו והרבה פוסקים שפוסקים סימנים מדאו' מהני ואפילו הרמב"ם שמחמיר סובר שאינו רק חומרא מדרבנן וא"כ כיון שסימני הגוף עכ"פ עדיף משם אביו וכאן שיש שמו ושם עירו וסימן הגוף שעדיף משם אביו פשיטא שמהני ע"כ וכדבריו מוכח מתשו' זקיני ח"צ סי' קל"ד. ומ"מ גוף הדין צ"ע דהרי התוס' שכתבו בב"מ דף כ' ע"ב דמדאו' ל"ח לשני יוסף בן שמעון אבל מדרבנן חיישינן. ומ"מ בעינין בגיטין דף כ"ז ע"ב דוקא נקב בצד אות פלוני אבל סתם סי' ל"מ. ומ"ה לדידן פסקינן דל"מ שמו ושם עירו רק שמו ושם אביו ושם עירו י"ל אף סימן אמצעי ל"מ דהרי לפוסקים אלו ע"כ ס"ל דשמו ושם אביו ושם עירו מועיל דלשיטתן המה סימן מובהק אבל שם אביו ושם עצמו או שמו ושם עירו הו"ל סימן בינוני וכן מוכרח קצת בח"צ ומה מועיל סימן בינוני עוד לפוסקים דשני סימנים אמצעים ל"מ דמה שלא יצדק נפרד לא יצדק מחובר. ומ"מ יש לדחות הראי' לפמ"ש הריטב"א בגיטין והפ"י דהא דאוקי ר"א בגיטין משנה דמוכח דאמר תנו נותנין דקאמרו עדים נקב בצד אות פלוני משום שרוצה לאוקמא אף בשיירות מצויות והחזקו. א"כ י"ל דבשיירות מצויות והחזיקו חיישינן מדאו' דלא כמ"ש הפנ"י בגיטין שם ומ"ה בעי סימן מובהק. אבל בלא החזיקו ושיירות מצויות ל"ב סימן מובהק ולפ"ז בשמו ושם עירו דלא הוחזק עוד אחד מהני סימן אמצעי לפמ"ש תוס' ב"מ כ' דלא הוי רק חשש

דרבנן

(ב) והפ"י מייתי ראי' מיבמות דף קט"ו מהא דחבי בר ינאי וינאי בר חבי דשכיחא טיבו ואגבי רבא זוזי. הרי דאף דשכיחא שיירות והוחזקו מוציאין ממון וע"כ דגם בשיירות מצויות והוחזקו ל"ה רק מדרבנן ובממון ל"ח ומ"מ בעי ר"א נקב בצד פלוני. דהוא סימן מובהק. ויש לדחות הראי' ומקודם נישב קו' תוס' דהרי מקשה בב"מ דף כ' לרבה מי קדמית ממונא לאיסורא נ"ל דהנה י"ל בסברא דמיגו להוציא ל"א דמיגו ל"ה רק רוב דרוב בני אדם אינם רוצים לישבע וטוענים טענה דעדיפא יותר וע"כ אינו נשבע אבל מיגו ל"ה ודאי. דמקצת בני אדם אינם יודעין לטעון טענה עדיפא. ומ"ה ל"מ מיגו רק לפטור אבל לא להוציא דאין הולכין אחה"ר להוציא ולפ"ז רבה דס"ל בב"ב דף ל"ג דמהני מיגו להוציא משום דס"ל הולכין בממון אחה"ר. ומ"ה הקשה בב"מ דף כ' לרבה מי קמדמיתי איסורא לממונא. ול"ק קושית תוס' שם דהרי ממונא חמור מאיסור דאין הולכין, אחר הרוב דבגמ' הקשו לרבה לשיטתו. ואמנם רבא ביבמות מייתי שפיר מממונא לאיסורא דרבא ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וממונא קשה להוציא יותר מאיסור ומ"מ ל"ח לתרי חבי כש"כ דל"ח באיסורין ולפ"ז א"צ לומר כמו שתירצו תוס' דבממון אף דשכיח שיירות והחזיקו מוציאין כמו שתי' תוס' רק דלעולם דמיירי בלא החזיקו דקו' תו' ל"ק עפ"י הנ"ל ולפ"ז בהחזיקו ושכיח שיירות אף מדאו' חיישינן ובעי סימן מובהק דלא כפ"י. ולעולם בחשש דרבנן מהני סימן אמצעי. ולפ"ז בשמו ושם עירו מהני סימן אמצעי כדברי הנוב"י הן אמת דגוף הסברא שכתבתי דמה"ט מייתי רבא ראי' מממונא לאיסורא משום דממון חמור מאיסור דאין הולכין בממון אחר הרוב וכאן דמוציאין ממון ול"ח לתרי חבי בר ינאי כש"כ