בית יצחק אבן העזר חלק א קלא

לא שכיח. והוה סימן מובהק. ובכ"ז מאן ספין לסמוך ע"ז לבד והרי הנוב"י סימן הנ"ל לא רצה לסמוך על סברתו נגד מהר"ם מלובלין ע"כ נדבר מיתר סימנים

(ד) והנה הסימן השני שאמר האב שהי' פלעקען על הרגלים הנה כת"ה מייתי לנוב"י סי' י"א דל"ה סי' ובסימן ל"ב כ' דהוה סימן בצמצום המקום וכ"ת מחלק דדוקא מראית כחלות שמשתנ' לפעמים ל"ה סימן אך שחורות הוה סימן אולם בח"ס סי' צ"ב כ' דאף שחורות ל"ה סימן שמשתנים לאחר מיתה הגם דשם כ' דיכול להיות מחמת אכילת דגים וע"י נגף באבנים ועפר נעשו הבהרת. ובנ"ד שהי' לבוש בשטיוועל ולא שייך שנעשה מחמת כן מ"מ לעשות מזה סימן מובהק לא נהירא ובח"ס בסי' פ"ח מפלפל ג"כ אודות הפלעקען שאמרה אמו של המת וכ' דל"ה סימן מובהק (ולעיל הבאתי דבריו שכ' דחמותה מהימנה בסימנים וראי' ממה שהנשים נאמנים להביא גט שהכתב מוכיח. וכש"כ בסימנים נאמנים אף ה' נשים. וכעת ראיתי שיש לדחות ראיתו לפמ"ש המ"ל פי"ב מה' גירושין דהיכא דהותרה מדאורייתא כגון במים שאין להם סוף אף הנשים נאמנים. א"כ להביא גט בח"ל דא"צ קיום מדאורייתא נאמנים הנשים. ואין ראי' היכא דהאשה לא הותרה מדאורייתא כגון להעיד על סימנים. אך צריך להבין בגמ' דאמרו ומה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. והרי בלא"ה חילוק גדול דשם א"צ קיום מדאורייתא. משא"כ במיתה. אך זה באמת כוונת הגמ' שהכתב מוכיח דכיון שהיא מביאה גט וא"צ קיום מדאורייתא מ"ה נאמנת ומזה גופי' ראי' לדין של המ"ל ואמנם מזה אין ראי' לסימנים דשם הטעם דבח"ל כיון שהבעל לא יוכל לערער ולא תקלקל לכלתה שלא יועיל ערעור הבעל כמבואר סי' קמ"א דבא"י אינה נאמנת לדעת קצת פוסקים משא"כ בסימנים אם יבא בעלה והיא שיקרה בסימנים תקלקל לכלתה ותועיל בשקרה, אך י"ל דמ"מ מנא ידעה שלהנמצא יש סימנים כאלו אשר תאמר וכבר הארכתי בזה לעיל). ועכ"פ לענין פלעקין רוב פוסקים מסכימים דל"ה סימן מובהק אך י"ל בצירוף סימנים מועילים כדעת קצת פוסקים דמה שלא יצדק נפרד יצדק מחובר. וחתני הרב הגדול מ' נתן נ"י הערני לקצת ראי' מש"ס זבחים צ"ח דבעי רבא דם ורבב על בגדו. והוא טבח ומוכר רבב מי אמרינן אחדא לא קפיד אתרתי קפיד הרי דהוא איבעי אי מה שלא צדק נפרד יצדק מחובר והר"מ פסק דהיא איבעי דלא איפשטא לחומרא וכ"כ המג"א סי' קס"א. א"כ לענין סימנים יש לחוש לחומרא דכיון דחד סימן ל"מ אף צירוף סימנים ל"מ דשם לענין חציצה ג"כ תליא ברוב בני אדם המקפידים. אך יש לחלק דכאן בסימנים הכי יחלקו במציאות וע"כ צ"ל דמ"ד סימנים דאורייתא ס"ל דרוב מהני ולמיעוט המצוי אין חוששין מדאורייתא. ומ"ד סימנים לאו דאורייתא ס"ל דסימנים ל"ה רוב גמור דיש מיעוט המצוי כעין שכ' תוס' כתובות ט' דרוב רצון ל"ה רוב גמור. ע"כ אם יש ב' סימנים ודאי הוה המיעוט שיש להם ב' סימנים כאלו מיעוט דלא שכיח יש רוב גמור כנגדו ולכ"ע מהני משא"כ בהך דזבחים לענין חציצה דכיון דהטעם דאם הוא טבח רוב בנ' אדם אין מקפידין על לכלוך הבגד אם אומנתם בכך גם כשהוא מוכר רבב וטבח ודם ורבב על בגדו ג"כ אין מקפידין

ה) והנה הפוסקים האחרונים האריכו הרבה בזה אי ב' סימנים מצטרפין וראש המדברים בזה היא בתשו' פנ"י סי' ח' ובושם הזה לא נראה לאחרונים מזה. ולקמן יבואר אי"ה מה שיש לדבר בזה קצת. ואמנם בנ"ד שיש לחוש שנשתנה אחר שהוציאו מן המים קשה להקל בב' סימנים אמצעים דהרי בש"ס דיבמות קט"ו משני כגון דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרו סימנים וכתבו תוס' ד"ה וקאמרו סימנים דאי סימנים לאו דאור' מיירי בסימנים מובהקים א"נ מהני טב"ע בצירוף סימנים שאין מובהקים וכ' הב"ש ס"ק פ"ג דלתי' א' מתוס' דמיירי בסימנים מובהקים כונת הגמ' או דחזינהו לאלתר או דקאמרו סימנים כמ"ש המרדכי. ומשמע דלתי' הב' דמיירי בט"ע בצירוף סימנים בעי לאלתר. והגם דמלשון סימנים אין להוכיח דמיירי בב' סימנים שאין מובהקים די"ל דכיון דהי' הרבה נשים שהותרו כל אחת הותרה בסימן אחד מ"ה נקט סימנים לשון רבים מ"מ כיון דחזינא דאם הותרה בט"ע וסימן שאינו מובהק בעי חזינהו לאלתר. ה"ה די"ל דבצירוף ב' סימנים שאינם מובהקים בעי חזינהו לאלתר. ואף שי"ל דוקא בצירוף ט"ע בעי לאלתר כיון דט"ע נשתנה בשהה משא"כ בסימנים שאינם מובהקים מ"מ ראי' ל"ל ע"ז. ודעת כמה פוסקים דאף בסימן מובהק בע' לאלתר. וראיתי בספר קדושת יו"ט הנדפס מחדש להגאון מ' יו"ט ליפמאן שהי' עמיתו של הגאון מ' חיים מוולאזין שהוכיח בסי' ג' מהרבה פוסקים דלא כרש"ל אך דגם בסימן מובהק בעי לאלתר. והגם דהלכה לדעתי כדברי הפוסקים המתירין מ"מ בצירוף סימנים שאין מובהקים י"ל דבעי לאלתר דסימנים שאין מובהקים עשוין להשתנות. ובהכי מיושב דברי תשו' הר"ן סי' ע"א והובא בב"י שלא התיר אשת מימון מאלקי שהי' סימן בראשו וצלקת בזרוע ולא התיר מטעם צירוף סימנים שאין מובהקים והיינו דכיון דשם אישתהי כשהוציאו ממים וכמ"ש בתשו' שם ל"מ צירוף סימנים וכן בדברי תשו' הרא"ש כלל נ"א סי' ז' שהובא בטור סי' קי"ח שכ' והכירו ראש של אחד מהם בסימנים מובהקים ושאר הגוף אכלוהו חיות ולא התיר הואיל ואשתהי ג' ימים ומסיים דאם הי' סימן מובהק הי' מתיר וע"כ מתחילה מיירי מסימנים אמצעים. ולא התיר מטעם צירוף סימנים. והיינו מטעמא דכתיבנא דבאישתהי אין מועיל צירוף סימנים. איברא דבעה"ג סי' ע"ב הוכיח ממשנה מדלא תנא אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג' ימים אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו והי' משמע דאעפ"י דאיכא ט"ע וסימנים שאין מובהקים ל"מ רק עד ג' ימים ומדקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים לבבא בפני עצמו משמע דט"ע וסימן שאינו מובהק מהני אפי' לאחר ג' ימים. וכן החזיק במעוזו בנוב"י סוף סי' ל"ב. וקילס לראי' זו. א"כ צ"ל דגם התוס' דף קט"ו בתי' הב' דס"ל דמה דאמרינן וקאמרו סימנין היינו סימנין שאין מובהקים בצירוף ט"ע יסברו דהא דקאמרו סימנים שוב א"צ למה דאמרינין וקאמרו לאלתר. רק או או קאמר כמ"ש המרדכי. או דסובר הנוב"י ועבודת הגרשוני דדוקא בנשים דאין להאמינם משום בדדמי מש"ה בעי לאלתר. אף בצירוף סימן שאינו מובהק. משא"כ במשנה מיירי היכא דל"ש חשש בדדמי יהי' איך שיהי' יש לנו לומר לשיטת הנוב"י והעבודת הגרשוני דה"ה בצירוף ב' סימנים שאין מובהקים ל"ב לאלתר. דהרי טב"ע לאחר ג' לא עדיף מסימן שאינו מובהק ומ"מ מהני לצירוף וה"ה בצירוף ב' סימנים יש לנו עמוד גדול הנוב"י והעבודת הגרשוני לסמוך עליהם. אמנם כיון דעבודת הגרשוני סי' ע"ב ס"ל להדי' בב' סימנים בינונים אין מצטרפין ולא ס"ל כתשו' פני יהושע עיי"ש. א"כ אין לנו לסמוך על עבודת הגרשוני דס"ל דל"מ צירוף ב' סימנים. ע"כ קשה לסמוך על היתר צירוף ב' סימנים

(ו) והנה באבן עוזר הביא ראי' דצירוף סימנים מועיל דהרי בב"מ דף כ"ח פריך אהא דאמר רבא את"ל סימנים דרבנן הא דמדרינן אבידה בסימנים משום דניחא לי' לבעל אבידה והקשה בגמ' אלא הא דתנן תכריך של שטרות הרי זה יחזור ומי ניחא לי' ללוה אלא אמר רבא סימנים דאורייתא. והקשה הרא"ש דהרי רבא גופי' ס"ל בחד לישנא דלעיל סימנים דרבנן לכ"ע. ולכן כתב אבן עוזר דשם הכונה בתכריך ואגודה של שטרות בצירוף ב' סימנים דהוא דאורייתא לכ"ע. והיינו סימן מנין וכריכה. והא דתנן שם מצא בחפיסה או בדלוסקמא יחזור הוא בהדי צירוף סימנים שמצא בחפיסה. דהוא סימן שאינו מובהק כמ"ש תוס' ב"מ ד"ה מצא בחפיסה ולא תיקשי דניחוש לשאלה דל"ח לשאלה לענין ממון דאף דמדאורייתא חיישינן לשאלה מ"מ מדרבנן ל"ח לשאלה כמ"ש תוס' יבמות ק"כ ע"ב. והקשה עליו בספר קדושת יו"ט ריש סי' א' דא"כ איך מהני תקנתא דרבנן שלא לחוש לשאלה. הרי בסימנים אמרינין למ"ד לאו דאוריי' הטעם דתקנו רבנן משום דניחא לבעל אבידה ובשטרות ל"מ תקנתא דרבנן דלא ניחא לבעל השטר. א"כ בשאלה דתקינו רבנן שלא לחוש לשאלה ל"ש בשטרות דלא ניחא להלוה. ובאמת הקשה כן בתומים סי' ס"ה. ס"ק י"ב אמאי יחזיר שטר בסימן הכלי ניחוש לשאלה דל"ש בשטר תקנתא דרבנן. אמנם בתשו' אחת פירשתי דברי תוס' יבמות שכתבו דרבנן תקינו דלא ניחוש לשאלה. ואנה מצאנו זאת. ע"כ פירשתי דבאמת כבר כתבו הקדמונים דהא דחיישינן לשאלה ולא למכירה משום דלחשש מכירה מוקמינין בחזקת, מרא קמא וכבר כ' כן בשיטה מקובצת. והקשיתי דא"כ אמאי חיישינן לשאלה הרי גם בשאלה מוציאין מחזקת מ"ק לפמ"ש תוס' ב"מ ק"ג ד"ה פרדיסי דיד המשאיל על התחתונה שהשואל מיקרי מוחזק. א"כ גם בשאלה אתה מוציאו מחזקת מ"ק. לפי שעה ולכן כתבתי לפמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ צ"ט דמדאורייתא אין שום קנין לשואל ומצי הדר בי' וקנין לשואל היא רק מדרבנן עיי"ש. א"כ שפיר חיישינן לשאלה מדאורייתא דבזה לא מהני חזקת מ"ק דמדאורייתא עדיין בחזקת המשאיל קאי דאין שום זכי' וקנין לשואל ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דמדרבנן ל"ח לשאלה לענין ממון. דאין זה שום תקנתא חדשה רק דכיון דרבנן תקנו ש"ס קנין לשואל שוב מוקמינין בחזקת מ"ק. ול"ח לשאלה אך לענין איסור ל"מ חזקת מ"ק דמדרבנן להתיר א"א דאורייתא. והארכתי בזה בפלפולים עצומים. ולפ"ז מיושב קו' התומים וקדושת יו"ט על אבן עוזר דמה"ט גם בשטרות מהני סימן בכלי. דל"ח לשאלה כיון דמוקמינין בחזקת מ"ק ולא בעינן בזה דניחא ללוה דל"ה תקנה חדשה

ואולי יש לישב בזה מה שהקשה בנוב"י סי' ל"ב על שיטת הריטב"א והב"י דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי. א"כ קשי' לדידי' על מקרא דמהדרינין חמור בעדי אוכף וניחוש לשאלה. דל"מ לדידי' מה דמתרץ אוכפא לא שאילי אינשי. דהרי לדידי' חיישינן לשאלה אפי' בכלי' דלא מושלי כיון דבעי סימן מובהק ואם יש חשש שאלה ל"ה סימן מובהק. ולהנ"ל י"ל כיון דר' אמי ס"ל בב"ק ע"ט במשאיל קורדם לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע לכתחלה וכתבו תוס' ד"ה תיקנו משיכה דהוא ס"ל דשואל קנה מדאור'. א"כ מה הקשה בגמ' חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן וניחוש לשאלה דילמא ס"ל דמשיכה קונה בשואל מה"ת ויש חזקת מ"ק ול"ח לשאלה אך הגמ' הקשה למ"ד קנין בשואל ל"ה רק מדרבנן כר' אלעזר בב"ק שם ומשני לא שאילי אינשי אוכפא. ואמנם למ"ד סימנים לאו דאור' ל"ק איך מהדרינן בעדי אוכף דס"ל להאי מ"ד דיש קנין לשואל מדאור' ומהדרינן משום דמוקמינן בחזקת מ"ק. וס"ל להב"י והריטב"א דעד כאן לא מועיל חזקת מ"ק רק באבידה דליכא חזקה אחרת כנגדה משא"כ בא"א דיש חזקת אשת איש המתנגד לחזקת מ"ק. לא מהני חזקת מ"ק להתיר ומ"ה חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי וה"ה דחיישינין למכירה כמ"ש בחלקת מחוקק ודוקא באבידה ל"ח לשאלה לדידי' משום חזקת מ"ק וה"ה למ"ד סימנים דאורייתא הוה מצי לשנויי הכי. אך בגמ' מקשה למ"ד קנין שומרים ל"ה רק דרבנן וקשי' לדידי' מקרא דחמור בסימני אוכף. והרבה יש לפלפל בזה לסתור ולבנות ואקצר. ויבואר עוד לפנינו אי"ה

(ז) סוף דבר אף שיש לחזק דברי אבן עוזר והגאון מגיני שלמה בתשו' פני יהושיע ראש המדברים בזה מ"מ קשה להקל על סמך זה לבד. דהרבה חולקים עליו ואמנם בצירוף הבגדים אם יש להתיר נחזי אנן הנה מה שהעידו על סימני הבגדים שהי' גראה והויזען הי' גדינד שווארץ מיט געלע דאמעס כפי הנראה הצבע הוי סימן גרוע כמו דאמרינין ביבמות כלי' בחורי וסומקי ול"ה אף סימן אמצעי וכ"כ הנוב"י קמא סוף סי' מ"ז אך כפי הנראה מלשון הג"ע הכיר ר' פרץ הסנדלר בט"ע השטיוועל. וכן ר' מאיר אביו של הנפטר הכיר בט"ע הבגדים וכן נראה מתשובתו של כת"ה אם כי בהגביות עדות אין מבואר רק בלשון הכרה שאמר ר' מאיר איך האב דיא אללע זאכען גיט ערקענט ר' פרץ האט אויך דיא שטיוועל מיט דעם ריהמען מיט דיא הויזענטרעגר גיט ערקענט מ"מ מל' זה משמע שהכירו בט"ע ולא שסמכו על סימנים לבד. ולשון הכרה בלשון הקודש משמע בט"ע כדאמרינן בבכורות מ"ז לענין יכיר בבכור. וכן דרשו שם וביבמות הכרת פניהם ענתה בם שהוא פרצוף פנים. וכן ויכר