בית יצחק אבן העזר חלק א קל

הנמצא ולא רצו להראות לאביו של הנטבע ולהסנדלר עד שיגידו מקודם סימנים. ואמר אביו של הנטבע שהבגדים הי' גראה טיך והויזען הי' דער גרונד שווארץ געזאממעלט מינו געללע דאמענס דייטשע פאנטליאן הויזען. טלית קטן מיט לאנגע ציצית הויזענ- טרעגר פין געלע לעדר איין שווארצען רימען צוגעשנאלט מיט איין שנאלל פין הינטען והשטיוועל הי' לאנגע שטיוועל דייטש געשניטען אבען. רינדיג פארשיפ. בעשלאגען בפיטקאוויס ברזל מיט לעדערנע שפארענס הינטען צום אראפ ציהען ועל הגוף אמר שבהיות בנו בן י"ד שנים שבר קצת מרגל הימין אויף דעם שינביין ומהשינביין נפל מקצת מהעצם וכשנרפא נחסר קצת מהעצם ולא הי' שם בשר רק נתכסה בעור. והי' שחור והפעהלער האט זיך גוט אנגעזעהען מחוץ לזה הי' לו פלעקען שחורים על ב' הרגלים פין דער קניא העראב ושוב אמר הסנדלר ר' פרץ שעשה בעצמו השטיפעל של ר' מאיר ואמר איך שהי' גישטעפט ועוד אמר השיסטער מהפלעקען שעל הרגלים וידע גם הוא מהשנאל שהי' פין הינטען ציגישנאלט והשיבו האנשים שהי' שם שהרעקעל והלייבל נחסרו אך שאר הבגדים היה כמו שאמר והלכו לראות המת וראו עליו מונח השטיוועל והויזען ורימען געשנאללט והויזענטרעגער וטלית קטן וציצית והכיר כל החפצים ור' פרץ הסנדלר הכיר גם הוא השטיוועל והרימען והויזענטרעגער ואח"כ הניח לחתוך השטיוועל מרגלי המת וגם הויזען וגאטיס וראו כל הסימנים אשר אמר על גוף המת. והפנים הי' פערצעהרט ועל הפנים לא הי' אפשר להכיר רק הסימנים אשר אמר על הרגלים הכיר היטב שהי' כמו בחייו כ"ז העיד אביו של הנפטר ר' מאיר עוד העידו ב' עדים איך שהוגד להם מפי נכרים שנמצא מת אין לאזני והלכו לשם כעשרה אנשים ומצאו מת מכוסה בחול ליים ושטעקליך רק הראש מצד אחד ושטיוועל מצד השני ראו והגוף הי' מכוסה וקצת איין געפרארען וכשפתחו אותו מצאו עליו טלית קטן וציצית וביען שידעו ששום אדם לא נחסר רק ר' מאיר הנ"ל ע"כ שלחו שליח לאביו של ר' מאיר ובא לשם עם ב' אנשים וכל מה שהעיד אביו של ר' מאיר כנ"ל הכל הי' כמו שהגיד ונקבר על ידם ואביו של ר' מאיר שילם הוצאות הקבורה. ע"כ לשון הג"ע בשינוי לשון

(א) תשובה הנה לפי שעיקר העדות בהיתר אשה זו היא אבי המת שהוא חמי' של האשה צריך אני לבאר מקודם. הנה אף שחמותה אינ' נאמנת להעיד שמת בעלה מ"מ חמי' נאמן כדאמרינן בירושלמי הובא בב"ש להלכה דזכרים הדומים לאלו הנשים נאמנים. אמנם בנ"ד שאביו הגיד מקודם שהי' לבנו סימנים כאלו ומצאו בהמת שלפנינו אותם סימנים י"ל דאף הנשים שאין נאמנים לומר מת בעלה בזה מהני עדותן דהרי אין מעידין שמת רק שמעידין שהי' לבעלה סימנים ולא ידעו אם יש בהנפטר שלפנינו אותם סימנים על כן י"ל דאף החמשה נשים מועילין להתיר. ולכאורה יש ראי' מהריטב"א והרשב"א שהרי אהא דמבעיא ע"א במלחמה מהו ומייתי מהא דהתירו עפ"י נשים ומים כמלחמה דמי' ומשני דאמרו דאסקינהו לאלתר וקאמרו סימנים ופרשו הריטב"א והרשב"א דה"ק כגון שהעלום לאלתר לפנינו או שראום עדים ובאו הנשים וא"ל קודם שראו אותם הת"ח יש להם סימן פלוני ופלוני שהיא ס"מ ומצאנו להאנשים האלו כדבריהם דבכי הא ודאי מהימני משום דסמכינין אסימנים ולאו עלייהו ומה שהעידו על הסימנים לאו עדות היא כלל הרי דהתם נמי חיישי' למשקר. דבכל ע"א חיישינן למשקר כיון דלא שייך דייקא דהאשה כיון דמים כמלחמה. ומ"ה משני הגמ' דאמרו סימנים קודם שראו המת. ול"ח למשקר דהוא אינו מעיד על המיתה רק על הסימנים דהיא גילוי מילתא כעין שכ' הרי"ף ביבמות בהא דאשתמודע דאחוה דמיתנא ביבמות ל"ט דלאו עדות גמורה. ולפ"ז ה"ה דצרה מהימנא. אך יש לחלק דכיון דחכמים לא המנוהו לצרה אף היכא דל"ש החשש שהרי על יבמתה שהיא אחותה דל"ש שום חשש אמרינן בירושלמי דאינה נאמנת משום לא פלוג. ועיין במ"ל פי"ב מגירושין דאפי' ביש לה בנים דודאי לא תפול ליבום מ"מ אינה נאמנה. ולפ"ז ה"ה אף דמעידה על סימנים חכמים לא האמינוה נגד צרתה בשום דבר. והרי אם נתקדשה הצרתה אינה צריכה גט והולד ממזר כמ"ש בתוספי הרא"ש והמ"ל נסתפק בזה. והסברא דכיון דעיקר נאמנות אשה היא מדרבנן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' כמ"ש רש"י שבת קמ"ה והיכא שחכמים לא האמינה משום חשש או אף משום לא פלוג לא אפקעינהו הקדושין, ושוב הוה ממזר בודאי. ולפ"ז אף על סימנים לא האמינה חז"ל. ולא אפקעי' הקדושין. מיהו שמא י"ל דעל סימנים נאמנת מדאוריי' כעין שכ' הרי"ף פ' החולץ גבי ואשתמודעי דאחוה דמיתנא היא דלאו אמילתא דאיסורא ולא מילתא דממונא קמסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא. וה"ה הכא האשה אינה מעידה רק שהי' לבעלה סימנים אלו ואינה יודעת מהמיתה. מיהו י"ל דדוקא אלו הית' מעידה בעוד שבעלה חי לא הי' העדות בדבר שבערוה. משא"כ כשבאה האשה אחר שנאבד בעלה ולאחר מציאת איש אחד לפנינו וכש"כ כשבאה האשה להעיד להיתר ואומרת שלאיש הנאבד הי' לו סימנים כאלו ואנחנו מוצאים סימנים אלו בנפטר עיקר העדות להיתר ואין דבר שבערוה פחות משנים. ולא מועיל עדות אשה מדאור' ול"מ ההיתר רק משום אפקעינהו ושייך לומר לא פלוג ולא מהני עדות הצרתה ולדעת הריב"ש סי' קפ"ב גם גבי חליצה שכ' הרי"ף פ' החולץ דלאו מילתא דאיסורא ולא אממונא מסהדי ל"ה רק גילוי מילתא זה דוקא קודם המעשה אם באו אבל בשעת המעשה ל"ה גילוי מילתא והקדמונים האריכו בזה עיין ב"י סי' קנ"ז באה"ע ועכ"פ לדעתי גם אם העידו על סימנים קודם שראו המת אך שמעידין שבעלה של זו הי' לו אותן סימנים אין נאמן ע"א מדאורייתא אך מריטב"א לא משמע כן. והרבה יש לפלפל בזה

(ב) והנה אם נאמר דבכה"ג צרתה מהני לעדות קשי' בש"ס דיבמות קי"ז דהקשה שם אהא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומר לא מת לא תנשא והקשה טעמא דאומרת לא מת הא אישתקא תנשא והא אין צרה מעידה לחברתה (ומסוגיא זו מוכח דאף מסל"ת לא מהני דאל"כ לוקמא במסל"ת ועיין בב"ש ודוק) וקשי' לוקי דהאשה אומרת מת היינו שאומרת שבעלה הי' לו סימנים ואנחנו הב"ד יודעין שהנמצא הי' לו. סימנים כאלו. דבכה"ג מהני עדות הצרה שהרי הסימנים לאו עדות הוא כמ"ש הריטב"א. והאחת אומרת לא מת היינו שמכחשת הסימנים דהיא כאומרת, לא מת. ועל כן לא תנשא הא אישתקא תנשא. ומזה מוכח דגם בכה"ג אינה נאמנת צרתה אך י"ל דלשון אומרת מת משמע שמעידה על המיתה לא בדרך הנ"ל דאינה אומרת מת רק דאנן אמרינן מכח עדותה שמת ומ"ה לא מוקי בכה"ג. והנה אם נאמר דבכה"ג עדות נשים מועיל מדאורייתא ומ"מ צרה אינה נאמנת והיינו דחכמים חששו דשמא תשקר מספק כמו דגזרו משום לא פלוג אף ביש ליבמתה בנים משום שמא ימותו הבנים כן יש לומר שתשקר ותאמר סימנים אלו ומצאו בנפטר אמתן סימנים ותקלקל צרתה או יבמתה אף שהיא חשש רחוק י"ל דמיושב מה שהקשה בגמ' יבמות דף קכ"ב וסבר ר"ע אשה לא והתניא רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו שנאמנת לומר מת בעלה והקשה בעצי ארזים ס"ק ט"ז אמאי לא הקשה ממשנה דף קי"א דס"ל לר"ע דהאשה שאמרה מת תנשא וחברתה אסורה בתרומה ומשמע דוקא צרתה אבל שאר נשים מהני להתיר לישא. ולהנ"ל י"ל דמשנה מיירי לא באומרת מת רק שאומרת בעלה הי' לו סימנים כאלו ואנחנו נדע שהנמצא יש לו סימנים דבזו אף ר"ע מודה דאשה נאמנת ומ"מ צרה ל"מ. ולכן לא הקש' רק מברייתא דמבואר שנאמנת לומר מת בעלה ובנ"ד א"צ לזה לפמ"ש בראשית דברינו. ומ"מ ביארתי הדין מחיבת הקודש והנה קצת צ"ע בענין זה אהא דאמרינן באה"ע סי' ק"כ דהכרה שהיא אשה זאת אשתו של פלוני מהני אפי' בעד אחד, ואפי' מפי קרובי' א"כ בהא דאמרינן בכתובות כ"ב עד אחד אומר ל"מ כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים והרי משכחת לה גם גבי נתגרשה כה"ג. והיינו שיש ב' עדים שנתגרשה אבל אין עדים מכירין אותה אם היא אשתו של פלוני ורק עד אחד מעיד שהיא אשתו של פלוני דהכרה מהני עפ"י עד אחד וע"א מכחישו ואף הוא מעיד שהיא א"א אבל לא אשתו של המגרש. ומ"מ בכה"ג נמי נימא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים. ואם נשחית לא תצא ואמאי סתם הגמ' לחלק בין קדושין לגירושין ומזה נראה קצת כמ"ש הג"פ סי' ק"כ בשיטת הריב"ש דל"מ הכרה רק קודם המעשה שבא לפניו דאז לאו בגדר עדות הוא כלל ודוקא בעדות אשה דנאמן להעיד שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה משא"כ בזה. ומ"ה אף בכה"ג אם נשאית תצא ואולי אף לדידן דמהני הכרת עד אחד גם בשעת מעשה מ"מ י"ל דל"ה בגדר עדות לומר ע"ז כ"מ שהאמינה תורה הרי הוא כשנים. ואין להאריך בזה הפעם. שוב מצאתי בח"ס סוף סי' פ"ח שכתב בפשיטות דאף חמותה אם אומרת סימנים ולא ידעה שהעד אמר אותן סימנים מהני ודעתו רחבה מדעתינו

(ג) ואשוב לדינא הנה בנ"ד יש לחקור אם מה שאמר אביו שהי' על השיענביין קצת שבר וחסרון בעצם קצת. אם הוה סימן מובהק. הנה כת"ה כ' דמה שאמר שנחסר לו קצת עצם מן השיענביין והי' שם מראה שווארץ ולא הי' בשר שם רק עור דק. זה מיקרי צמצם המקום בהאבר דשיענביין אינו עצם בפני עצמו רק מקום באמצע עצם השוק. ובאמת שיענביין נקרא כל העצם היינו הפארדערביין מתקניא עד הפיס. דהיינו מהקניא עד כנגד הקנעכלין ובלשונינו מהשוק עד אבר התחתון ונקרא ארכובה א"כ עדיין לא נודע אם הי' הסימן למעלה בראש השיענביין סמוך לשוק או באמצע או למטה סמוך לכנגד הקנעכל ולא מיקרי צמצם המקום. ועיין בנוב"י קמא סוף סי' נ"א. וזה לא דמי' רק לנקב שיש תחת תיבה פלונית ולא לנקב שנמצא תחת אות פלונית. ומבואר בגיטין כ"ז דדוקא תחת אות פלונית הוה סימן מובהק. ובכ"ז יש לומר דהוה סימן מובהק דדוקא ברושם וצלקת דל"ה שינוי רק בעור או בבשר והוא שכיח טובא שנעשה מחמת פצע וחבורה קצת ל"ה מצד עצמו סימן רק מצד צמצום המקום. משא"כ בנחסר קצת מעצם דזה נעשה ע"י שבירה לא שכיח ומיקרי סימן מובהק כמו בנקב שכ' הב"ש ס"ק ע"א והטו"ז דא"ל צמצום המקום. ואף דבתשו' זקיני מהר"ם מלובלין סי' נ"ו והובא בק"ע סי' שי"ב מבואר דרגלי' עקומות ופסח ל"ה סימן מובהק י"ל דשם ל"ה סימן מובהק דלא מבואר שום אבר רק סתמא פסח ושכיח כן משא"כ אם הי' הסימן באבר מיוחד כגון שבר על השיענביין מועיל יותר ועיין בנוב"י תנינא סי' נ"א מה שכ' אם ב' רגליו עקומות אחד לצד פנים ואחד לצד חוץ גם מהר"ם מודה. וה"ה שי"ל דדוקא כשאומר שהי' פסח דשכיחא טובא אנשי פסח. דכמה אברים יש ברגלי'. ואם אבר אחד הוא פסח ע"כ ל"ה סימן מובהק משא"כ כשאומר שהי' סימן נחסר קצת עצם משיענביין דצ"ל שאחר ג"כ הי' לו שבירה על השיענביין