בית יצחק אבן העזר חלק א קכט

מכה דוקא בנחתכו רגליו אבל בפרצופו לא נתקלקל ע"י מכה וכונתו דוקא מקום המכה נתקלקל כגון בהך דנחתכו רגלי' אבל שלא במקום המכה לא א"כ מבואר דה"ה בנ"ד המכה שבראש אין ענין לצורת פנים ולא איכפת לן במכה וגם מה שכתב ב"ת דתלינין המכה לאחר המיתה יש לעיין דשמא בעת שהתחילו להוציאו מן המים עשו לו המכה ואז הי' חי עדיין דכפי הנראה לא אשתהי במים כל כך כדי שתצא נפשו אך מה שכ' דבמכה במים לא מחמירין רק לאחר ג' ימים כן כתב בנוב"י סי' נ"ח ובקהלת יעקב להגאון מליסא פסק כן ובאמת עדיין יש לעיין לפסוק כן נגד משמעות כל הפוסקים אך כבר כתבתי דלדעתי יש לסמוך אמה שאמרו האנשים שהוציאו את ר' איציק ובודאי ראו אותו ולעיל כתבתי בקיצור וכעת אבאר דאף שלא אמרו שהוא מת ושייך חששא של הנוב"י סוף סי' כ"ח דשמא הי' חי עדיין מ"מ בנ"ד שכפי הנראה מהעד הג' שמו ר' יחזקאל שהי' יושב שומר מעת שמצאו אותו עד הבקר כשראה אותו א"כ הרי ידעינן שזה שהוציאו מת בודאי ושוב ראיתי בזה ג"ע שהי' בערך ג' שעות מעת שנטבע עד שהוציאו והי' בודאי שיעור עד שתצא נפשו. והרי ידעינן בודאי שזה נטבע שהרי הכירו בטב"ע הקול של ר' איציק וכיון שע"כ הי' מת כשהוציאו מהמים שפיר יש לתלות דנעשה אז המכה ומכה שלאחר מיתתו לא איכפת לן ועיין מה שפירש בח"ס דברי ר"ת שכתבו לדבריו דהך דדגלת לא מיירי כשמצאו שלם מדהקשו בגמ'. וקשי' קו' המרדכי א"כ. הרי איכא מכה ותירצו דמכה שלאחר מיתה לא מרזו המים ועכ"פ כיון דאיכא כמה ספיקי שמא מיא לא מרזי מכה רק במקומו ושמא לא מרזו רק לאחר ג' ימים ושמא נעשה לאחר מיתה שוב אין לחוש לזה כדברי כת"ה

(ח) גם ההיתר שכ' דבעת קור אין לחוש לאישתהי כמ"ש הרמב"ן הובא בט"ז ס"ק ל"ד. ובב"ש ס"ק ע"ח. ועיין בירושלמי פ' האשה בתרא ויכו בהם אבוה ועמו מכה גדולה אמר ר' אבא בר כהנא שהעביר הכרת פניהם של ישראל רב אסי אמר שהושיב עליהם משמורות ג' ימים עד שנתקלקל צורתן הה"ד עצמו לי אלמנותך י"ל הא דר' אבא לא ס"ל כרב אסי משום דלא סמכו אבוה ועמו ע"ז שמא יהי' עת קור ועדיין יש לאלמנות היתר לכן העביר הכרת פניהם. וכ"ת הקשה על הראב"ן דהרי אין הלכה כריב"ב דאמר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות . כמ"ש הברטנורא וענייתי בירושלמי ר' זעירא ר"ח בשם רב הלכה כר' יודא בן בבא מיליהון דרבנן פליגין דאמר ר' ירמי' מעשה באחד שנפל לירדן. ועלה לאחר י"ז ימים והכירו שצרפתו הצינה והשיאו אשתו ומשמע דוקא בנפל למים וצרפתו צינה אבל ביבשה אף צרפתו צינה ל"מ ושמא ס"ל לראב"ן דקור גדול ומקרש הו' כמים וגם רבנן מודין ועוד כיון דבירושלמי אמרינן דבמים הטעם משום צינה ס"ל דה"ה בקור גדול אף ביבשה שוב מצאתי בעצי ארזים ס"ק ק' שמפלפל על הראב"ן והמ"ב ומייתי מירושלמי הנ"ל לדחות דין זה. ולפענ"ד מירושלמי ראי' לדבריו ומ"מ יש לעיין לענין הלכה וכת"ה כ' בביאור דברי הראב"ן דהוא ע"ד כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק וה"ה הכא סמכינן אריב"ב בשעת הדחק וזה ליתא דבשלמא אי פליגי שלא בשעת הדחק שפיר אבל אם פליגי בשעת הדחק אין לסמוך אדברי יחוד נגד רבים, ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב. ס"ל באיסור דאורייתא ל"מ שעת הדחק והנה ספק אישתהי היא ספק דאורייתא והגם דמה שכתב הכסף משנה והב"י סי' י"ז דהבא עלי' בחטאת קאי הוא דבר תמוה מאוד דכיון דבעלה מת בפנינו ומכירין אותו בט"ע ואיכא סברה דנשתנה זה שלפנינו הוא ודאי אין ענין לחיוב חטאת וצע"ג בלשון זה מ"מ משמע דספק דאורייתא היא ועיין גט פשוט בכללים סי' ו' דמביא הרבה פוסקים דאף מדאורייתא יש לסמוך בשעת הדחק מ"מ כתב דאנן יתמי דיתמי אין לנו לסמוך בשעת הדחק איחיד נגד רבים ומה שכתבתי לעיל דהיכא דעיקר פלוגתתן בשעת הדחק אין לסמוך איחיד עדיין צ"ע ועכ"פ היתר זה ליתא דמי יודע אם הי' אז שעת הקור גדול. גם בלא"ה אין לסמוך ע"ז כמו שכתב כת"ה ושוב שאלתי לי תשו' מהר"א ששון ועיינתי וכפי הנראה סמך על הירושלמי שכ' מפני הצינה. ודן דה"ה בשלג עיי"ש. והנה מדברי הירושלמי יש לדון דבנפל לחמי טברי' יש להחמיר בג' ימים ושמא אף קודם ג' ימים ומה דל"א כבוש כמבושל שישתנה צורת הפנים אולי מזה ראי' דבמים נובעים או הולכים ל"א כבוש כמבושל מיהו יש לחלק הענינים אמנם ההיתר ממה שהכירו הבגדים הוא היתר ברור דל"ח לשאלת כל הבגדים כמ"ש מהרי"ט וגם מה שחשש הנוב"י סי' כ"ח דחיישי' לבדדמי גם על הבגדים בראו הטביעה אין הלכה כדבריו דבבגדים כיון דל"ש שינוי אצלם ל"ש בדדמי. וכן פסק הגאון מליסא בקהלת יעקב ובנ"ד בלא"ה אין לחוש לשאלה דלא הי' שהות להשאיל דאו אותו לבוש ותיכף נמצא הפלאשטש כמ"ש גם הנוב"י סוף דבר דאיתתא דא מותרת להנשא והנני מצרף עמו להיתרא

(ט) ובעבודת הגרשוני סי' ע"א נראה דבסימנים שאין מובהקים וט"ע מתירין אף בהוציאו ממים ואשתהי. וראיתי שהגאון מוח"ז ר"ע סי' ק"ז הקשה עליו מתשובת הרא"ש הובא בטור סוף סי' קי"ח על הרוג שהעידו שהכירו לאחר ט"ו ימים ולא התיר אף בסימנים מובהקים ובסימנים מובהקים על כרחך ל"ד רק סימנים אמצעים ומ"מ לא התיר וזה באמת צ"ע אמנם בתשו' שבספר עטרת חכמים סי' ו' תמה. על עבודת הגרשוני מדברי תשובת הר"ן הובא בב"י סי' קי"ז בנטבע שהי' מונח על שפת המים שלם והכירו ע"י הפרצוף פני' עם חוטמו וגם סי' שהי' בראשו וגם סי' אחר בצלקת שהי' בזרועו ולא רצה הר"ן להתיר הואיל ואשתהי בזה יפה העיר חתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י דמהרי"ט סי' ל"ה מייתי לתשו' הר"ן אלו ומחלק בין עכו"ם מסל"ת דל"מ דאינו נאמן על מה שראה מקודם אמנם בישראל המעיד גם הר"ן מודה עיי"ש. וגם מתשו' הרא"ש יש לישב דשם הי' רק ראשו לבד וס"ל לרא"ש דל"ה טביעת עין בראשו לבד והואיל ואישתהי ל"ה סי' מובהק פרצוף פני' דדוקא בלא אישתהי כ' בא"ז דהוי סימן מובהק משא"כ באשתהי וטב"ע אין כאן כיון דל"ה רק ראשו לבד כמ"ש בא"ז. וצירוף סימנים לא ס"ל לרא"ש ואין להאריך בנ"ד בזה. ולפמ"ש מהרי"ט סימן הנ"ל דהיכא דהכירו בגבות עיני' אף דגבות עיניו ל"ה סימן מ"מ כיון שהכירו ע"י כן בטב"ע הוי כסימן מובהק אולי בנ"ד כיון שהכירו בטב"ע ע"י הזקן שהי' אדום ושהי' לו ליסע קאפף אולי הו"ל כסימן מובהק הגם דזקן אדום וליסע קאפף ל"ה סימן כלל ויש לעיין בזה אך בנ"ד א"צ לכל זה. ומה שיש שינוי שר' איציק אמר שיש לו עשרה ר"כ ונמצא ט"ו אין לחוש כמו שכתב כת"ה ועוד אם יש עדות ברורה אין לחוש לקצת שינוי, כמ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ב וגם יש לתלות שבעצמו לא ידע כמה נשאר לו בהטייסטער כי לא הי' לו נ"מ בזה. ותו לא מידי

והנני ידידו

בשולי המכתב הנה התוס' הקשו בחולין צ"ו. בהא דאמרינין דבסימנים לא קטלינין והרי אם האשה נשאת בסימנים ובאו עדים שעתה בודאי מת בעלה הראשון ולא ידעו אם מת קודם נשואין או אח"כ וזינתה קטלינן אף שלא נודע ממיתת בעלה רק ע"י סימנים ותירצו דבאמת בכה"ג לא קטלינין לה ודברי תוס' חידוש גדול דמשכחת שאחד ידור עם אשתו בהיתר ואם זינתה לא תתחייב מיתה לא היא ולא הבועל כגון שנשאת בהיתר סימנים. ולא קטלינין דלמא בעלה הראשון הי' חי בשעת נשואין ולא הי' קדושין ועכשיו מת ול"ה רק פנוי' עתה. ועוד דא"כ יהי' קדושי אחר תופסין בה כדין ספק אשת איש כיון שאין חייבין עלי' מיתה. כמבואר בש"ס דקדושין ס"ז דטעמא דא"א אין קדושין תופסין דילפינין מעריות, וזו שאין חייבין עלי' מספק א"כ יתפסו קדושין מספק ושוב תיאסר על בעלה כדין ספק אשת איש ועוד אס"ד דבאמת מהני קידושין א"כ משכחת לה אשת ב' מתים. ואמאי לא אמרינין כן ביבמות ל"ב ובגיטין מ"ג ופ"ב דמשכחת בכה"ג אשת ב' מתים וצ"ל כיון דהתורה התירה בסימנים ולא חששה שחי בעלה ודאי שוב אין קדושין של אחר תופסין אף שאין חייבין עלי' מיתה. וזה חידוש. עוד קשי' בכתובות ל"ח ע"ב דדרשינין אשר לא אורסה אשר לא ארוסה ומקשינן ארוסה בת סקילה היא ומה קושיא דלמא מיירי שנתקדשה לאחד. והעידו עדים בסימנים שמת הארוס ונתקדש' לאחר ובאו עדים שעתה בודאי מת. ולא נודע אם הי' מת בשעת קדושין. ואח"כ אנסה אחד. דס"ד דחייב קנס הואיל ואין חייבין עלי' מיתה. והפמ"ג בפתיחה לא"ח כתב דבספק חיוב מיתה כיון דספק נפשות להקל ודאי חייב ממון קמ"ל קרא דפטור. מצד שהיא ארוסה עתה. או דקרא קמ"ל דספק חיוב מיתה פוטר מממון. הגם שיש לישב קו' זו די"ל כיון דמדאורייתא בעי דרישה וחקירה אף בעדות אשה. ואף בדיני ממונות ורק מדרבנן ל"ב קרא לא מוקי בהכי דכיון דהעדים צריכין שיאמר אימת מת בעלה אז ידעינן אם הי' חי בשעת קדושין ודוקא לדידן דל"ב דרישה וחקירה משכחת שיעידו שמת ולא נודע אם מת בשעת קדושין. אבל גם מדאורייתא משכחת לה. כגון שהעידו עדים שראו בעלה מת והכירו אותו בטב"ע שכל גופו וראשו וצורתו קיים דבכה"ג לר"ת מתירין אפי' לאחר כמה ימים. והעדים אינם יודעים אימת מת. דעתה בודאי ל"ה אשת איש ומתחלה נשאת בסימנים. אמנם מלבד כ"ז גוף הדבר תמוה מאוד. על כן נ"ל דהנה כל קדושין הוא שתהי' כהקדש ותיאסר אכ"ע. אמנם בנשאת בסימנים א"א לאסרה אכ"ע בחיוב מיתה. דאסימנים לא קטלינין א"כ ההכרח לקדש שבאם יתברר בעדים גמורים שמת בעלה אז יגמרו הקדושין. ול"ה דשלב"ל כמו במקדש לאחר שתמות בעלך כיון שעתה יכול לקדשה מספק כמו שכתב הכ"מ פ"ו מאישות לענין יבמה כיון שעתה יכול לקדשה מספק ל"ה דשלב"ל. ואף אם לא אמר בפירוש כן מ"מ סתמא כפירושו. כיון שמקדשה עתה בודאי רוצה שתהי' כהקדש לכ"ע ועתה הוא כהקדש ממנ"פ וחייבין עלי' מיתה ממנ"פ וכשיתברר בעדים גמורים אז יגמרו הקדושין ויהי' חייבין עלי' מיתה מכחו. וע"ד זה אמרינין בגיטין מ"ג בחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה ונשתחררה גמרו קדושי ראשון. והיינו מה"ט דאף דעתה אין חייבין רק אשם כשמצאו הקדושין מקום לחול נפשטו הקדושין. דבודאי מעיקרא הי' דעת המקדש לזה ול"ה דשלב"ל. ומ"ש תוס' בב"ב ע"ט דלאחר שתשתחררי מיירי בחצי' שפחה כבר כתבתי שדבריהם תמוהים עיין בספרי לא"ח סי' מ"ג דכיון דיכול לקדש עתה מספק ל"ה דשלב"ל. ועכ"פ חזינין דגמרו קדושין ה"ה באשת איש נשאת בסימנים באופן דבכל גונא חייבין מיתה. ומיושב קו' תוס'. ועיין מה שכתבו המפרשים בדברי התוס'

סי' עג

ב"ה פרעמישלא תרל"ח לפ"ק

להרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסם מ' מנחם מענדל פאנעט האבד"ק דעעש יע"א

ע"ד אשת ר' מאיר ארי' שנטבע בעלה בי"ז סיון והעיד אביו איך שהכיר המקל של בנו היינו שבנו הלך בי"ז סיון ולא חזר לביתו ואמר לו נכרי שישב בנו במשוט קטנה לעבור המים והנכרי שראהו הלך לביתו ולא ראהו עוד וביום השני תפסו המשוט קטנה והי' בתוכו המעלה עשן והמקל והכיר אביו שהמקל הוא של בנו וידע שבמקל זה הלך בנו מביתו וביום ב' דר"ח אדר ב' מצאו אחד שהשליכהו המים והודיעו לאביו של ר' מאיר הנטבע. והלך לשם אביו של הנטבע וסנדלר שעשה השטיפעל של הנטבע. ובבואם לכפר הי' שם כערך עשרה אנשים שראו המת