בית יצחק אבן העזר חלק א יב

אחר דגם לר"ה הוי ספק כמו בהך דיבמות שלא לעשות פלוגתא רחוקה. אבל דרך השאגת אריה הוא המובחר יותר ועוד דאם כפי' השני נימא בברייתא השני' הכונה לשוי' ספק וע"כ לרב הונא אף ספק ל"ה כנ"ל

(ו) ובדבר אי בעי ג' זימנא או חד זימנא הביא זקיני הת"ש סי' א' ס"ק מ"ו ראי' מב"ב קנ"ה בשדי תמרי דהחזיק רבא בשוטה. והוא כראי מוצק. וליכא למימר דבפעם אחת לא מחזיקינן בשוטה דאמרינן הוא מרוב אנשים ומקרה הוא. משא"כ בב"ב לענין ממון אין הולכין אחר הרוב ומ"ה ביטל רבא המכירה מטעם דשוטה הוא כמו שכתבו התוס' ע"א שם. דז"א דבקרקע הולכין אחר הרוב. ודוקא במטלטלין אין הולכין אחר הרוב כמ"ש בקצה"ח סי' ר"פ ס"ק ז'. א"כ דברי זקיני נאמנו מאוד. ומ"מ אין בכח הראי' של הת"ש רק לשוי' ספק. אבל ודאי ל"ה רק בג' זימנא כמ"ש הת"ש גופא: (ז) ותבנא לדינא לענין שאלה דשאילתון. כיון שהאשה לקחה רותחין שמעלין רתיחה ואינה שומרת מדבר המזיק הוי סימן. ואף דבנתי דרב נחמן בחשן קידרא בכשפים בגיטין מ"ה עיי"ש מ"מ להלכה כר' יוחנן לא תלינן באומר בעל כשפים הוא וגם מה שכמה פעמים נמלטה בלילה והלכה בתוהו לא דרך הוי בכלל יוצא יחידי בלילה. ואף זאת שאינ' מכר' לבעלה ובני' הוא לאות שאינ' בדעת. ואף שרש"י ס"ל בנדה מ"ה באינו יודע לשם מי נדר. דל"ה בכלל שוטה שסופו יבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא יוצא יחידי וכו' וכונת רש"י כרמב"ם דשוטה בשאר דברים נמי מהני וקשי' לי' לרש"י, דא"כ באינו יודע לשם מי נדר נמי נימא הכי ותי' דבזה אמרינן דל"ב לכלל דעת עדן להבין ענין נדר. וראיתי מביאין דברי שאגת ארי' על רש"י זו אבל אין לפני ספר אור הישר לעיין בתשו' הנ"ל וזה דוקא באינו יודע לשם מי נדר אבל באין מכרת לבעלה ובני' גם זה הוי סימן דמחוסרת דעת. באופן דהדבר ברור דבנידן דידי' היא בכלל שוטה כמ"ש כת"ה. וכבוד ת"ה הביא דברי הפוסקים דמאבד מה שנותנין לו היינו אף שלא בכונה רק שמניח במקום שאינו משתמר כדמוכח מדברי הט"ז סי' א' ביו"ד והפ"מ והת"ש ודלא כהפרישה. ובאמת לפענ"ד מוכח קצת כדברי הפרישה. דהתוס' כתבו בשם הירושלמי שכתבו מלבד במאבד דאפי' שוטה שבשוטים אין עושין כן. ולהניח במקום שאין משומר הרבה פעמים עושין כזאת ועוד דאנן בעינן דעביד דרך שטות. וגם הגמרא מדמי למקרע כסות דמשמע בידים וגם לישנא דמאבד משמע בידים. אבל פשיט' דגם הט"ז והפוסקים ס"ל דמוכח דעושה דרך שטות ובכונה ואין לתלות בדבר אחר. וזקני הת"ש מביא ראי' ממה שאמרו שאינ' יודעת לשמור גיטה י"ל גם שם איך ידעינן שאינה יודעת לשמור. היינו שרואין שאינה מבחנת בין גט לנייר בעלמא. וחיישינן שתזרוק בידי' הגט והוי הגט במקום שאינו משומר וכמניח על גבי קרקע כמו שכתב הריטב"א בקדושין. וזה הכונה שאין לה יד לקבל הגט דגם בידה אינו משומר. א"כ דוקא לקבל הגט אין לה יד דרחמנא אמר ונתן בידה ובעי יד משומר אבל לענין שאר דברים ל"ה שוטה בזה שאינה משמרת חפצים והכי מוכח מדברי הריטב"א בקדושין הנ"ל שכתב על שיטת רש"י דאינה יכולה להתגרש אף ע"י אבי'. ולא נהירא דהא לאו שוטה הוא עיי"ש ועוד דהא מתניתין ביודעת לשמור עצמה ואינה יודעת לשמור גיטה ע"ש ומזה מוכח דלא הוי שוטה לענין שאר דברים. והא דאמרינן ביבמות באינה יודעת לשמור גיטה הוי משלחה וחוזרת אין הכונה רק דאינה יודעת לשמור ענין הגט. היינו שידעינן שיהי' נשלחה וחוזרת. באופן דאם אינה יודעת לשמור הנייר הטעם דאינה מתגרשת דאין לה יד והוי כמונח על גבי קרקע. ואם אינה יודעת לשמור ענין הגט וידעינן שתחזור לבעל הטעם דמשלחה וחוזרת ושני הטעמים בעי מה"ת. ואם יודעת לשמור שני עניינים אלו ואינה יודעת לשמור עצמה הוי הטעם משום גרירה. ומכל זה אין ראיה שתהיה שוטה לכל דברים היכא שאינה יודעת לשמור חפצים ודוקא במאבד בידים הוי שוטה דאפילו שוטה שבשוטים אין עושין כן כדאמרינן בירושלמי. באופן שיש להתוכח הרבה בזה אבל הנראה לדעתי, דדוקא לר"ה דס"ל דבעי כלהו סימנים ובמאבד מודה אז בעי מאבד בידים אבל לר"י דסגי בחד י"ל כדברי הת"ש הנ"ל

(ח) עוד י"ל דגם זה תלי' בשני השיטות אם אינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת ע"י אבי' ולרש"י דאינה מתגרשת ע"י אבי' מחזקינן לה כשוטה גמורה וחיישינן לגרירה ולמשלחה וחוזרת ע"י סי' שאינה יודעת לשמור גיטה. ודוקא בידעינן להדי' שיודעת לשמור עצמה ל"ח לגרירה אבל סתמא מחזיקינן לשוטה לכל מילי. ולפ"ז שפיר הביא הת"ש ראי' דגם קטנה כל עוד שאין לה דעת לשמור חפצים אין לה דעת לשום דבר. ולתוס' מתגרשת ע"י אבי' דאבי' שומרה מלחזור. ולפמ"ש י"ל דלא מחזקינן לשוטה לכל מילי ורק דאין לה יד ואבי' מקבל גיטה. ומצאתי בתשו' רש"ל סי' ס"ה כדברי הת"ש דכל שיש בה דעת שמירה יש בה דעת כשאומרין לה אל תחזרי לבית פלוני. ולא הבין כמ"ש לעיל אינה יודעת לשמור גיטה הכונה לענין משלחה וחוזרת דאינה יודעת לשמור ענין הגט. אך הדברים כפשטן והנה הבעל המאור והר"ן כתבו בטעם דצרור וזרקו מתגרשת בקדושי אבי' והפעוטות מתקדשת למיאון דבקדושין איכא כסף ובעי שמירה מעולה משא"כ שטר ל"ב שימור כך כך. ומזה מוכח דדוקא בכסף מתקדשת למיאון ולא בשטר. דשטר ל"מ בקטנה ואכ"מ. ועכ"פ דברי זקיני הת"ש ברורים. ודרך אגב י"ל דמה דפליגי בירושלמי דלחד מ"ד הטעם משום גרירה ולחד משום שאינה יודעת לשמור גיטה. לא דמ"ד גרירה פליג אדרשה דמי שיש לה יד. אך הוא מוקי מתניתין דנשתטית דשוטה שמהלכת יחידי וכו' ומ"מ לא מחזקינן אותה למאבדת מה שנותנין לה ומ"מ חיישינן לגרירה. ומר מוקי לה בשוטה גמורה דאינ' יודעת לשמור גיטה וכן הבין בתשו' רש"ל ע"ש וקאמר ג' נ"מ בין שוטה שאינה יודעת לשמור גיטה לשוטה שיודעת ע"ש. אך מה דקאמר בירושלמי יש לה בן אב ואח. הך בן אין לו הבנה. וכבר תמה בזה בתשו' חת"ס סי' ג' ח"ב דהכי הבן זוכה בשבילה והנה באח י"ל מיירי בקטנה ואחי' קיבל קדושין אבל מאי דקאמר בן אין לו הבנה. דע"כ בגדולה מיירי. ולפי חומר הנושא י"ל דמיירי שיש לה נכסים והבן מיתזן מינה כדין מי שנשתטה ועיין בחלקת מחוקק סוף סי' פ"ב דעל אם אין שום חיוב. והבית מאיר כתב דמ"מ מתורת צדקה חייבת. ולפ"ז מציאת בנו לאמו. ואף דבח"מ סי' ר"ע מבואר דאחר שזן אין מציאתו למי שזן. מ"מ באם דכופין או בנשתטה דזכה לבן זוכה בשבילה. ומעתה נהי דשוטה אין לה יד וגם חצר דחצר מטעם יד. וזו אין לה יד. מ"מ הבן יש לו יד. ומה שלוקח הוא שלה ויכול לזכות לה ועדיין צ"ע. ואולי גם בעבד של שוטה הדין כן. אך לענין גט ל"מ דבעי משתמר לדעתה כמבואר סוף סי' קל"ט באע"ה ולפ"ז כ"ש בבן ל"מ ודוק. וע"כ ט"ס בירושלמי ואכ"מ להאריך. ובנ"ד שכתב עוד כת"ה שהיתה נכפית. וכפי המבואר בסוף סי' קי"ז מותר לגרשה בע"כ דלא תיקן ר"ג בזה. א"כ בזו שאינו יכול לגרשה לכ"ע מותר לישא אשה על אשתו

(ט) ובענין השלשת הגט הנהוג עפ"י הקדמונים וכבר תמהו על זה איך מהני הגט לכשתשתפה הרי כל מילתא דל"מ עביד השתא ל"מ למיעבד שליח כמו שהעיר ע"ז המגיה במ"ל פ"י מגירושי'. והמ"ל פ"ט מאישות הביא בידו דברי המהרי"ט והר"י דס"ל בשיטת הרמב"ם דהא דאמרינן כל מילתא דל"מ עביד השתא ל"מ למיעבד שליח היינו דבסתמא אין אדם עושה שליח אמילתא דל"מ עביד השתא אבל אם פי' בפירוש שעושה שליחות מהני. ולפ"ז מהני נמי לכשתשתפה. אלא שתמהו על זה תמיה גדולה דא"כ מאי הקשה בגמרא נזיר י"ב מהאומר לאפוטרופוס והרי שם עשה שליח בפירוש על הנדרים שתדורי לאחר מכן ומצי עביד שליח עיין במרכבת המשנה ובתשו' הגאון ר' חיים כהן מה שכתבו בזה ולפענ"ד נראה תירוץ נכון לדברי המהרי"ט והר"י. דהנה דעת הריב"ש והרמב"ן דכל הנודרת. על דעת בעלה היא נודרת היא תנאי גמור דתלתה בדעתו. ומ"ה יכול הבעל להפר ועיין מהרי"ט חלק א' סי' ד' והכי מוכח מתוס' נדה מ"ו ע"ב דלא כשיטת הר"ן נדרים דהוי גזה"כ ע"ש. ולפ"ז צ"ע להבין דא"כ איך שליח יכול להפר הרי לא תלתה אך בדעת הבעל אך כיון שהבעל עושהו שליח תלתה גם על זה הנדר ואם יעשה שליח להפר והשליח יפר יהי' לאות על קפידתו ול"מ הנדר. והנה לפ"ז צ"ל באומר כל נדרים שתדורי לאחר מכאן לר"א דמצי מיפר דהיא לא ידע' מהפרתו. דאל"כ ל"מ לר"א שהרי ידעה שהפר לה ומ"מ נדרה ולא תלתה על דעתו. אלא שלא ידעה שהיפר לה, ומעתה שפיר מקשה בגמ' דבשלמא אי סתמא דמילתא אדם עושה שליח אף במידי דל"מ עביד השתא. א"כ שפיר השליח מצי מיפר אף לרבנן דל"מ להפר נדרים קודם שתדורי דכשנדרה נדרה אדעת בעלה והוי כתנאי אם יפר לה הבעל או שלוחו לא יהי' הנדר. ובסתמא אדם עושה שליח אף דל"מ להפר. משא"כ אם סתמא דמילתא אין אדם עושה שליח על מילתא דל"מ עביד השתא. א"כ היא כשנדרה לא אסקה אדעתה לתלות בזה שאם יבא שליח עשאו הבעל קודם נדרה שלא יהי' הנדר. דסתמא דמילתא אין אדם עושה שליח לזה וכיון שלא תלתה בזה הנדר מאי מהני בזה הפרה נהי שהבעל עשאו בפירוש אבל כיון דסתמא אין אדם עושה אסיק אדעתה ולא תלתה בזה נדרה ומשני ה"מ ר' אליעזר דס"ל בעל יכול להפר וכיון שיכול לעשות בעצמו סתמא דמילתא אדם עושה שליח לזה ואסיק אדעתה לתלות בזה הנדר. והוא ישוב נכון ונחמד ובזה מיושב מה שהקשה התוס' דלא מקשה מר' יונתן ולהנ"ל נכון דאר' יונתן ל"מ להקשות דיש לומר דל"ס דר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ומ"ה כיון שהבעל עשה שליח בפירוש מהני. אבל אר' יאשי' מקשה למ"ל להביא קרא דאישה יקימנו לשליחות זה. כיון דזה בלא"ה ל"מ הפרה מדר' פנחס כנ"ל. ודוחק לומר דכ"ע ל"ל דר' פנחס כיון דהלכה כר' פנחס דכל הנודרת ודוק

(י) ודע דלשיטת הריב"ש דכל הנודר תנאי גמור צ"ל הא דס"ל לר"א באומר לאשתו כל נדרים שתדורי וכו' הרי הן מופרין ר"א אומר מופר אף דמשמע מלשון מתניתין דאמר לה וכיון שהיא ידעה שאמר הפרה איך נדרה ועל כרחך לא תלתה אדעתו. ודא ודאי קושי'. אך הנכון לפי מאי דמקשה ד' ע"ג והא לא שמע ומשני דאמר לכי שמענא. וא"כ כל עוד שמע הנדר קיים א"כ נדרה שיהי' הנדר קיים קודם שמיעה. ולכי שמע באמת יהי' בטל והא דמבעי' אי מיחל חלין ובטלין. היינו אם שמע בטל למפרע. ואף דבעל מיגז גייז בזה שכבר הפר מיעקר כיון שהפר קודם הנדר. ומ"מ אף לר' פנחס רבנן ס"ל דאינו יכול להפר מבזה"כ או דסבירא לי' בסברא דלא תלתה בהפרה שקודם הנדר דליכא למימר דס"ל בטעם כיון שידעה מהפרה ומ"מ נדרה דא"כ מאי מקשה בנזיר י"ב. והרי בידו להיפר שלא תדע מהפרה וכ"ז נכון. אך אם נאמר דל"ב שמיעה צ"ל דהאשה נדרה או שלא שמעה הפרת הבעל או ששכחה שהיפר לה ומ"מ תלתה אדעת הבעל. ואולי מה"ט פסקו הרא"ש והטור דבעי שמיעה משום דמדר' אליעזר ורבנן מוכח דבעי שמיעה. ואז ל"ק מה שהקשיתי שנדרה וסברה שלא ישמע כנ"ל וכ"ז נכון. הן אמת דלצד האיבעי' דחרש אינו מיפר דל"ה ראוי לשמיעה א"כ הפרה קודם הנדר נמי אינו ראוי לשמיעה כיון דעדיין לא נדרה. ולפ"י אף למ"ד ל"ב שמיעה מ"מ צריך לאוקמא