בית יצחק אבן העזר חלק א יא

סימן א

ב"ה. בערזאן תרכ"ו לפ"ק

להרב הגאון הגדול המפורסם מוה' משה ארי' ליב האבד"ק באקוי במדינת מאלדויא

ע"ד האברך מו' חיים אשר זה ג' שנים נשתטית אשתו ואין לה דעת אדם כלל ואישתקל מלולה ואינה מבחנת בין טוב לרע ואינה שומרת עצמה מדבר המזיק וכמה פעמים לקחה לשתות רותחין שמעלין רתיחה. וכמה פעמים נמלטה בלילה עת אשר הסיחו דעתם משמירתה ואת בעלה ובני' לא הכיר' והרופאים יאשו רפואתה. ובעלה רך בשנים ורוצה לפשר עם אבי האשה כפי השגת ידו וגם רוצה לקבל עליו חיוב מזונותי' ושמירתה ואת כל אשר ישיתו עליו ושאל אם יש להתיר לבעלה לישא אשה על אשתו עפ"י היתר מאה רבנים. והאשה הנ"ל היא נכפית ר"ל מקטנותה ובעלה גלגל עמה אך זה יותר מג' שנים אשר נחסר דעתה מכל וכל

(א) הנה דעת הרמב"ם פ"ט מה' עדות דלאו דוקא בהך סימנא דחגיגה ד' ג' מיקרי שוטה אלא אפילו משובש בשאר דברים מיקרי שוטה. ומהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ו כתב דהרמב"ם לא כתב כן רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר ויש לחוש שמא נדמה לו ונתחלף לו דבר בזולתו. אבל כשאנו באין לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה היא. ועיין בבית אפרים סי' פ"ט מה שכתב על דבריו. ולפענ"ד צ"ע אם יש חילוק בין עדות לגיטין ושאר דברים. מאי זה דקאמר רב פפא בחגיגה ד' אי שמיע לי' לרב הונא הא דתני' אי זה שוטה זה המאבד מה שנותנין לו היה הדר בי'. ודלמא שמיע לי' ולא הדר בי' רק הא דתניא בבריית' דבעי כל ג' סימנים מיירי לענין גיטין וקדושין ושאר דברים. והא דתנינא דל"ב רק סימן אחד מיירי לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר וחיישינן שמא נדמה לו שהרי להמררי"ט הרמב"ם מחלק ביניהם. וצ"ל דמשמע לגמרא איזה שוטה היינו שוטה שבכל מקום וזה לענין כל מצות וגיטין וקדושין. עוד צריך לבאר דהרמב"ם כתב הטעם דשוטה פסול לעדות משום שאינו בר מצות. והכ"מ כתב שלא מצא מבואר מוצא מקום ד"ז. ולפענ"ד מוכח זה מב"ק פ"ח דיליף עבד מאשה וקטן שאינן בכל מצות ופסולין לעדות. וה"ה לשוטה מה"ט שאינו בכל מצות דבאמת משמע דשוטה לא מימעט מכלל איש כדמשמע בירושלמי הובא בתוס' חולין י"ב דיליף מאת איש פרט לקטן. נדבת לבו פרט לשוטה וכן בסוטה כ"ז אשת איש לרבות אשת שוטה ע"ש. ולפ"ז צ"ע דמקשה בב"ק פ"ח מה להצד השוה שבהן שכן אינו איש. ולא קאמר משוטה ואשה ילפינן. ושוטה הוי איש. וצ"ל כיון דשוטה לית בי' דעת כלל אין ללמוד ממנו לעבד אף מהצד השוה. משא"כ קטן יש לו דעת קלישתא כמ"ש המהרש"א שבת קנ"ג ע"ש. ובש"ס בכמה מקומות. ולפ"ז למהרי"ט דפתי ישנו בכלל גיטין וקדושין ומ"מ לענין עדות לאו בר עדות הוא לרמב"ם הו"ל לעשות יוכיח מזה דהוא ג"כ ישנו במצות ולענין גיטין וקדושין הוי בר דעת. וצ"ל בישוב ד"ז דבאמת זה אינו מבואר בש"ס להדיא ואין לעשות יוכיח מזה. דרמב"ם כתב זאת מסברא דהוי כמו בזוים ושפלים שפסולים לעדות. ומ"מ מדברי כל הפוסקים מבואר דלא כמהרי"ט. אך דאין חילוק בין עדות לשאר דברים

ב) ובאמת יש מקום לומר להיפך דעדות קיל משאר דברי' דבגיטין וקדושין וחליצה דצריך כונת הקנין כמ"ש זקיני הח"ץ שוטה אין לו דעת לקנו' או להקנו'. משא"כ בעדות דאנן לא בעינן כונה להעיד ועיין בתוס' כריתות י"ב משמע דבעי כוון להעיד. ובאמת אין הלכה כן כמבואר בסי' ל"ו. ומ"מ אמרי' בפסולים דשיילינן להו ואי לא כוונו להעיד אינן פוסלין. וצריך לבאר דהרי בכשרים נמי ל"ב כונה להעיד וצ"ל כמ"ש תוס' וגמרא ריש זבחים סתמא לשמה קאי היכי דאיכא מצוה בגירושין או בקדשים. ה"ה בעדות כיון דאיכא מצוה להעיד סתמא להעיד קאי ול"ב כוון להעיד. אבל בפסולים דליכא מצוה סתמא לאו להעיד קאי. וזה נחמד בסברא. ובזה יש לפלפל במ"ש הש"ך היכא דכשרים נמי לא כיוונו אמרינן ממנ"פ וגם הפסולים פוסלין עיי"ש ולהנ"ל ל"ש ממ"נ דבכשרים מהני סתמא. וכבר חלקו על הש"ך הרבה פוסקים. ולפ"ז שפיר קאמר הרמב"ם דכיון דשוטה לאו בר מצות א"כ ל"ה סתמא אצלו לשם עדות ובעי כוון להעיד ושוטה אין לו כונה. וזה ביאור נחמד מאוד

וקצת הי' מקום לומר במה שהקשו תוס' חולין י"ב דקטן בקדשי' פסול דבעי כונה והרי מהני סתמא בקדשים. ולכאורה אינו דומה דהיכא דגדול שוחט דהוא בר חיוב' במצות קדשים מהני סתמא דידי' משא"כ בקטן דאינו בר מצות סתמא דידי' ל"מ כמ"ש אך התוס' הקשו שפיר דהרי כתבו בגיטין כ"ג דהיכא דמהני סתמא מהני נמי בנכרי כיון דהחפץ עומד לכך כמו מילה שעומד למול ע"ש. ושפיר הקשו דבהמה עומדת לכך שהיא קדשים. אמנם לענין מדות מה שכתבנו הדבר נכון. וצ"ל הא דאמרינן חולין י"ב מאן תנא דל"ב כונה לשחיטה ומייתי דזרק סכין בכותל דר' נתן מכשיר ומאי ראי' מגדול אקטן בגדול דבר מצוה ומחויב בשחיטה מהני סתמא דידי' משא"כ בקטן. אך בחולין הדבר נכון דבהמת חולין אינה עומדת לשחיטה. ואם בעי כונה ל"מ סתמא דאינה עומדת לכך. וליכא למימר כדאמרינן חולין י"ד נשחטה הובררה דלשחיטה עומדת ומהני סתמא דזה דוקא בשחט בכונה אבל בנעץ סכין בכותל לא הובררה דלשחיטה עומדת דשחט בלא כונה כלל. ול"מ סתמא אס"ד דבעי כונה. ולפ"ז טעמא דרבנן דבעי כונה לחתיכת סימנים ול"ב כונה לשחיטה כדאמרינן חולין ל"א דכיון דשחט בכונת חתיכת סימנים שוב הוברר דלחתיכה עומדת ומהני סתמא כיון דהוא מחויב בזביחה והרבה יש להאריך מזה בסוגיא ואכ"מ. ולפ"ז לפ"מ דאמרינן חולין י"ד דבהמה ביו"ט לר"י מותר מטעם ברירה ל"מ בהפיל סכין ביו"ט ושחט ודוק

(ג) ודע דמדברי הרמב"ם שכ' בשוטה הטעם דפסול לעדות משום דל"ה בר מצות צ"ע ע"ד זקיני התב"ש סי' א' ס"ק מ"ט דשוטה וקטן מיקרי בני מצות וכן כתב בתשו' מהרי"ל עיי"ש בכמה ראיו' וכן כתבו תוס' גיטין כ"ב דחשיב בן כריתות הואיל כשישתפה יהי' בן כריתות. ומהרמב"ם משמע ההיפך. ואמנם י"ל כונת הרמב"ם הואיל דל"ש באות' מצוה דעדות. אבל גם בגמ' ב"ק פ"ח אמרינן קטן יוכיח שאינו במצות. הרי דלא כמהרי"ל ות"ש. ויש ליישב דנהי דמיקרי בן מצוה הואיל כשיגדל יהי' בן מצות או כמ"ש הת"ש כיון שאחרים מוזהרים עליו מ"מ פירכא היא כיון דגופי' אינו מחויב ומ"מ צ"ע שלא הביא זאת הת"ש: ויש מקום לומר ברמב"ם שכתב בשוטה משום דל"ה בר מצות היינו כדמשמע מדברי בעל המאור בסנהדרין פ' הנחנקין דהיכא דאין תועלת בעדותן אינן עוברין על לא תענה וכתבנו במקום אחר בסברא דדבר ולא חצי דבר שכתב הרי"ף דזה דוקא היכא דאין תועלת בעדותן היינו כיון שאינן עוברין על לא תענה כדברי בעל המאור לא מהימנא אגוף העדות. דעיקר נאמנות העדים היא מטעם דל"ח למשקר שיעברו על לא תענה כן כתבנו כבר. ולפ"ז בשוטה דלאו בר מצות לא מהמנינן לי' אגוף העדות וגם זה נכון ודוק

(ד) ועכ"פ הדבר מבואר דלא כמהרי"ט אך דלרמב"ם בכל מקום לא בעינן דוקא הנך דחגיגה וכן כתב הב"י בסי' קכ"א. ודלא כשיטת רבינו שמחה דבעי דוקא הנך דחגיגה. והב"י סי' קכ"א הוכיח כשיטת הרמב"ם מדקתני בברייתא קמייתא הני תלתא ובברייתא בתרייתא לא תני אלא חד ומשמע דלאו דוקא הנך ד' אלא ה"ה בכל דבר שעושה דרך שטות ע"ש. ולפענ"ד צ"ע דברייתא בתרייתא הוא תוספתא דתרומו' ושם תני כל הד'. וכונת הקושיא לרב הונא הוא בדרך זה דבשלמא לר' יוחנן דס"ל אפי' באחד שפיר קתני בבתרייתא כל הד' ואו או קתני וקמיית' לא נקט אלא ג' ושייר חד. משא"כ לרב הונא ליכא למימר בבתרייתא דבעי כולהו ד' דא"כ אמאי לא נקט בקמיית' כל הד' כיון דל"ה שוטה כלל בג'. וע"כ בתרייתא ס"ל או או קתני וה"ה קמיית'. ואמרו שם דממקרע כסותו הדר דזה סגי בחד. והברייתא דנקט ג' לס"ד דרב הונא לא הדר רק ממקרע כסותו. קמ"ל בברייתא דשנים האלו לא סגי ובעי השלישי והשלישי לחוד סגי. כעין דאמרינן בכתובות ריש הכותב הא קמ"ל אע"ג דאמר פירי פירות בעי עד עולם. ועד עולם לחודא סגי. והשאג"א בטורי אבן נתקשה דסכינא חריפא מפסיק לברייתא ולהנ"ל נכון. ומ"ש בטורי אבן דבר נחמד וחריף דברייתא דנקט ג' היינו דלא אתחזיק רק חדא זימנא. וברייתא דנקט חד מיירי באיתחזק תלתא זימנא לר"ה עיי"ש. זה לפי מה דס"ל דברייתא בתריית' לא נקט אלא חד. אבל לפמ"ש דבתרייתא נקט כל הד' ליכא למימר כדבריו דממנ"פ אי כוונת הברייתא או או. א"כ גם בהנך ג' תסגי בחד וקשיא לר"ה ואי בעי כולהו ומיירי דעביד חד זימנא כמ"ש השאג"א למה בעי ד' וליסגי ג' כמו שור חמור גמל. וע"כ ליכא למימר כדברי הט"א עיין בדבריו. ואולי ס"ל לטורי אבן והב"י דהאי ברייתא דלא נקט רק חד היא ברייתא: אחרת ולא תוספתא דתרומות. אבל לדעתי ברייתא בתרייתא הוא התוספתא. ולדינא אין נ"מ מזה

(ה) ודע דבהך פלוגתא דר"ה ור"י בחגיגה כתב הט"א להקשות דלר"ה אמרינן דבעי כולהו ובחד תלינן באומר שעושה כדי שתשרה רוח טומאה וכו'. וכי מספק תלינן לקולא שהוא ודאי בר דעת. ושמא שוטה הוא וכתב לתרץ דאזלינן בתר רובא דאינשי עיי"ש. וצ"ע לשיטת זקיני הת"ש דבהמה שיש בה מים בראש ליכא למימר זיל בתר רובא דרוב בהמות אין להם מים בראש. וכן כתב בתשו' ריב"ש לענין סריס. ועיין בחו"ד ק"י ובראש אפרים פלפול עצום ועיין בב"ש סי' קנ"ה. א"כ כיון דרוב בני אדם אינם אפילו באמת איתרע לה רובא ואיך מיקל מספק. וצ"ל דר"ה לא ס"ל סברא זאת. דבאמת זה תלי' במחלוקת בבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואישתני אישתני. ולפ"ז יהי' נכון מחלוקת שבין רב הונא ור' יוחנן דלא נדע טעם מחלוקתן. ולהנ"ל נכון דרב הונא סובר דלא אמרינן הואיל ואישתני אישתני א"כ כונת הברייתא דבעי ג'. וליכא למימר דא"כ בחד מה דיני' דלר"ה בחד אפי' ספק ל"ה. ור"י כשיטתי' בבכורות דסובר הואיל ואישתני אשתני ל"מ לפרש דכונת ברייתא דבעי תלתא. דא"כ בחד הוי ספק וברייתא לא אמרה הדין של סימן אחד והברייתא לא בא' לסתום אלא לפרש. ועדיין לא נדע הדין של סימן אחד. ואם כונת הברייתא בכל ג' ובחד הוי ספק לא מצינו ספק בזה רק אי וודאי שוטה או לא. וע"כ כטונת הברייתא דבחד הוי ודאי שוטה דלא תלינן כלל במילתא דלא שכיחא. כן נכון לפרש הסוגיא. ואף דבפלוגתא דסריס ביבמות פ' ס"ל לר"ה דספק סריס הוי ול"ב כולהו רק לודאי. כאן נכון לפרש דלר"ה בחד. אף ספק ל"ה. אבל י"ל עוד בדרך